על מלל ומילים

שורש מל"ל בא בתנ"ך פעמים ספרות בלבד, ולראשונה בבראשית, בברכת שרה –

וַתֹּאמֶר מִי מִלֵּל לְאַבְרָהָם הֵינִיקָה בָנִים שָׂרָה כִּי יָלַדְתִּי בֵן לִזְקֻנָיו.
בראשית כא, ז.

מפרש יפה רש"ר הירש –
מלל – שורש זה כמעט ואינו מצוי בתנ״ך. פירושו הבסיסי הוא ״לקטוף, לתלוש״, כמו ב״וקטפת מלילת״ (דברים כג, כו). בעוד ש״דבר״ (קרוב ל״תפר״, ״טור״, ״תור״, ״דור״, שכולם מציינים חיבור אחיד של חלקים רבים) מבטא מושג שלם, הרי ״מלה״ היא עלה בודד שנקטף מעץ המחשבה, מלה אחת, שאינה צריכה לבטא אפילו מושג אחד שלם. כך ״מַלֵּל״ אין פירושו אלא: להביע חלקי מחשבה, לבטא דבר רק בקירוב. מכאן ש״מִלִּים״ בספר איוב (ו, כו ועוד) בא בעיקר במובן מזלזל, כלומר, מילים אשר אינן מביעות דבר בשלמות, או אינן מבטאות דבר כלל. מכאן גם: ״מִי יְמַלֵּל גְּבוּרוֹת ה׳⁠ ⁠״, ״מי יכול לבטא, אף בקירוב, את מעשי גבורתו של ה׳?״ (תהלים קו, ב).

וכן גם בפסוקנו: ״רבים צחקו, אבל מי מביניהם ׳מלל׳ לאברהם – אמר לו מלה, המתקרבת לבטא אף משהו מחשיבותו העצומה של תינוק זה, אשר אני חובקת בזרועותי! דרכו אני מגדלת את כל עתידה של אומה, ובו מהווה אני אֵם לכל זרעו הבא אחריו; שהרי הוא יקבל ויעביר לדורות העתידים את המורשת הרוחנית של אברהם״. אין כאן רק בן אחד שהיניקה האֵם שרה; בגידול וטיפוח בן אחד זה, ״היניקה בנים שרה״ – היא גידלה ״בנים״, שהרי ״ילדתי בן לזקניו״ [שבו תמשיך לחיות רוחו לאחר מותו]!

*

הפעם השנייה היא בפסוק שהוא מביא – 'מי ימלל גבורות ה", שהפך לשיר חנוכה – 'מי ימלל גבורות ישראל'.

וזה הפסוק שהוא מציין מאיוב ו, כו –
הַלְהוֹכַח מִלִּים תַּחְשֹׁבוּ וּלְרוּחַ אִמְרֵי נֹאָשׁ.

אכן, 'מילה' ו'מילים' הן מילים יותר נפוצות, ובוודאי היום.
המשמעות היא כנראה מלשון חיתוך, כך גם בברית המילה, שכן המילה חותכת את המציאות, וכן יש 'חיתוך דיבור'.
והנה, לפי רש"ר הירש זה הסוג הפחות של הדיבור, והוא לשון ביזיון.
וכן נמצא –
איוב ל, ט –
וְעַתָּה נְגִינָתָם הָיִיתִי וָאֱהִי לָהֶם לְמִלָּה.

לעומת זאת, שאר מילות הדיבור – כפי שקראתי בספרו של ניסן נצר לאחרונה – הן מלשון נזילת מים –
כך דיבור, מלשון דב"ב, והוא מגזרת דב-זב. (ונצר אומר – כמו דוברות בים).
כך הגיד – מלשון המילה הארמית נגד – לפי נצר – שמשמעה שפיכה (למשל בדניאל).

כך הטיף-נטף, הביע-נבע, הזה, והביטוי 'ירעף כטל מילתי'.
אבל אמר – לדעתי – מלשון האמרה, שימת דבר בגובה, כמו להתאמר ולהתיימר.

*

סיכומו של דבר, מה שרציתי לומר – אל תמללו, תדברו, שוחחו.

*

וכן רצוי לציין – מנגד – את פירוש אונקלוס לפסוק –

וַיִּיצֶר יְהוָה אֱלֹהִים אֶת הָאָדָם עָפָר מִן הָאֲדָמָה וַיִּפַּח בְּאַפָּיו נִשְׁמַת חַיִּים וַיְהִי הָאָדָם לְנֶפֶשׁ חַיָּה.
בראשית ב, ז.

מתרגם אונקלוס –
וּבְרָא יְיָ אֱלֹהִים יָת אָדָם עַפְרָא מִן אַרְעָא וּנְפַח בְּאַפּוֹהִי נִשְׁמְתָא דְּחַיֵי וַהֲוָת בְּאָדָם לְרוּחַ מְמַלְּלָא.

אך זו לשון ארמית.

*

ואצרף את דברי נצר בתמונות.