שמות ז בתורת התעודות, לפי פרידמן ורד"צ הופמן.
רגיל – P.
מודגש – E.
שמות ז –
א וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה רְאֵה נְתַתִּיךָ אֱלֹהִים לְפַרְעֹה וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יִהְיֶה נְבִיאֶךָ. ב אַתָּה תְדַבֵּר אֵת כָּל אֲשֶׁר אֲצַוֶּךָּ וְאַהֲרֹן אָחִיךָ יְדַבֵּר אֶל פַּרְעֹה וְשִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאַרְצוֹ. ג וַאֲנִי אַקְשֶׁה אֶת לֵב פַּרְעֹה וְהִרְבֵּיתִי אֶת אֹתֹתַי וְאֶת מוֹפְתַי בְּאֶרֶץ מִצְרָיִם. ד וְלֹא יִשְׁמַע אֲלֵכֶם פַּרְעֹה וְנָתַתִּי אֶת יָדִי בְּמִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת צִבְאֹתַי אֶת עַמִּי בְנֵי יִשְׂרָאֵל מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם בִּשְׁפָטִים גְּדֹלִים. ה וְיָדְעוּ מִצְרַיִם כִּי אֲנִי יְהוָה בִּנְטֹתִי אֶת יָדִי עַל מִצְרָיִם וְהוֹצֵאתִי אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל מִתּוֹכָם. ו וַיַּעַשׂ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה אֹתָם כֵּן עָשׂוּ. ז וּמֹשֶׁה בֶּן שְׁמֹנִים שָׁנָה וְאַהֲרֹן בֶּן שָׁלֹשׁ וּשְׁמֹנִים שָׁנָה בְּדַבְּרָם אֶל פַּרְעֹה.
ח וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וְאֶל אַהֲרֹן לֵאמֹר. ט כִּי יְדַבֵּר אֲלֵכֶם פַּרְעֹה לֵאמֹר תְּנוּ לָכֶם מוֹפֵת וְאָמַרְתָּ אֶל אַהֲרֹן קַח אֶת מַטְּךָ וְהַשְׁלֵךְ לִפְנֵי פַרְעֹה יְהִי לְתַנִּין. י וַיָּבֹא מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן אֶל פַּרְעֹה וַיַּעַשׂוּ כֵן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה וַיַּשְׁלֵךְ אַהֲרֹן אֶת מַטֵּהוּ לִפְנֵי פַרְעֹה וְלִפְנֵי עֲבָדָיו וַיְהִי לְתַנִּין. יא וַיִּקְרָא גַּם פַּרְעֹה לַחֲכָמִים וְלַמְכַשְּׁפִים וַיַּעֲשׂוּ גַם הֵם חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלַהֲטֵיהֶם כֵּן. יב וַיַּשְׁלִיכוּ אִישׁ מַטֵּהוּ וַיִּהְיוּ לְתַנִּינִם וַיִּבְלַע מַטֵּה אַהֲרֹן אֶת מַטֹּתָם. יג וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה.
יד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה כָּבֵד לֵב פַּרְעֹה מֵאֵן לְשַׁלַּח הָעָם. טו לֵךְ אֶל פַּרְעֹה בַּבֹּקֶר הִנֵּה יֹצֵא הַמַּיְמָה וְנִצַּבְתָּ לִקְרָאתוֹ עַל שְׂפַת הַיְאֹר וְהַמַּטֶּה אֲשֶׁר נֶהְפַּךְ לְנָחָשׁ תִּקַּח בְּיָדֶךָ. טז וְאָמַרְתָּ אֵלָיו יְהוָה אֱלֹהֵי הָעִבְרִים שְׁלָחַנִי אֵלֶיךָ לֵאמֹר שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי בַּמִּדְבָּר וְהִנֵּה לֹא שָׁמַעְתָּ עַד כֹּה. יז כֹּה אָמַר יְהוָה בְּזֹאת תֵּדַע כִּי אֲנִי יְהוָה הִנֵּה אָנֹכִי מַכֶּה בַּמַּטֶּה אֲשֶׁר בְּיָדִי עַל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר וְנֶהֶפְכוּ לְדָם. יח וְהַדָּגָה אֲשֶׁר בַּיְאֹר תָּמוּת וּבָאַשׁ הַיְאֹר וְנִלְאוּ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן הַיְאֹר.
יט וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה אֱמֹר אֶל אַהֲרֹן קַח מַטְּךָ וּנְטֵה יָדְךָ עַל מֵימֵי מִצְרַיִם עַל נַהֲרֹתָם עַל יְאֹרֵיהֶם וְעַל אַגְמֵיהֶם וְעַל כָּל מִקְוֵה מֵימֵיהֶם וְיִהְיוּ דָם וְהָיָה דָם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרַיִם וּבָעֵצִים וּבָאֲבָנִים. כ וַיַּעֲשׂוּ כֵן מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן כַּאֲשֶׁר צִוָּה יְהוָה
וַיָּרֶם בַּמַּטֶּה וַיַּךְ אֶת הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר לְעֵינֵי פַרְעֹה וּלְעֵינֵי עֲבָדָיו וַיֵּהָפְכוּ כָּל הַמַּיִם אֲשֶׁר בַּיְאֹר לְדָם. כא וְהַדָּגָה אֲשֶׁר בַּיְאֹר מֵתָה וַיִּבְאַשׁ הַיְאֹר וְלֹא יָכְלוּ מִצְרַיִם לִשְׁתּוֹת מַיִם מִן הַיְאֹר וַיְהִי הַדָּם בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם.
כב וַיַּעֲשׂוּ כֵן חַרְטֻמֵּי מִצְרַיִם בְּלָטֵיהֶם וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה.
כג וַיִּפֶן פַּרְעֹה וַיָּבֹא אֶל בֵּיתוֹ וְלֹא שָׁת לִבּוֹ גַּם לָזֹאת. כד וַיַּחְפְּרוּ כָל מִצְרַיִם סְבִיבֹת הַיְאֹר מַיִם לִשְׁתּוֹת כִּי לֹא יָכְלוּ לִשְׁתֹּת מִמֵּימֵי הַיְאֹר. כה וַיִּמָּלֵא שִׁבְעַת יָמִים אַחֲרֵי הַכּוֹת יְהוָה אֶת הַיְאֹר.
כו וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה בֹּא אֶל פַּרְעֹה וְאָמַרְתָּ אֵלָיו כֹּה אָמַר יְהוָה שַׁלַּח אֶת עַמִּי וְיַעַבְדֻנִי. כז וְאִם מָאֵן אַתָּה לְשַׁלֵּחַ הִנֵּה אָנֹכִי נֹגֵף אֶת כָּל גְּבוּלְךָ בַּצְפַרְדְּעִים. כח וְשָׁרַץ הַיְאֹר צְפַרְדְּעִים וְעָלוּ וּבָאוּ בְּבֵיתֶךָ וּבַחֲדַר מִשְׁכָּבְךָ וְעַל מִטָּתֶךָ וּבְבֵית עֲבָדֶיךָ וּבְעַמֶּךָ וּבְתַנּוּרֶיךָ וּבְמִשְׁאֲרוֹתֶיךָ. כט וּבְכָה וּבְעַמְּךָ וּבְכָל עֲבָדֶיךָ יַעֲלוּ הַצְפַרְדְּעִים.
*
פרידמן מעיר –
ז, י –
המטה נהפך לתנין כאן ב-P. ב-E הוא הופך לנחש. כמו כן, מטה משה היה אמור לעשות את הניסים ב-E (שמות ד, יז), אבל זה מטה אהרון ב-P.
ז, יב –
גרסת P מפתחת את התפקיד של החרטומים המצרים: הם מסוגלים להפוך את המטה לתנינים ולבצע מכת דם וצפרדעים. אבל אז הם לא מצליחים לעשות מכת כינים, והם עצמם מוכים בשחין, ואז הם לא מבינים במכת הבכורות (?). אז יש התפתחות ישירה המראה את תבוסת כוחות הקסם של מצרים. והחרטומים מופיעים רק בחלקים המערבים את מטה אהרון, לעולם לא של מטה משה. מקור E לא מספר על החרטומים דבר.
ז, יד –
בפסוק יג לב פרעה 'קשה' (P), אבל בפסוק יד הוא 'כבד' (E). הבדל זה בביטוי הכבדת לב פרעה נשמר באופן קבוע, עם המונח חזק, או קשה, המופיע ב-P (ז: יג, כב; ח: טו; ט: יב; יד: ד, ח, יז), אבל עם המונח כבד המופיע ב-E (ח: יא, כח; ט: ז, לד; י: א). יותר מזה, השימוש במונח 'כבד' במקור E הוא חלק משימוש חוזר במונח זה לאורך התיאור של E את יציאת מצרים, מהסנה הבוער להר חורב. התיאור של משה כ'כבד פה וכבד לשון' (ד, י) מוביל לשרשרת של הופעות של המילה 'כבד'. פרעה אומר – 'תכבד העבודה' (ה, ט), ארבע מהמכות מתוארות כ'כבדות' – ערוב (ח, כ), דבר (ט, ג), ברד (ט: יח, כד) וארבה (י, יד). בני ישראל עוזבים עם 'מִקְנֶה כָּבֵד מְאֹד' (יב, לח). כאשר משה מרים את ידיו כשבני ישראל נלחמים בעמלק 'ידי משה כבדות' (יז, יב). יתרו אומר למשה לקבל עזרה בניהול העם 'כי כבד ממך הדבר' (יח, יח). שרשרת הופעות זו ב-E מגיעה לשיאה בחורב: שם יש 'עָנָן כָּבֵד עַל הָהָר' במעמד הר סיני (יט, טז).
*
רד"צ הופמן מעיר –
ז, ח –
2. והנה, אף על פי שלאורך כל הפרשה ניכר היותה סיפור בעל מבנה אחיד ומתוכנן היטב, ביקשו מבקרי-המקרא למצוא כאן שילוב שלושה מקורות שונים, שכל אחד מהם מתאר את המאורעות בדרך אחרת. לפיהם שייכים ל״מסורת היסוד״ הקטעים הבאים: (א) נס הנחש (שמות ז׳:ח׳-י״ג); (ב) מכת הדם (שמות ז׳:י״ט-כ׳ – עד ׳ה׳ ׳ כ״א, ב, כ״ב); (ג) מכת הצפרדעים (שמות ח׳:א׳-ג, יא החל בתיבה ״ולא״); (ד) מכת הכנים (שמות ח׳:י״ב-ט״ו); (ה) מכת שחין (שמות ט׳:ח׳-י״ב); (ו) קטע החתימה (שמות י״א:ט׳-י׳). קטעים אלה – כך הם טוענים – שונים מן המקורות האחרים בקיצורם ובניסוחם בנוסחים קבועים. הם אף טוענים, שיש סתירות בין המקורות השונים. באשר לסתירות מדומות אלה, הרי נידרש להן כל אחת במקומה, ואילו כאן בדעתנו רק להראות, שהתיאורים המיוחסים ל״מסורת היסוד״ מונחים כידועים בתיאורים האחרים. וכי אי אפשר להפריד את ״המקורות״ השונים זה מזה: (א) ז׳:י״ד מניח כידוע את ז׳:י״ג, שכן על פי המסופר בפרקים ד-ה, שלפיו עדיין לא נודע לפרעה על אלוהיות של שליחותם של משה ואהרן, אין עדיין מקום לדבר על כבדות לב פרעה. (ב) ״בזאת תדע כי אני ה׳ ״ (שמות ז׳:י״ז) חוזר על ״וידעו מצרים כי אני ה׳ ״ (שמות ז׳:ה׳). (ג) ״גם לזאת״ (שמות ז׳:כ״ג) מוכיח שכבר קודם לכן נעשה נס לפני פרעה. כמובן טוענים המבקרים, כי תיבת ״גם״ היא תוספת של ״העורך״. ברם, יקשה להבין, מדוע ״עורך״ זה שמייחסים לו אי-ראיית סתירות (מדומות) רבות, ראה צורך להוסיף תיבה דווקא כאן. (ד) לא ניתן יהיה להבין, מדוע דווקא מכת שחין תיעשה לפי ״מסורת היסוד״ בידי משה, בשעה שכל יתר הנסים והמכות נעשים בידי אהרן. ואילו לפי תפישתנו אין כל קושי בכך, וכפי שנבאר במקומו. (ה) ז׳:א׳-ב׳ מתמנה אהרן לנביאו של משה, למי שיהי הדובר במקומו. והנה לא נמצא ״במסורת היסוד״ אפילו פעם אחת, שמשה או אהרן ידברו אל פרעה. הם רק עושים את הנסים זה אחר זה. (ו) ״והרביתי את אתתי ואת מופתי״ (שמות ז׳:ג׳) אינו הולם את המספר המועט של נסים המסופרים ״במסורת היסוד״. (ז) הערת החיתום ״ומשה ואהרן עשו… לפני פרעה״ (שמות י״א:י׳) אינה הולמת את הנסים שמסופר עליהם ״במסורת היסוד״, שכן ברובם כלל לא נאמר שניגשו לפני פרעה, או שפרעה ידע עליהם עובר לעשייתם. (ח) להלן ט״ו:כ״ו – פסוק אשר לדעת המבקרים אינו שייך ״למסורת היסוד״ – נאמר ״כל המחלה אשר שמתי במצרים״ ומעין זה גם נאמר בדברים ז׳:ט״ו, שם כ״ח:כ״ז נמצינו למדים ששחין מצרים היה מחלה מכאיבה וכי בני ישראל חששו מפניה עוד שנים רבות. והנה מוזכרת מכה מכאיבה זו, היחידה מבין מכות מצרים, שאפשר לכנותה בשם ״מחלה״ ״במסורת היסוד״ בלבד. להלן עוד נגלה התייחסויות הדדיות אשר מעידות על השתייכותם של כל הסיפורים אל מקום אחד.
*
ז, ט –
6. ואולם מבקרי-המקרא טוענים, שב״מסורת היסוד״ נעשו המופתים במטהו של אהרן ולא במטהו של משה, ושלא כב״מקורות״ אחרים. ברם, אם יקשה השואל על ביאורנו, שלפיו היה צריך להיות כתוב ״המטה״ או אפילו ״מטי״, הרי הוא מתעלם מכך שאין משמע ״מטך״ אלא המטה אשר בידך; השוה פסוק יז. להלן ח׳:א׳ נאמר במקום ״מטך״ ״ידך במטך״, ובשעת הביצוע (פסוק ב) כתוב פשוט ״ידו״. גם להלן ז׳:י״ט נאמר ״קח מטך ונטה ידך״ וגם להלן ח׳:י״ג נאמר ״ידו במטהו״ ומכאן שהמטה משויך על פי היד שבה הוא נמצא, והוא משויך אפוא לאהרן כאשר הוא נמצא בידו. ראיה חותכת לקביעה זו שהמטה משויך למי שמחזיקו בידו מצויה בבמדבר פרק כ. שם מסופר כך: ״ויבא משה ואהרן מפני הקהל אל פתח אהל מועד״ (במדבר כ׳:ו׳), ״וידבר ה׳ אל משה לאמר, קח את המטה״ וגו׳ (במדבר כ׳:ז׳-ח׳), ״ויקח משה את המטה מלפני ה׳ ״ (במדבר כ׳:ט׳) והרי זה מטה אהרן שהושם באוהל מועד למשמרת (במדבר י״ז:כ״ה). ואף על פי כן נאמר כאן ״ויך את הסלע במטהו פעמיים״ (במדבר כ׳:י״א), כלומר הוא נקרא מטהו של משה. פירושו של דבר שאין משמעו של ״מטהו״ אלא במטה אשר בידו.
*
ז, ט, המשך –
לתנין – יש לשאול, אם ״תנין״ זה זהה עם הנחש.7 מן האמור במעשה בראשית משמע שאין השניים זהים, שהרי ״התנינים״ המוזכר שם הוא חיית-מים, מעין מפלצת-ים.8 אך גם אם נאמר ש״תנין״ בא לציין גם את נחש-המים, שאפשר שכוונתו גם ״נחש״, יובן מדוע משתמש הכתוב כאן בלשון זה. כאשר משה היה צריך ליתן אות לבני ישראל, והפך לשם כך את מטהו לנחש היה די בזה, בנחש כלשהו, ואילו כאן אצל פרעה היה צריך להוכיח את גבורתו ית׳, ועל כן היה צריך למפלצת מרשימה, לתנין.
8. מבקרי המקרא עונים של שאלה זו בחיוב, והם מסיקים מכאן על שוני בין לשון ״מסורת היסוד״ ולשון יתר ״המקורות״. אך כבר מן האמור בבראשית א׳:כ״א שלדעת המבקרים שייך גם הוא ל״מסורת היסוד״, מוכח שאין השניים זהים, שהרי ״התנינם״ המוזכר שם הוא חית-מים, מעין מפלצת ים.
*
ז, יז –
אשר ביאר – יש להניח שכל מימי מצרים באו רק מן היאור, הנילוס, ודבריהם של סופרים עתיקים וגם חדשים יכולים לשמש אישור להנחה זו.2 ולפיכך, כיוון שהוכו מימי היאור, הוכו בזה כל מימי מצרים.3
ונהפכו… לדם – הלשונות ״ליהפך ל…״, ״היה ל…״ ופשוט ״היה״ באים בפרשה זו לסירוגין; השוה ד׳:ג׳, ז׳:ט׳,ט״ו,י״ט; ח׳:י״ב, ט׳:ח׳.
הערות –
3. כמובן שמבקרי המקרא מבקשים למצוא בעניין זה הבדלים בין ״מסורת היסוד״ ויתר ״המקורות״. לדידם לפי ״מסורת היסוד״ (פסוק יט) לקו כל מימי מצרים, בעוד שלפי ״המקורות״ האחרים לקו רק מימי היאור. ברם, גם לפי הפסוקים שלדעתם אינם שייכים ל״מסורת היסוד״ נראה, שכל מימי מצרים הפכו לדם, שכן אם פסוק כד מספר ״ויחפרו כל מצרים סביבת היאר מים לשתות״, הרי שלא היו להם מים אחרים לשתיה. ובמיוחד מן המלים ״ממימי היאר״ (שם) מוכח בעליל שלא רק מימי היאור כי אם כל מקווי המים הנדונים לקו.
4. ואין אפוא להסיק מחליפת לשונות אלה על שוני המקורות.
*
ז, כח –
ושרץ היאור – תחילה יוליד היאור בעלי חיים אלה במספרים גדולים עד מאוד; השוה בראשית א, כ1.
הערה –
1. מבקרי המקרא מייחסים פסוק זה שבמעשה בראשית ל״מסורת היסוד״ ואילו פסוקנו שייך לדידם למקור C. הלשון שרץ הבא בשני המקומות מוכיחה את אחידות החומש.
הפסוק היומי 
תגובה אחת בנושא “שמות ז בתורת התעודות, לפי פרידמן ורד"צ הופמן”