שמות יד בתורת התעודות לפי פרידמן ורד"צ הופמן – קריעת ים סוף.

שמות יד בתורת התעודות לפי פרידמן ורד"צ הופמן.

סיפור קריעת ים סוף.
זה הפרק המורכב ביותר עד כה, והוא מערב שלושה מקורות. מצד אחד החלוקה עשויה להיראות שרירותית מאוד, אך מצד שני, אם נקרא את הסיפור של כל מקור בנפרד, כפי שמבקש פרידמן, באמת מתקבלים שלושה סיפורים שלמים ומובחנים. לשיפוטכם.
וכאן גם הופמן לא מסייע לנו, ולא מציג דעה נגדית מספקת, אלא דן בעניינים אחרים בפרק, ומתפלמס בעיקר עם דילמן. אך בכל זאת אביא את דבריו.

*

רגיל – P.
מודגש – E.
נטוי – J, ויצויין.

שמות יד –
א וַיְדַבֵּר יְהֹוָה אֶל מֹשֶׁה לֵּאמֹר. ב דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיָשֻׁבוּ וְיַחֲנוּ לִפְנֵי פִּי הַחִירֹת בֵּין מִגְדֹּל וּבֵין הַיָּם לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן נִכְחוֹ תַחֲנוּ עַל הַיָּם. ג וְאָמַר פַּרְעֹה לִבְנֵי יִשְׂרָאֵל נְבֻכִים הֵם בָּאָרֶץ סָגַר עֲלֵיהֶם הַמִּדְבָּר. ד וְחִזַּקְתִּי אֶת לֵב פַּרְעֹה וְרָדַף אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי יְהוָה וַיַּעֲשׂוּ כֵן. 

נטוי –
ה וַיֻּגַּד לְמֶלֶךְ מִצְרַיִם כִּי בָרַח הָעָם

וַיֵּהָפֵךְ לְבַב פַּרְעֹה וַעֲבָדָיו אֶל הָעָם וַיֹּאמְרוּ מַה זֹּאת עָשִׂינוּ כִּי שִׁלַּחְנוּ אֶת יִשְׂרָאֵל מֵעָבְדֵנוּ. 

נטוי –
ו וַיֶּאְסֹר אֶת רִכְבּוֹ וְאֶת עַמּוֹ לָקַח עִמּוֹ. 

ז וַיִּקַּח שֵׁשׁ מֵאוֹת רֶכֶב בָּחוּר וְכֹל רֶכֶב מִצְרָיִם וְשָׁלִשִׁם עַל כֻּלּוֹ. 

ח וַיְחַזֵּק יְהֹוָה אֶת לֵב פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרַיִם וַיִּרְדֹּף אַחֲרֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל יֹצְאִים בְּיָד רָמָה. 

נטוי –
ט וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם אַחֲרֵיהֶם

וַיַּשִּׂיגוּ אוֹתָם חֹנִים עַל הַיָּם כָּל סוּס רֶכֶב פַּרְעֹה וּפָרָשָׁיו וְחֵילוֹ עַל פִּי הַחִירֹת לִפְנֵי בַּעַל צְפֹן. י וּפַרְעֹה הִקְרִיב

נטוי –
וַיִּשְׂאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶת עֵינֵיהֶם וְהִנֵּה מִצְרַיִם נֹסֵעַ אַחֲרֵיהֶם וַיִּירְאוּ מְאֹד

וַיִּצְעֲקוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל אֶל יְהוָה. 

יא וַיֹּאמְרוּ אֶל מֹשֶׁה הַמִבְּלִי אֵין קְבָרִים בְּמִצְרַיִם לְקַחְתָּנוּ לָמוּת בַּמִּדְבָּר מַה זֹּאת עָשִׂיתָ לָּנוּ לְהוֹצִיאָנוּ מִמִּצְרָיִם. יב הֲלֹא זֶה הַדָּבָר אֲשֶׁר דִּבַּרְנוּ אֵלֶיךָ בְמִצְרַיִם לֵאמֹר חֲדַל מִמֶּנּוּ וְנַעַבְדָה אֶת מִצְרָיִם כִּי טוֹב לָנוּ עֲבֹד אֶת מִצְרַיִם מִמֻּתֵנוּ בַּמִּדְבָּר. 

נטוי –
יג וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל הָעָם אַל תִּירָאוּ הִתְיַצְבוּ וּרְאוּ אֶת יְשׁוּעַת יְהוָה אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה לָכֶם הַיּוֹם כִּי אֲשֶׁר רְאִיתֶם אֶת מִצְרַיִם הַיּוֹם לֹא תֹסִיפוּ לִרְאֹתָם עוֹד עַד עוֹלָם. יד יְהוָה יִלָּחֵם לָכֶם וְאַתֶּם תַּחֲרִישׁוּן.

טו וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה מַה תִּצְעַק אֵלָי דַּבֵּר אֶל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְיִסָּעוּ. טז וְאַתָּה הָרֵם אֶת מַטְּךָ וּנְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וּבְקָעֵהוּ וְיָבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה. יז וַאֲנִי הִנְנִי מְחַזֵּק אֶת לֵב מִצְרַיִם וְיָבֹאוּ אַחֲרֵיהֶם וְאִכָּבְדָה בְּפַרְעֹה וּבְכָל חֵילוֹ בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו. יח וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי יְהוָה בְּהִכָּבְדִי בְּפַרְעֹה בְּרִכְבּוֹ וּבְפָרָשָׁיו. 

יט וַיִּסַּע מַלְאַךְ הָאֱלֹהִים הַהֹלֵךְ לִפְנֵי מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל וַיֵּלֶךְ מֵאַחֲרֵיהֶם

נטוי –
וַיִּסַּע עַמּוּד הֶעָנָן מִפְּנֵיהֶם וַיַּעֲמֹד מֵאַחֲרֵיהֶם. 

כ וַיָּבֹא בֵּין מַחֲנֵה מִצְרַיִם וּבֵין מַחֲנֵה יִשְׂרָאֵל

נטוי –
וַיְהִי הֶעָנָן וְהַחֹשֶׁךְ וַיָּאֶר אֶת הַלָּיְלָה וְלֹא קָרַב זֶה אֶל זֶה כָּל הַלָּיְלָה. 

כא וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם

נטוי –
וַיּוֹלֶךְ יְהוָה אֶת הַיָּם בְּרוּחַ קָדִים עַזָּה כָּל הַלַּיְלָה וַיָּשֶׂם אֶת הַיָּם לֶחָרָבָה

וַיִּבָּקְעוּ הַמָּיִם. כב וַיָּבֹאוּ בְנֵי יִשְׂרָאֵל בְּתוֹךְ הַיָּם בַּיַּבָּשָׁה וְהַמַּיִם לָהֶם חוֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם. כג וַיִּרְדְּפוּ מִצְרַיִם וַיָּבֹאוּ אַחֲרֵיהֶם כֹּל סוּס פַּרְעֹה רִכְבּוֹ וּפָרָשָׁיו אֶל תּוֹךְ הַיָּם. 

נטוי –
כד וַיְהִי בְּאַשְׁמֹרֶת הַבֹּקֶר וַיַּשְׁקֵף יְהוָה אֶל מַחֲנֵה מִצְרַיִם בְּעַמּוּד אֵשׁ וְעָנָן וַיָּהָם אֵת מַחֲנֵה מִצְרָיִם. 

כה וַיָּסַר אֵת אֹפַן מַרְכְּבֹתָיו וַיְנַהֲגֵהוּ בִּכְבֵדֻת

נטוי –
וַיֹּאמֶר מִצְרַיִם אָנוּסָה מִפְּנֵי יִשְׂרָאֵל כִּי יְהוָה נִלְחָם לָהֶם בְּמִצְרָיִם.

כו וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה נְטֵה אֶת יָדְךָ עַל הַיָּם וְיָשֻׁבוּ הַמַּיִם עַל מִצְרַיִם עַל רִכְבּוֹ וְעַל פָּרָשָׁיו. כז וַיֵּט מֹשֶׁה אֶת יָדוֹ עַל הַיָּם

נטוי –
וַיָּשָׁב הַיָּם לִפְנוֹת בֹּקֶר לְאֵיתָנוֹ וּמִצְרַיִם נָסִים לִקְרָאתוֹ וַיְנַעֵר יְהוָה אֶת מִצְרַיִם בְּתוֹךְ הַיָּם. 

כח וַיָּשֻׁבוּ הַמַּיִם וַיְכַסּוּ אֶת הָרֶכֶב וְאֶת הַפָּרָשִׁים לְכֹל חֵיל פַּרְעֹה הַבָּאִים אַחֲרֵיהֶם בַּיָּם לֹא נִשְׁאַר בָּהֶם עַד אֶחָד. כט וּבְנֵי יִשְׂרָאֵל הָלְכוּ בַיַּבָּשָׁה בְּתוֹךְ הַיָּם וְהַמַּיִם לָהֶם חֹמָה מִימִינָם וּמִשְּׂמֹאלָם. 

נטוי –
ל וַיּוֹשַׁע יְהוָה בַּיּוֹם הַהוּא אֶת יִשְׂרָאֵל מִיַּד מִצְרָיִם וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת מִצְרַיִם מֵת עַל שְׂפַת הַיָּם. לא וַיַּרְא יִשְׂרָאֵל אֶת הַיָּד הַגְּדֹלָה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה בְּמִצְרַיִם וַיִּירְאוּ הָעָם אֶת יְהוָה וַיַּאֲמִינוּ בַּיהוָה וּבְמֹשֶׁה עַבְדּוֹ.

*

פרידמן מעיר תחילה בסוף הפרק הקודם –
יג, כב –
סיפורי J ו-P מציירים שתי תמונות שונות של אירועים בים. ב-J, בזמן שהמצרים רודפים את בני ישראל, אלוהים הודף את הים עם רוח סערה. אז אלוהים זורק את מחנה המצרים לתוך ההמולה, וכאשר המצרים מנסים להימלט הם רצים ישר לתוך האיזור היבש בים, ואלוהים מעלה עליו את מי הים, שמטביעים את המצרים הבורחים.
ב-P, בינתיים, הים נחצה, עם פיסת אדמה קטנה בין חומות מים, ובני ישראל חוצים דרך מעבר זה. המצרים מנסים גם כן לעבור דרך מעבר זה, אבל המים סוגרים עליהם.
שני הסיפורים, J ו-P, נקראים כסיפורים שלמים כאשר הם מופרדים. הסיפור של P חוזר על פרטי המיקום ועל כוח המצרים. P גם מכיל את הציטוט החוזר על 'הקשיית לב פרעה'.

ועל יד, כא –
בסיפור ים סוף של J, העברית משתמשת באותו ביטוי של אדמה יבשה – חרבה – שהיא משתמשת בו בסיפור המבול של J (בראשית ז, כב). בינתיים, בסיפור ים סוף של P, העברית משתמשת באותו ביטוי לאדמה יבשה – יבשה – שהיא משתמשת בו בסיפור המבול של P (ובסיפור בריאה) (בראשית א: ט, י; ח: יד).

*

רד"צ הופמן מעיר –
תחילה באריכות על שמות המקומות –

יד, ב –
שמות י״ד:ב׳

(ב) דַּבֵּר֮ אֶל־בְּנֵ֣י יִשְׂרָאֵל֒ וְיָשֻׁ֗בוּ וְיַחֲנוּ֙ לִפְנֵי֙ פִּ֣י הַחִירֹ֔ת בֵּ֥ין מִגְדֹּ֖ל וּבֵ֣ין הַיָּ֑ם לִפְנֵי֙ בַּ֣עַל צְפֹ֔ן נִכְח֥וֹ תַחֲנ֖וּ עַל־הַיָּֽם׃

וישבו ויחנו – בני ישראל מצטווים עתה לשנות את כיוון מסעם אל המדבר ולחזור אל מערבו של ים-סוף.¹ כדי להכיר את מסעי בני ישראל לפי הדעות השונות בנידון, נחוץ להתבונן היטב בזירת ההתרחשות².

מגדל – מוזכר עוד בירמיהו מ״ד:א׳, יחזקאל כ״ט:י׳.³

בעל צפון – היה בוודאי מקום פולחן⁴.

הערות –
1. לדעת Dillmann זהה ההפנייה אל המדבר המוזכרת למעלה (שמות י״ג:י״ח) עם זו שבכאן, והוא רואה בכך הוכחה שיש כאן משום שני מחברים שונים, שכן לדעתו המדבר המוזכר למעלה הוא מדבר מצרים, במערבו של ים-סוף. ואולם בכל ספר שמות וגם ביתר ספרי המקרא שבהם מוזכרים מסעי ישראל, מתפרש ״מדבר״ – ביוונית – תמיד כמדבר-ערב ומדברו של חצי-האי-סיני הנמשך ממנו, ולא ייתכן שלמעלה (שמות י״ג:י״ח) מדובר במדבר אחר. ועוד, לעולם רק נמסרת הסיבה, למה הלכו דרך המדבר במקום ללכת בצפון-מזרח, דרך ארץ פלשתים, ושם לא יכולה להיות הכוונה למדבר מצרים (שבו הלכו רק זמן מועט) אשר בוודאי לא דרכו הלכו בדרך עקיפה לארץ-ישראל. רק כאן מתחילה החזרה מגבול מדבר-ערב לדרום-מערב.

2. האזור של מצרים והמדבר הגובל עמה אשר עשוי להיות האזור בו התרחשו הדברים, מותחם בצפון על ידי הים התיכון, במערב – על ידי קו הנמשך משפך הנילוס התנאיתי עד Memphis (מוף). את הגבול הדרומי אפשר לציין על ידי עמק המתמשך מן Besatice, כפר שבקרבת Fostat או Babylon עד לים-סוף, שם הוא מתקשר בשביל צר לרגלי הרי Ataka עד לעיר הנמל Suez. הגבול המערבי הוא מיצר סואץ ומדבר-ערב הגובל. בצפונו של המיצר מצוי האגם Menzaleh, במזרחו של זה העיר Pelusium ועוד יותר מזרחה אגם Sirbunis שבקצהו המזרחי נמצא ההר Kasios, אשר לידו, בכיוון מזרחה, מתמשך אגם גדול נוסף. ומיצר-סואץ דורש את תשומת-לבנו המיוחדת. לא הרחק מקצהו הצפוני של מפרץ ים-סואץ מצויים האגמים המרים שבקיצם הצפוני מצוי מחסום-הדיונות של Seraphium, ועוד יותר צפונה אגם Timsah (או אגם התנינים), שאליו משתפך – מכיוון הנילוס – ואדי Tumilath. צפונה יותר, נפרד מאגם Timsah על ידי מחסום – הדיונות הגבוה el-Giser, כלומר הגשר, מצוי אגם (= בירכת) Balah אשר ערוץ מים צר מחברו עם אגם Menzaleh. ליד ערוץ מים זה מובילה דרך-שיירות ממצרים מזרחה. מסעות בני ישראל מתחילים ברעמסס ומשם לסוכות. רעמסס היתה (לפי Naville) בין Bobastis של היום ובין Tel-el-Maskhuta, קרוב יותר אל Bobastis, בואדי Tumilath (ראה למעלה א׳:י״א). באשר לפיתום, שבוודאי היתה יותר מערבה, אגיפטולוגים מזהים אותה עם Tel-el-Maskhuta דהיום. והנה לסוכות, שאי-אפשר לזהותה בדיוק, אבל יש להניח כי היתה בשפתו הצפונית של אגם Timsah, הלכו בכיוון צפון-מזרח. מכאן הלכו לאיתם אשר בקצה המדבר, הנקרא בספר במדבר (ל״ג:ח׳) ״מדבר אתם״, ואלו להלן (שמות ט״ו:כ״ב) הלא נקרא ״מדבר שור״. צריך אפוא לחפש את אתם יותר מזרחה, קרוב למדבר at-Tih. משם פנו דרומה, במערבו של אגם Timsah, וליד האגמים המרים דרך המדבר המצרי עד לפני פי-החירות שבין מגדול והים שלפני בעל-צפון. והנה מכל הכינויים המובאים כאן מזוהה בוודאות רק אחד – הים שבכאן, הוא ים-סוף (ואולם אפשר להניח שלפני למעלה משלושת אלפים שנה הגיע ים-סוף יותר צפונה ואף כיסה את האגמים המרים, וכפי שמסבירים חוקרים בימינו). יוצא, שאפשר לחפש את מקום מעבר ישראל דרך ים-סוף החל באגמים המרים ודרומה, אך אין להדרים יתר על המידה לפי שלא היתה להם חניה בין פי החירות ובין איתם, כאמור בספר במדבר (ל״ג:ז׳). וגם אין לחפש את מקומו צפונה מדי, שם הלכו לעתים ועברו לפי המסורת את הים ביום שביעי של פסח. מכל מקום, לשוא יטרחו לזהות את המקום באורח מדויק, כשם שיש לראות טורח-שוא בנסיונם של הרציונליסטים להכחיש את מעשה הנס ולהסביר את התרחשותה של העובדה ההיסטורית של קריעת ים סוף על ידי השפעתם של גאות ושפל.
והרי דעות נוספות על אודות המקומות השונים המוזכרים כאן. לפי Stickel Knobel ו-Kurtz ״רעמסס״ היא Bilbeis, לפי Hengstenberg, Keil ו-Kiepert היא Heronpolis ולפי Brugsch ו-Koehler היאTanis (באשר לדעה האחרונה ראה השגות בתוך Literaturbericht d. jued. Presse, 1876, ובאשר ליתר הדעות ראה דברי Dillmann לשמות א׳:י״א). ״סוכות״ היא – לפי Ebers – Thaubastum, ובמצרית שמה Sechet. ״אתם״ היא לפי Ebers חומה מן הים התיכון ועד לים האדום. ״פי החירות״ (״פי״ = ה״א-הידיעה המצרית) מזוהה על ידי חוקרים חדשים רבים עם Adschrud, בצפון-מזרחה של סואץ, אך אל נכון דוחה Dillmann דעה זו כמבוססת על דמיון הצליל בלבד. לפי Brugsch ביאור השם ״פי החירות״ הוא פתח הלועים, והוא מציין את קצהו המערבי של אגם Sirbonis, דעה הנופלת עם דחיית הנחתו, ראה Literaturbericht d. jued. Presse, 1876.

3. שם מתרגמים השבעים, עיר בגבולה הצפון-מזרחי של מצרים. ואולם יש מקום לחשוב על מגדול זו רק אם נקבל את דעתם של כמה מן החדשים, שים-סוף שבכאן הוא הים התיכון, דעה שכבר הופרכה כבלתי-אפשרית במאמרנו ב- Literaturbericht d. jued. Presse,18, ויש לזכור שהשם מגדול פירושו מגדל, מצודה, ואם כן הדבר, ודאי שהיו שם ערים רבות בשם זה.

4. רבים חושבים על Typhon. לפי Brugsch ההר Kasios שליד אגם Sirbonis, ולפי אחרים מיקדש בהרי Ataka. הצד השוה שבהם, כל אלה הן השערות רופפות או כוזבות, וראה אצל Dillmann גם באשר לזיהויים השונים של מקום קריעת ים סוף.

*

יד, ז – שלישים –
1. ואכן מראים ציורי-קיר שבעתיקות מצרים תמיד רק שני לוחמים על רכב מלחמתי ולא יותר ‎(Brugsch, Geog. Inschriften II, p.25) – בעוד שעל רכב מלחמתי אסיאטי מצוירים שלושה. והשוה גם דברי אנטונינוס שם במכילתא.

*

יד, ח –
1. והשוה הערת רש״י במדבר ט״ו:ל׳ (ד״ה ביד רמה) – ״במזיד״ (המ׳). Dillmann רוצה להוכיח מפסוקנו ומבמדבר ל״ג:ג׳ ולעיל ו׳:א׳, שעל-פי כתב-יסוד A הוציא משה את בני ישראל ממצרים על דעת עצמו, בלי רשותו של פרעה, שעה שמצרים היתה נתונה במצוקה גדולה. ואולם ״ביד רמה״ כלל אינו רוצה לומר שיצאו על דעת עצמם, אלא שלא יצאו כפליטים בורחים (והשוה עוד לנאמר להלן פסוק ט), ועל כן זה נאמר רק כאן, ולא כבר למעלה, בתיאור שעת היציאה עצמה. זאת ועוד. אלו התרחשו הדברים כדעת Dillmann, כי אז לא היה כל צורך בחיזוק לב פרעה על ידי ה׳ לרדוף אחרי ישראל. די היה בשמירה על סודו ועל יוקרתו של פרעה כדי לאלצו שלא להניח לעם-עבדים זה לברוח ולא לבוא על עונשו. והנה הפסוקים י״ד:ד׳ (״וחזקתי את-לב פרעה״) ושם ח (״ויחזק – וירדף״) שייכים לפי Dillmann אף הם לכתב-היסוד A, והרי לך מכאן ראיה שפרעה לא רדף אחרי בני ישראל בלא השפעה חיצונית.

*

יד, ט –
הערה 2. Dillmann סובר, שפרשים אינם מוכרים בהקשר זה, גם לא בשירת הים, שם מוסב ״סוס ורוכבו״ ׳לדעתו׳ על רוכבי הרכב והסוסים רתומים אליו, וגם לא בתיאור במעשה עצמו (פסוקים ו׳-ז׳), וגם בעתיקות מצרים אין מוצאים קיום חיל פרשים אלא בתקופות מאוחרות יותר, והשוה ישעיהו ל״א:א׳.

הערה 3. הנחתו של Dillmann שהמלה ״פרשים״ המופיעה בפרשתנו בפסוקים י״ז, י״ח, כ״ג, כ״ו ו-כח היא תוספת ״העורך״ בטלה אפוא מאליה. לפי Hengstenberg הפרשים הם הלוחמים שעל הרכבים, אך אין זה הולם את לשון המקרא.

*

יד, כב –
1. כאן הוסרו כשלושים עמודים מכתב-היד דברי הרב המחבר, עד פרק ט״ז:ט׳-י׳. וראה מה שכתבתי ״עם הספר״ (המ׳).