מי זה?

בחודשים האחרונים שודרה בערוץ 12 התוכנית 'הזמר במסכה'. מפורסמים שונים מחופשים במסכות, וחבר השופטים צריך לזהות מי הם לפי רמזים. רגע לפני הגילוי, כל הקהל צועק ביחד בקצביות – 'מי זה? מי זה? מי זה?'.
אני לא צפיתי בתוכנית, רק במעט, כדי לראות במה מדובר, ולא צפיתי כי ראיתי שמדובר בתוכנית ירודה מאוד. וגם קריאות 'מי זה?' האמורות נראו לי כמו טקס פאגני עכשווי.
בכל אופן, זה הזכיר לי עוד כמה מקרים בתנ"ך, שבהם שאלו 'מי זה?'.
הראשון, האינסטינקטיבי – נראה לי אצל כולם – הוא בסיפור הבא במגילת אסתר –

אסתר ז –
ה וַיֹּאמֶר הַמֶּלֶךְ אֲחַשְׁוֵרוֹשׁ וַיֹּאמֶר לְאֶסְתֵּר הַמַּלְכָּה מִי הוּא זֶה וְאֵי זֶה הוּא אֲשֶׁר מְלָאוֹ לִבּוֹ לַעֲשׂוֹת כֵּן. ו וַתֹּאמֶר אֶסְתֵּר אִישׁ צַר וְאוֹיֵב הָמָן הָרָע הַזֶּה וְהָמָן נִבְעַת מִלִּפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְהַמַּלְכָּה.

וכאן אין מה לפרש.
אבל יש עוד מקרים.
כך ישעיה השני (או השלישי) מתאר את ישועת ישראל, הבאה מאת האל –

ישעיה סג, א –
מִי זֶה בָּא מֵאֱדוֹם חֲמוּץ בְּגָדִים מִבָּצְרָה זֶה הָדוּר בִּלְבוּשׁוֹ צֹעֶה בְּרֹב כֹּחוֹ אֲנִי מְדַבֵּר בִּצְדָקָה רַב לְהוֹשִׁיעַ.

וכאן נדרש פירוש.
מי זה שעליו מדובר? היו שפירשוהו על המשיח, אך דעת אחרים, לפי הפשט, היא שמדובר על האל עצמו. כך כותב אבן עזרא, וכך כותב גם שד"ל –

מי זה בא מאדום – אחר שאמר אמרו לבת ציון הנה ישעך בא {ישעיהו ס״ב:י״א}, עם כל מה שאמר קודם לכן, הוא מצייר את ירושלם כאלו רואה את ה׳ מתקרב אליה ובגדיו אדומים מדם, והיא שואלת מי זה וגו׳.

– ואביא גם את המשך פירושו בחלקים –
תחילה, על אדום, הוא אומר שאין הכוונה דווקא אדום, אלא לעמים בכלל, וכי אדום נבחרה רק לשם הצליל הלשוני –

מאדום – מבצרה – נראה לי כי השמות האלה לאו דוקא, אלא בחר בהם מפני שהם לשון הנופל על הלשון, לשון אדמימות ולשון בציר ענבים, וכאלו אומרת לו מבגדיך נראה שאתה בא מאדום וממקום הבציר, והוא משיב כן דברתְ, פורה דרכתי לבדי וגו׳. ואין נראה שתהיה הכוונה על אדום בפרט, כי סוף הענין ומעמים אין איש אתי ואדרכם וגו׳, כי יום נקם וגו׳ ואביט ואין עוזר וגו׳ ותושע לי זרועי וגו׳, מסכים עם האמור למעלה וירא כי אין איש {ישעיהו נ״ט:ט״ז-כ׳}, ותושע לו זרועו, וילבש בגדי נקם, ובא לציון גואל, ושם לא היה הענין על אדום בפרט.

– וממשיך ואומר שחמוץ הוא אדום –

חמוץ – אדום – וכן בהפוך אותיות למען תמחץ רגלך בדם (תהלים ס״ח:כ״ד), ובחלוף אהח״ע אמוצים (זכריה ו׳:ג׳,ז׳), ודעת Bochart שהוא לשון חימוץ וחומֶץ, ונקרא כן כל מה שגורם באדם הרגשה חזקה וחדה (acidum, acre, acutum), והאדום הוא החזק בגוונים, והמין היותר חזק באדומים נקרא חמוץ, וכן ביוני oxyporphyron, ומלת oxy ענינה חד, ונגזרת מן oxos חֺמֶץ.

– ועל המילה המיוחדת צועה –

צועה – עיין למעלה נ״א:י״ד: וכאן הכוונה הולך בקומה זקופה עד שראשו נכפף לאחוריו (שרידיר רוזנמילר וגיזניוס).

– והסיום –

אני מדבר בצדקה וגו׳ – זו תשובת האל, והטעם, מה שאני מהלך צועה בגאוה איננו דרך התפארות של שקר, אבל אני מדבר באמת ובצדקה ולא אתגאה בשקר, ואולם אני באמת רב ומספיק להושיע מי שארצה. ורוזנמילר וגיזניוס פירשו מדבר ומבטיח על הישועה, אך רחוק הוא שאחר שכבר הוציא הדבר לפעל יחזור ויאמר אני המבטיח, ולא יאמר אני העושה.

*

לבסוף, בסוף ספר משלי מופיע פרק עם חידות רבות, והראשונה שבהן מנוסחת בסגנון של 'מי זה' שלנו.

משלי ל –
תחילה הקדמה – הדובר הוא אגור בן יקה, שמצטנע על קוצר ידיעתו –
א דִּבְרֵי אָגוּר בִּן יָקֶה הַמַּשָּׂא נְאֻם הַגֶּבֶר לְאִיתִיאֵל לְאִיתִיאֵל וְאֻכָל. ב כִּי בַעַר אָנֹכִי מֵאִישׁ וְלֹא בִינַת אָדָם לִי. ג וְלֹא לָמַדְתִּי חָכְמָה וְדַעַת קְדֹשִׁים אֵדָע. 

ועתה באה החידה –
ד מִי עָלָה שָׁמַיִם וַיֵּרַד מִי אָסַף רוּחַ בְּחָפְנָיו מִי צָרַר מַיִם בַּשִּׂמְלָה מִי הֵקִים כָּל אַפְסֵי אָרֶץ מַה שְּׁמוֹ וּמַה שֶּׁם בְּנוֹ כִּי תֵדָע. 

וסיום –
ה כָּל אִמְרַת אֱלוֹהַּ צְרוּפָה מָגֵן הוּא לַחֹסִים בּוֹ. ו אַל תּוֹסְףְּ עַל דְּבָרָיו פֶּן יוֹכִיחַ בְּךָ וְנִכְזָבְתָּ.

כאן רבו הפירושים, וכן כאן ידוע הפירוש הנוצרי, לפיו פסוקים אלה מכוונים למשיח, בן האלוהים.
אבל אין צורך להידרש לזאת, ואביא שוב את פירוש שד"ל, שמפרש בפשטות ובקיצור –

(ד-ה) מי עלה שמים וגו׳ – מי הוא בן אדם שיוכל לדעת החכמה הכללית. מי הוא שעלה שמים וירד, ויהיה כח בידו לאסוף רוח בחפניו וגו׳ – כלומר להנהיג העולם וכל חלקיו. כמו שהאל עושה? מה שמו של איש כזה אם ידעת, או מה שם בנו אם היה בדור הקודם ונשאר בחיים אחד מבניו. והכוונה בכל זה כי אין בנו כח להבין החכמה המנהגת את העולם, וכעין מה שאמר ה׳ לאיוב. ואין לנו להרהר מדותיו, אך ראוי לנו לבטוח בו, כי כל אמרת אלוה צרופה – וכל מעשהו באמונה.

*

אולי אפשר להביא עוד דוגמאות, אבל אסתפק בזה.