שתי גישות מנוגדות להתייחסות לשני דברים מנוגדים


אתמול הקשבתי להרצאה בה דובר על מאמרו של אחד העם 'שתי רשויות', ודובר על כך שיש כמה אפשרויות להתייחס לדברים שונים, כששתי האפשרויות הבסיסיות הן – או לבחור אפשרות אחת מבין השתיים, או לנסות לשלב אותן באיזושהי דרך.
וכן, גם בתוך זה יש עוד אפשרויות. בשיעור הועלתה אפשרות אחת, שאשאיר לזכות המעלה אותה, ובמקום אחר – בספר החדש של הרב יהודה ברנדס, 'המקף והאליפסה' – ראיתי שהוא מחלק את היחס כל פעם לחמישה חלקים. שתי האפשרויות הקיצוניות – קבלה מוחלטת או דחייה מוחלטת (למשל של המודרנה) – נמצאות בקצה, אבל באמצע יש עוד שלוש אפשרויות, של דרכים שונות ליחס מעורב.
למשל, אתן דוגמה ידועה וחשובה – היחס לחדש אצל הליברלים והשמרנים. הליברלים נמשכים אחר החדש ומאמצים אותו, בעוד השמרנים לא דוחים את החדש (כפי שכתב, למשל, אסף שגיב בפוסט אתמול), אלא מעכלים אותו לאט.
בהקשר זה עליי חביבה אמירה אחת של ברטולד ברכט – 'בשר חדש אוכלים במזלגות ישנים'.
ואגב, לא מפליא שעיסוק רב בשאלה הזו בא בתחילת המאה העשרים (וכן במאה ה-19) – זמנם של אחד העם וברכט שהוזכרו כאן – שהרי זו תקופת השיא של המודרניזם, הרבה חידושים היו בעולם, והיה צריך לחשוב איך לקבל אותם.

*

בתנ"ך אנו מוצאים שתי גישות מנוגדות ביחס לכך. מצד אחד קיימת הגישה השוצפת והקוצפת של הנביא הקנאי אליהו, שאומר בדברים מפורסמים, שהפכו כבר למטבע לשון –

וַיִּגַּשׁ אֵלִיָּהוּ אֶל כָּל הָעָם וַיֹּאמֶר עַד מָתַי אַתֶּם פֹּסְחִים עַל שְׁתֵּי הַסְּעִפִּים אִם יְהוָה הָאֱלֹהִים לְכוּ אַחֲרָיו וְאִם הַבַּעַל לְכוּ אַחֲרָיו וְלֹא עָנוּ הָעָם אֹתוֹ דָּבָר.
מלכים א, יח, כא.

כאן מדובר על גרעין האמונה מול עבודה זרה, וכאן נראה שאין מקום לפשרות, לפחות לפי אליהו. (אף כי בפועל אנו יודעים שבזמן ההוא אכן הישראלים 'פסחו על הסעיפים', והיה להם פולחן מעורב).
ומעניין שאחד המאמרים הידועים ביותר של אחד העם נקרא 'על שתי הסעיפים'.

ומצד שני, אומר מחבר קהלת, בדברים שגם הם מפורסמים –

קהלת ז –
טז אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה וְאַל תִּתְחַכַּם יוֹתֵר לָמָּה תִּשּׁוֹמֵם. יז אַל תִּרְשַׁע הַרְבֵּה וְאַל תְּהִי סָכָל לָמָּה תָמוּת בְּלֹא עִתֶּךָ. יח טוֹב אֲשֶׁר תֶּאֱחֹז בָּזֶה וְגַם מִזֶּה אַל תַּנַּח אֶת יָדֶךָ כִּי יְרֵא אֱלֹהִים יֵצֵא אֶת כֻּלָּם. 

כלומר, נראה שהוא מציע לאחוז את שני הצדדים, לשלב ביניהם, כדי להגיע לגישה מאוזנת ובריאה.

וכך אכן פירשוהו –

רלב"ג אומר –
טוב אשר תאחז בזה וגם מזה אל תנח ידך, ר״ל שתאחז בצדק במקום הראוי וברשע במקום הראוי. וטוב להתחכם ולחקור במקום הראוי ולהמנע מהחקירה במקום הבלתי ראוי, כי מי שהוא ירא (שם שם, יח) ה׳ יקח הממוצע ויצא בפעולותיו עם כל הקצוות, רצוני, שפעם יטה בפעולותיו אל האחד ופעם יטה אל האחר, וזהו הממוצע על דרך האמת.

ובדומה לו אבן כספי –
רק מעט מכל אחד משניהם, וזהו טוב אשר תאחז וג׳ – שזהו האמצעי המזוג.

לעומת זאת שד"ל נראה כמתנגד לכך באופן מפתיע –
טוב אשר תאחז בזה, וגם מזה אל תנח את ידך; כי ירא אלהים יצא את כלם – הוא נשאר קרח מכאן ומכאן, כי שכר צדקתו לא יקבל, והנאת הרשע לא יטעם.

*

אלא שיש לשים לב שהוא מדבר כאן באופן ספציפי על צדיקות ורשע, כלומר על עולם המידות והמוסר, שהוא אכן לא מוחלט, ולא על עולם האמונות והדעות, כמו אליהו.

ועוד נכון ששאלה היא מדוע הוא כביכול ממליץ 'לאחוז ברשע' גם כן? גם כאן יש פירושים שונים, ואני מעדיף לחשוב שאין זו המלצה, אלא פשוט ציון עובדה – זו המציאות, אנשים אינם מושלמים, אלא מעורב בהם טוב ורע.
אך זו כבר חריגה מענייננו.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s