שמות ד בתורת התעודות, לפי פרידמן ורד"צ הופמן.
רגיל – E.
מודגש – J.
נטוי – עורך.
שמות ד –
א וַיַּעַן מֹשֶׁה וַיֹּאמֶר וְהֵן לֹא יַאֲמִינוּ לִי וְלֹא יִשְׁמְעוּ בְּקֹלִי כִּי יֹאמְרוּ לֹא נִרְאָה אֵלֶיךָ יְהוָה. ב וַיֹּאמֶר אֵלָיו יְהוָה מזה [מַה זֶּה] בְיָדֶךָ וַיֹּאמֶר מַטֶּה. ג וַיֹּאמֶר הַשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיַּשְׁלִיכֵהוּ אַרְצָה וַיְהִי לְנָחָשׁ וַיָּנָס מֹשֶׁה מִפָּנָיו. ד וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה שְׁלַח יָדְךָ וֶאֱחֹז בִּזְנָבוֹ וַיִּשְׁלַח יָדוֹ וַיַּחֲזֶק בּוֹ וַיְהִי לְמַטֶּה בְּכַפּוֹ. ה לְמַעַן יַאֲמִינוּ כִּי נִרְאָה אֵלֶיךָ יְהוָה אֱלֹהֵי אֲבֹתָם אֱלֹהֵי אַבְרָהָם אֱלֹהֵי יִצְחָק וֵאלֹהֵי יַעֲקֹב. ו וַיֹּאמֶר יְהוָה לוֹ עוֹד הָבֵא נָא יָדְךָ בְּחֵיקֶךָ וַיָּבֵא יָדוֹ בְּחֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ וְהִנֵּה יָדוֹ מְצֹרַעַת כַּשָּׁלֶג. ז וַיֹּאמֶר הָשֵׁב יָדְךָ אֶל חֵיקֶךָ וַיָּשֶׁב יָדוֹ אֶל חֵיקוֹ וַיּוֹצִאָהּ מֵחֵיקוֹ וְהִנֵּה שָׁבָה כִּבְשָׂרוֹ. ח וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ לָךְ וְלֹא יִשְׁמְעוּ לְקֹל הָאֹת הָרִאשׁוֹן וְהֶאֱמִינוּ לְקֹל הָאֹת הָאַחֲרוֹן. ט וְהָיָה אִם לֹא יַאֲמִינוּ גַּם לִשְׁנֵי הָאֹתוֹת הָאֵלֶּה וְלֹא יִשְׁמְעוּן לְקֹלֶךָ וְלָקַחְתָּ מִמֵּימֵי הַיְאֹר וְשָׁפַכְתָּ הַיַּבָּשָׁה וְהָיוּ הַמַּיִם אֲשֶׁר תִּקַּח מִן הַיְאֹר וְהָיוּ לְדָם בַּיַּבָּשֶׁת. י וַיֹּאמֶר מֹשֶׁה אֶל יְהוָה בִּי אֲדֹנָי לֹא אִישׁ דְּבָרִים אָנֹכִי גַּם מִתְּמוֹל גַּם מִשִּׁלְשֹׁם גַּם מֵאָז דַּבֶּרְךָ אֶל עַבְדֶּךָ כִּי כְבַד פֶּה וּכְבַד לָשׁוֹן אָנֹכִי. יא וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָיו מִי שָׂם פֶּה לָאָדָם אוֹ מִי יָשׂוּם אִלֵּם אוֹ חֵרֵשׁ אוֹ פִקֵּחַ אוֹ עִוֵּר הֲלֹא אָנֹכִי יְהוָה. יב וְעַתָּה לֵךְ וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְהוֹרֵיתִיךָ אֲשֶׁר תְּדַבֵּר. יג וַיֹּאמֶר בִּי אֲדֹנָי שְׁלַח נָא בְּיַד תִּשְׁלָח. יד וַיִּחַר אַף יְהוָה בְּמֹשֶׁה וַיֹּאמֶר הֲלֹא אַהֲרֹן אָחִיךָ הַלֵּוִי יָדַעְתִּי כִּי דַבֵּר יְדַבֵּר הוּא וְגַם הִנֵּה הוּא יֹצֵא לִקְרָאתֶךָ וְרָאֲךָ וְשָׂמַח בְּלִבּוֹ. טו וְדִבַּרְתָּ אֵלָיו וְשַׂמְתָּ אֶת הַדְּבָרִים בְּפִיו וְאָנֹכִי אֶהְיֶה עִם פִּיךָ וְעִם פִּיהוּ וְהוֹרֵיתִי אֶתְכֶם אֵת אֲשֶׁר תַּעֲשׂוּן. טז וְדִבֶּר הוּא לְךָ אֶל הָעָם וְהָיָה הוּא יִהְיֶה לְּךָ לְפֶה וְאַתָּה תִּהְיֶה לּוֹ לֵאלֹהִים. יז וְאֶת הַמַּטֶּה הַזֶּה תִּקַּח בְּיָדֶךָ אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה בּוֹ אֶת הָאֹתֹת.
יח וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וַיָּשָׁב אֶל יֶתֶר חֹתְנוֹ וַיֹּאמֶר לוֹ אֵלְכָה נָּא וְאָשׁוּבָה אֶל אַחַי אֲשֶׁר בְּמִצְרַיִם וְאֶרְאֶה הַעוֹדָם חַיִּים וַיֹּאמֶר יִתְרוֹ לְמֹשֶׁה לֵךְ לְשָׁלוֹם.
יט וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה בְּמִדְיָן לֵךְ שֻׁב מִצְרָיִם כִּי מֵתוּ כָּל הָאֲנָשִׁים הַמְבַקְשִׁים אֶת נַפְשֶׁךָ. כ וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת אִשְׁתּוֹ וְאֶת בָּנָיו (התערבות עורך-ביניים. ראו הערה) וַיַּרְכִּבֵם עַל הַחֲמֹר וַיָּשָׁב אַרְצָה מִצְרָיִם
וַיִּקַּח מֹשֶׁה אֶת מַטֵּה הָאֱלֹהִים בְּיָדוֹ. כא וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה בְּלֶכְתְּךָ לָשׁוּב מִצְרַיְמָה רְאֵה כָּל הַמֹּפְתִים אֲשֶׁר שַׂמְתִּי בְיָדֶךָ וַעֲשִׂיתָם לִפְנֵי פַרְעֹה
(חצי פסוק של העורך -)
וַאֲנִי אֲחַזֵּק אֶת לִבּוֹ וְלֹא יְשַׁלַּח אֶת הָעָם.
כב וְאָמַרְתָּ אֶל פַּרְעֹה כֹּה אָמַר יְהוָה בְּנִי בְכֹרִי יִשְׂרָאֵל. כג וָאֹמַר אֵלֶיךָ שַׁלַּח אֶת בְּנִי וְיַעַבְדֵנִי וַתְּמָאֵן לְשַׁלְּחוֹ הִנֵּה אָנֹכִי הֹרֵג אֶת בִּנְךָ בְּכֹרֶךָ.
כד וַיְהִי בַדֶּרֶךְ בַּמָּלוֹן וַיִּפְגְּשֵׁהוּ יְהוָה וַיְבַקֵּשׁ הֲמִיתוֹ. כה וַתִּקַּח צִפֹּרָה צֹר וַתִּכְרֹת אֶת עָרְלַת בְּנָהּ וַתַּגַּע לְרַגְלָיו וַתֹּאמֶר כִּי חֲתַן דָּמִים אַתָּה לִי. כו וַיִּרֶף מִמֶּנּוּ אָז אָמְרָה חֲתַן דָּמִים לַמּוּלֹת.
כז וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל אַהֲרֹן לֵךְ לִקְרַאת מֹשֶׁה הַמִּדְבָּרָה וַיֵּלֶךְ וַיִּפְגְּשֵׁהוּ בְּהַר הָאֱלֹהִים וַיִּשַּׁק לוֹ. כח וַיַּגֵּד מֹשֶׁה לְאַהֲרֹן אֵת כָּל דִּבְרֵי יְהוָה אֲשֶׁר שְׁלָחוֹ וְאֵת כָּל הָאֹתֹת אֲשֶׁר צִוָּהוּ. כט וַיֵּלֶךְ מֹשֶׁה וְאַהֲרֹן וַיַּאַסְפוּ אֶת כָּל זִקְנֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל. ל וַיְדַבֵּר אַהֲרֹן אֵת כָּל הַדְּבָרִים אֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה אֶל מֹשֶׁה וַיַּעַשׂ הָאֹתֹת לְעֵינֵי הָעָם. לא וַיַּאֲמֵן הָעָם וַיִּשְׁמְעוּ כִּי פָקַד יְהוָה אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל וְכִי רָאָה אֶת עָנְיָם וַיִּקְּדוּ וַיִּשְׁתַּחֲוּוּ.
*
פרידמן מעיר –
ד, יד –
זה לא אומר שמשה ואהרון הם אחים. להפך, אם הם היו אחים, הפסוק היה אומר באופן טבעי 'אחיך'. למה הוא צריך לומר 'אחיך הלוי'? אם הם אחים ממש, הם שניהם צריכים להיות לוויים! 'אחיך הלוי' חייב לבוא במשמעות 'עמיתך הלוי', וב-E משה ואהרון אינם אחים. (ראו עוד בשמות טו, כ, ובהערה שם).
ד, כ – ב-J למשה יש רק בן אחד, גרשום, והוא לוקח את בנו זה ואת ציפורה עמו למצרים. זה מתאים לעובדה שרק בן אחד נימול באפיזודה במלון בדרך. ב-E יש בן שני, אליעזר, ומשה לא לוקח את בניו ואת אשתו עמו למצרים. ראו עוד בהערה על שמות יח, ד.
ד, כא –
הפסוק כאb הוא ההופעה הראשונה של הנוסחה שמשתמש בה R לארגן את ספירת המכות ב-E ו-P לסיפור אחד, כלומר – סיפור המכות של E של נחיל החרקים (ערוב), כולל מגפת בעלי החיים, "וַיַּכְבֵּד פַּרְעֹה אֶת לִבּוֹ גַּם בַּפַּעַם הַזֹּאת וְלֹא שִׁלַּח אֶת הָעָם" (ח, כח, וכן ט, ז). סיפור המכות של P של הכינים והשחין, וכן סיפור P של המטה נהפך לנחש מסכם – "וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה" (ז, יג; ח, טו; ט, יב). מכת הדם היא גם של E וגם של P, והיא מסתיימת ב-ח, יא הן בסיום של E – וְהַכְבֵּד אֶת לִבּוֹ, והן בסיום של P – וְלֹא שָׁמַע אֲלֵהֶם כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה.
אין זה מפתיע שהסיפור של P מקבל את הסיכום של P, והסיפור של E מקבל את הסיכום של E, וניסוח משולב מקבל או את הסיכום של P, או סיכום משולב. אבל סיפור מכת הברד של E מקבל את הסיום של P – "וַיֶּחֱזַק לֵב פַּרְעֹה וְלֹא שִׁלַּח אֶת בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כַּאֲשֶׁר דִּבֶּר יְהוָה בְּיַד מֹשֶׁה". ואז סיפור מכת הארבה ומכת החושך של E גם מסתיים בנוסחה של P (י: כ, כז), והמפגש הסופי בין משה ופרעה שמתרחש, הוא באופן דומה טקסט של E שאחריו סיכום של P.
נראה שהעורך שילב את סיפורי המכות של E ושל P ואיחד אותם על ידי ציור על פני הנוסחה של P ויצירת גרסה משולבת. זה מקבל אישור על ידי כך שהנוסחה מופיעה גם כאן ב-ד, כאb. זה מוזר בטקסט זה, ושוב זו נוסחה המגיעה מ-P ומופיעה באמצע הטקסט של E.
העורך משתמש בנוסחת 'אלה תולדות' מספר הרשימות לארגן את האפיזודה של גיל האבות, והוא משתמש בנוסחה 'ויסעו ישראל' מרשימת המסעות בבמדבר לג לארגן את האפיזודות של המסעות במדבר. הפער בין שני מבני העריכה האלה ממולא על-ידי נוסחת 'ויקשה את לב פרעה' כאן, שהעורך הביא מרשימת המכות של P. אלו שלושה המבנים האלה שמביאים לכרונולוגיה והמשכיות לארבעת הספרים הראשונים של התנ"ך.
(ראו הערות לבראשית ב, דa ולבמדבר ט, כג).
*
רד"צ הופמן מעיר –
ד, יח –
2. המבקרים החדשים מבקשים להיחלץ מן הקושי בכך שהם מייחסים את שני הפסוקים לשני מקורות שונים. ברם, אלו כך היה, יהיה תמוה עוד יותר, מה הביא את ״העורך״ לשלב את הפסוק יט דווקא כאן, במקום שאינו מתאים. ומאידך גיסא, מעידים הביטויים ״אלכה… ואשובה״ (יח) ו״לך שוב״ (יט) שאמנם שני הפסוקים שייכים יחד.
*
ואראה – אין משה מגלה את כוונתו האמיתית, לצאת את מדין לצמיתות, כי אם יגלה אותה, לא יתן לו חותנו ללכת, ומה גם שהוא רוצה לקחת את אשתו ואת בניו עמו למצרים.8 ויש להבין שאכן לקח אותם עמו, אלא שמאוחר יותר (והסיבה לכך אינה ידועה) החזיר אותם אל יתרו לארץ מדין; השוה להלן יח, ב.9
הערות –
. בוודאי שאינה נכונה תפישתם של המבקרים, שהלך למצרים לבדו, בלא האשה והילדים. היא אינה נכונה גם משום שלכתחילה היה על משה להניח, שילך עם בני ישראל הישר לארץ כנען, ולשם בוודאי ירצה לקחת גם את אשתו ואת הילדים, וגם משום שיהיה בהשארת בני המשפחה במדין סימן לפחד ולחוסר-אימון בעזרת ה׳ ובהגנתו.
9. אבל ראה שם רש״י המביא דברי המכילתא לסיבת שילוחיה של צפורה (המ׳)
*
ד, כ –
ואת-בניו – עד כה הוזכר רק בן אחד. יש אפוא להניח, כי הבן השני נולד רק זה עתה, ועל כן טרם נימול.
הערה –
1. הנימוקים המביאים את מבקרי-המקרא לקרוא כאן ״בנו״ במקום ״בניו״, אין להם על מה לסמוך, שהרי מה שכתוב ״בנה״ בפסוק כה הוא משום שאנו יודעים, כי הבן גרשם כבר גדל, שכן זמן ניכר עבר בין לידתו וההתגלות שבסיני; השוה למעלה ב׳:כ״ג.
*
מטה האלהים – כך קורא לו הכתוב למטה זה, בשל הנסים הרבים העתידים להיעשות בו, וכמו שהוא קורא להר סיני ״הר האלהים״.3
הערה –
3. ג׳:א׳; ד׳:כ״ז. ואין להסיק מכאן, כפי שעושים מבקרי-המקרא, שמטה זה ניתן לו למשה על ידי ה׳, או שניתן בו במטה זה כוח נסי, וכי ב״מקור״ כבר סופר על נתינת כוח נסי זה בו. וכי מדוע ישמיט ״העורך״ סיפור זה? כלום בשל האמור למעלה פסוק ב? אלו כך היה, הרי היה פשוט יותר וטוב יותר להתאים את הכתוב ההוא.
*
ד, כא –
(כא) ואני אחזק – חיזוק לב פרעה נבע תחילה מפרעה עצמו, ורק מן המכה השישית ואילך (שמות ט׳:י״ב) היה זה ה׳ שחיזק את לבו, והשוה שם.1
הערה –
. * כבר שמו לב, שעשר פעמים מציין הכתוב, שפרעה הכביד את לבו (שמות ז׳:י״ג,י״ד,כ״ב; ח׳:י״א,ט״ו,כ״ח, ט׳:ז׳,ל״ד,ל״ה, י״ג:ט״ו) ועשר פעמים שה׳ הכביד את לב פרעה (שמות ד׳:כ״א, ז׳:ג׳, ט׳:י״ב, י׳:א׳,כ׳,כ״ז, י״א:י׳, י״ד:ד׳,ח׳,י״ז). את המספר עשר גם מצינו בשירת הים, בה מופיע שם הוי״ה עשר פעמים, פעם אחת (שמות ט״ו:ב׳) כשהוא מקוצר, כמו י״ז:ט״ז (ראה רש״י שם ורמב״ן ט״ו:ב׳). (מתוך ישורון 1917, עמ׳ 543).*
*
ד, לא –
וישמעו – כמו וישמעו לקולם; השוה למעלה הפסוקים א ו-ט, והוראתו כמו ״ויאמינו״.1
הערה –
1. דעתו של Dillmann, שהמלה ״וישמעו״ היא תוספת מאוחרת של ״העורך״, היא אפוא בלתי-נכונה, כשם שאין מקום לתיקון השבעים כאלו כתוב ״וישמחו״.
הפסוק היומי 
תגובה אחת בנושא “שמות ד בתורת התעודות, לפי פרידמן ורד"צ הופמן”