פרשת וישב בתורת התעודות, לפי פרידמן ורד"צ הופמן

פרשת וישב בתורת התעודות, לפי פרידמן ורד"צ הופמן.

(דברי פרידמן להלן יבארו את החלוקה. אחר כך אביא מדבריו של רד"צ הופמן, ששולל את ממצאי הביקורת. דבריו ארוכים וסבוכים ולא תמיד קשורים ישירות לחלוקה, לכן הקריאה בהם לשיקול הקורא, אבל צירפתי אותם למי שחפץ בכך, וכן בגלל שהם מסבירים כמה קשיים שפרידמן לא מתייחס אליהם).

רגיל – J.
מודגש – E.
נטוי – עורך R.
פסוק ראשון ממקור P – יצויין במילים.

בראשית לז –
פסוק ראשון ממקור P –
א וַיֵּשֶׁב יַעֲקֹב בְּאֶרֶץ מְגוּרֵי אָבִיו בְּאֶרֶץ כְּנָעַן. 

ועובר לעורך R –
ב אֵלֶּה תֹּלְדוֹת יַעֲקֹב

ול-J –
יוֹסֵף בֶּן שְׁבַע עֶשְׂרֵה שָׁנָה הָיָה רֹעֶה אֶת אֶחָיו בַּצֹּאן וְהוּא נַעַר אֶת בְּנֵי בִלְהָה וְאֶת בְּנֵי זִלְפָּה נְשֵׁי אָבִיו וַיָּבֵא יוֹסֵף אֶת דִּבָּתָם רָעָה אֶל אֲבִיהֶם. ג וְיִשְׂרָאֵל אָהַב אֶת יוֹסֵף מִכָּל בָּנָיו כִּי בֶן זְקֻנִים הוּא לוֹ וְעָשָׂה לוֹ כְּתֹנֶת פַּסִּים. ד וַיִּרְאוּ אֶחָיו כִּי אֹתוֹ אָהַב אֲבִיהֶם מִכָּל אֶחָיו וַיִּשְׂנְאוּ אֹתוֹ וְלֹא יָכְלוּ דַּבְּרוֹ לְשָׁלֹם. ה וַיַּחֲלֹם יוֹסֵף חֲלוֹם וַיַּגֵּד לְאֶחָיו וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ. ו וַיֹּאמֶר אֲלֵיהֶם שִׁמְעוּ נָא הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתִּי. ז וְהִנֵּה אֲנַחְנוּ מְאַלְּמִים אֲלֻמִּים בְּתוֹךְ הַשָּׂדֶה וְהִנֵּה קָמָה אֲלֻמָּתִי וְגַם נִצָּבָה וְהִנֵּה תְסֻבֶּינָה אֲלֻמֹּתֵיכֶם וַתִּשְׁתַּחֲוֶיןָ לַאֲלֻמָּתִי. ח וַיֹּאמְרוּ לוֹ אֶחָיו הֲמָלֹךְ תִּמְלֹךְ עָלֵינוּ אִם מָשׁוֹל תִּמְשֹׁל בָּנוּ וַיּוֹסִפוּ עוֹד שְׂנֹא אֹתוֹ עַל חֲלֹמֹתָיו וְעַל דְּבָרָיו. ט וַיַּחֲלֹם עוֹד חֲלוֹם אַחֵר וַיְסַפֵּר אֹתוֹ לְאֶחָיו וַיֹּאמֶר הִנֵּה חָלַמְתִּי חֲלוֹם עוֹד וְהִנֵּה הַשֶּׁמֶשׁ וְהַיָּרֵחַ וְאַחַד עָשָׂר כּוֹכָבִים מִשְׁתַּחֲוִים לִי. י וַיְסַפֵּר אֶל אָבִיו וְאֶל אֶחָיו וַיִּגְעַר בּוֹ אָבִיו וַיֹּאמֶר לוֹ מָה הַחֲלוֹם הַזֶּה אֲשֶׁר חָלָמְתָּ הֲבוֹא נָבוֹא אֲנִי וְאִמְּךָ וְאַחֶיךָ לְהִשְׁתַּחֲו‍ֹת לְךָ אָרְצָה. יא וַיְקַנְאוּ בוֹ אֶחָיו וְאָבִיו שָׁמַר אֶת הַדָּבָר. 

יב וַיֵּלְכוּ אֶחָיו לִרְעוֹת אֶת צֹאן אֲבִיהֶם בִּשְׁכֶם. יג וַיֹּאמֶר יִשְׂרָאֵל אֶל יוֹסֵף הֲלוֹא אַחֶיךָ רֹעִים בִּשְׁכֶם לְכָה וְאֶשְׁלָחֲךָ אֲלֵיהֶם וַיֹּאמֶר לוֹ הִנֵּנִי. יד וַיֹּאמֶר לוֹ לֶךְ נָא רְאֵה אֶת שְׁלוֹם אַחֶיךָ וְאֶת שְׁלוֹם הַצֹּאן וַהֲשִׁבֵנִי דָּבָר וַיִּשְׁלָחֵהוּ מֵעֵמֶק חֶבְרוֹן וַיָּבֹא שְׁכֶמָה. טו וַיִּמְצָאֵהוּ אִישׁ וְהִנֵּה תֹעֶה בַּשָּׂדֶה וַיִּשְׁאָלֵהוּ הָאִישׁ לֵאמֹר מַה תְּבַקֵּשׁ. טז וַיֹּאמֶר אֶת אַחַי אָנֹכִי מְבַקֵּשׁ הַגִּידָה נָּא לִי אֵיפֹה הֵם רֹעִים. יז וַיֹּאמֶר הָאִישׁ נָסְעוּ מִזֶּה כִּי שָׁמַעְתִּי אֹמְרִים נֵלְכָה דֹּתָיְנָה וַיֵּלֶךְ יוֹסֵף אַחַר אֶחָיו וַיִּמְצָאֵם בְּדֹתָן. יח וַיִּרְאוּ אֹתוֹ מֵרָחֹק וּבְטֶרֶם יִקְרַב אֲלֵיהֶם וַיִּתְנַכְּלוּ אֹתוֹ לַהֲמִיתוֹ. יט וַיֹּאמְרוּ אִישׁ אֶל אָחִיו הִנֵּה בַּעַל הַחֲלֹמוֹת הַלָּזֶה בָּא. כ וְעַתָּה לְכוּ וְנַהַרְגֵהוּ וְנַשְׁלִכֵהוּ בְּאַחַד הַבֹּרוֹת וְאָמַרְנוּ חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ וְנִרְאֶה מַה יִּהְיוּ חֲלֹמֹתָיו. כא וַיִּשְׁמַע רְאוּבֵן וַיַּצִּלֵהוּ מִיָּדָם וַיֹּאמֶר לֹא נַכֶּנּוּ נָפֶשׁ. כב וַיֹּאמֶר אֲלֵהֶם רְאוּבֵן אַל תִּשְׁפְּכוּ דָם הַשְׁלִיכוּ אֹתוֹ אֶל הַבּוֹר הַזֶּה אֲשֶׁר בַּמִּדְבָּר וְיָד אַל תִּשְׁלְחוּ בוֹ לְמַעַן הַצִּיל אֹתוֹ מִיָּדָם לַהֲשִׁיבוֹ אֶל אָבִיו. כג וַיְהִי כַּאֲשֶׁר בָּא יוֹסֵף אֶל אֶחָיו וַיַּפְשִׁיטוּ אֶת יוֹסֵף אֶת כֻּתָּנְתּוֹ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים אֲשֶׁר עָלָיו. כד וַיִּקָּחֻהוּ וַיַּשְׁלִכוּ אֹתוֹ הַבֹּרָה וְהַבּוֹר רֵק אֵין בּוֹ מָיִם. כה וַיֵּשְׁבוּ לֶאֱכָל לֶחֶם

וַיִּשְׂאוּ עֵינֵיהֶם וַיִּרְאוּ וְהִנֵּה אֹרְחַת יִשְׁמְעֵאלִים בָּאָה מִגִּלְעָד וּגְמַלֵּיהֶם נֹשְׂאִים נְכֹאת וּצְרִי וָלֹט הוֹלְכִים לְהוֹרִיד מִצְרָיְמָה. כו וַיֹּאמֶר יְהוּדָה אֶל אֶחָיו מַה בֶּצַע כִּי נַהֲרֹג אֶת אָחִינוּ וְכִסִּינוּ אֶת דָּמוֹ. כז לְכוּ וְנִמְכְּרֶנּוּ לַיִּשְׁמְעֵאלִים וְיָדֵנוּ אַל תְּהִי בוֹ כִּי אָחִינוּ בְשָׂרֵנוּ הוּא וַיִּשְׁמְעוּ אֶחָיו. כח וַיַּעַבְרוּ אֲנָשִׁים מִדְיָנִים סֹחֲרִים וַיִּמְשְׁכוּ וַיַּעֲלוּ אֶת יוֹסֵף מִן הַבּוֹר וַיִּמְכְּרוּ אֶת יוֹסֵף לַיִּשְׁמְעֵאלִים בְּעֶשְׂרִים כָּסֶף וַיָּבִיאוּ אֶת יוֹסֵף מִצְרָיְמָה. כט וַיָּשָׁב רְאוּבֵן אֶל הַבּוֹר וְהִנֵּה אֵין יוֹסֵף בַּבּוֹר וַיִּקְרַע אֶת בְּגָדָיו. ל וַיָּשָׁב אֶל אֶחָיו וַיֹּאמַר הַיֶּלֶד אֵינֶנּוּ וַאֲנִי אָנָה אֲנִי בָא. 

לא וַיִּקְחוּ אֶת כְּתֹנֶת יוֹסֵף וַיִּשְׁחֲטוּ שְׂעִיר עִזִּים וַיִּטְבְּלוּ אֶת הַכֻּתֹּנֶת בַּדָּם. לב וַיְשַׁלְּחוּ אֶת כְּתֹנֶת הַפַּסִּים וַיָּבִיאוּ אֶל אֲבִיהֶם וַיֹּאמְרוּ זֹאת מָצָאנוּ הַכֶּר נָא הַכְּתֹנֶת בִּנְךָ הִוא אִם לֹא. 
לג וַיַּכִּירָהּ וַיֹּאמֶר כְּתֹנֶת בְּנִי חַיָּה רָעָה אֲכָלָתְהוּ טָרֹף טֹרַף יוֹסֵף. לד וַיִּקְרַע יַעֲקֹב שִׂמְלֹתָיו וַיָּשֶׂם שַׂק בְּמָתְנָיו וַיִּתְאַבֵּל עַל בְּנוֹ יָמִים רַבִּים. לה וַיָּקֻמוּ כָל בָּנָיו וְכָל בְּנֹתָיו לְנַחֲמוֹ וַיְמָאֵן לְהִתְנַחֵם וַיֹּאמֶר כִּי אֵרֵד אֶל בְּנִי אָבֵל שְׁאֹלָה וַיֵּבְךְּ אֹתוֹ אָבִיו. לו וְהַמְּדָנִים מָכְרוּ אֹתוֹ אֶל מִצְרָיִם לְפוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים.

*

פרקים לח-לט – מקור J.
פרקים מ-מא – מקור E, למעט פסוק מו בפרק מא (ששייך לפרשה הבאה), שחציו הראשון ממקור P, וחציו השני של העורך R –
וְיוֹסֵף בֶּן שְׁלֹשִׁים שָׁנָה בְּעָמְדוֹ לִפְנֵי פַּרְעֹה מֶלֶךְ מִצְרָיִם
וַיֵּצֵא יוֹסֵף מִלִּפְנֵי פַרְעֹה וַיַּעְבֹר בְּכָל אֶרֶץ מִצְרָיִם.

*

פרידמן מעיר –
לז, כז –
בפסוקים כא-כב (E) ראובן הוא זה שמציל את יוסף מהאחים המנסים להרוג אותו, אבל בפסוקים כו-כז (J) יהודה הוא זה שמציל אותו ממוות. זה מתאים בהתרכזות ביהודה והעדפתו ב-J באופן כללי.

לז, כח –
ב-J הישמעאלים מביאים את יוסף למצרים ומוכרים אותו לפוטיפר, בעוד ב-E המדיינים עושים זאת. (הם מזוהים אחר-כך גם כמדנים. ראוי לציון שלידתם של מדיין ושל מדן כתובה ב-E, בבראשית כה: ב, ד). RJE משלב אותם, על ידי כך שהוא נותן לזה להיראות שהמדיינים מכרו אותו לישמעאלים, שאז מכרו אותו למצרים. אבל זה עדיין משאיר סתירה, כי בפסוק לו (E) עדיין נאמר שהמדיינים (או המדנים) מכרו אותו לפוטיפר, אבל לט, א (J) אומר –
"וְיוֹסֵף הוּרַד מִצְרָיְמָה וַיִּקְנֵהוּ פּוֹטִיפַר סְרִיס פַּרְעֹה שַׂר הַטַּבָּחִים אִישׁ מִצְרִי מִיַּד הַיִּשְׁמְעֵאלִים אֲשֶׁר הוֹרִדֻהוּ שָׁמָּה".

לז, לא –
ב-J, במטרה לקבל את הברכה המיועדת לעשיו, יעקב מרמה את אביהם על-ידי שימוש בבגדי אחיו, בבשר, ובעור של עז. עכשיו, באותו מקור, האחים מרמים את אביהם על-ידי שימוש בכתונת אחיהם טבולה בדם עז. זהו אחד מסדרת תשלומים עבור התרמית שמעצב את שרשרת האירועים בסיפור של מקור J.
שנית, האחים אומרים כאן "הכר נא", שזה מה שתמר אומרת ליהודה בפרק הבא, כאשר היא מראה לו את הראיות, כך שהוא מקבל תשלום על שרימה אותה.
שלישית, ב-J האחים (לא המדיינים) מוכרים את יוסף עבור עשרים קלי כסף. מאוחר יותר, יוסף מארגן שיוחזרו עשרים חתיכות כסף לשקיהם (תשע חתיכות בחזרתם הראשונה, ואחת עשרה חתיכות בחזרתם השנייה), שוב רומז לתגמול האירוני לרמאות האחים.
הרבה חוקרים עדיין מתייחסים לסיפור זה כ'נובלת יוסף', שהם מחשיבים כסיפור אחיד, הבא ממקור מובחן. בכל אופן, העובדה ש-J ו-E יכולים להיות מזוהים ומובחנים בסיפור זה מראה שגישת ה'נובלה' הזו שגויה. הקשרים בין סיפורי יעקב ויוסף ב-J, כלומר שרשרת התגמולים על מעשי הרמאות, גם מראים שסיפור יוסף אינו עצמאי, הוא מקושר בצורה מורכבת להקשר של J.

*

רד"צ הופמן מפרש –
פרק לז –
פסוק א – הערה –
4. הרבה טורחים מבקרי המקרא באשר לחלוקת הקטע שבין הפסוקים ל״ז:א׳ ומ׳:כ״ג בין שלושת המקורות J, P ו־E. נולדקה (,Untersuchungen 31 .p) כותב על כך: עתה אנו באים לחלל הריק הכאוב ביותר שבכל מסורת היסוד (P), דהיינו למה שהם מספרים על גורמי ההגירה למצרים… אין אנחנו יודעים כלל, מדוע — לפי מסורת היסוד — ירד יעקב עם ביתו למצרים. ארדמן (Bibelstudien I. p. 53) מסיק מכאן ומתופעות דומות את המסקנה הנכונה — … שיש לוותר על הדעה, שלפיה נשמרו לנו בספר בראשית חלקים של איזה חיבור היסטורי של הכהנים.
נתבונן איפוא בדברים שבפרשתנו, שאותם מיחסים ל־P. מעטים ביותר הם. לפי דילמן שייכים ל־P מלבד ל״ז:א׳ (שבתחילה היה מקומו אחר ל״ו:ח׳), רק הכותרות ״אלה תולדות יעקב״, וזאת לפי הכלל הנקוט בידי המבקרים שהביטוי תולדות איננו בא אלא ב־P . אל נכון מעיר י. הלוי (93 .p .Recherches bibliques II): אנו מרשים לעצמנו שלא להכיר בכלל זה, לפחות כל זמן שלא יאמרו לנו, באיזה ביטוי השתמשו E או J במקום אלה תולדות שב־P, כאשר הקדימו נוסחת פתיחה לסיפור חדש, כפי שצריך.
נדיבי לב יותר לגבי P הם הולצינגר וגונקל, שמיחסים ל־P את פסוק ב׳ כולו. אלא שגונקל גורס שם והוא נֵעֹר במקום והוא נַעַר וגו׳, כלומר הוא התמרד על בני בלהה וזלפה וכו׳. והוא רוצה להניח את ההנחה כי שינוי מגמתי של P הוא לומר, שלא כל בני {יעקב} אלא דוקא בני בלהה ובני זלפה חטאו לו ליוסף, וזאת כדי לגלגל את הפשע הנתעב על האבות הפחות חשובים, השבטים בני השפחות.
וגם שנאתם של האחים, כאן ניתן לה טעם אחר מאשר במקורות J ו־E; כאן הם שונאים את יוסף על שום שמביא את דיבתם הרעה אל אביהם. כך גונקל. ומשום מה אין הוא רואה שבהנחה זו הוא סותר את עצמו. אילו רצה P לגלגל באופן מגמתי את הפשע דוקא על האבות ״פחותי הערך״, אסור היה לשנות את סיבות שנאתם כך שלא האבות ״פחותי הערך״, כי אם דוקא יוסף, יעמד באור שלילי, כשמציגים אותו כמלשין, שהרי בזה נראית מוצדקת שנאת האחים הלא-חשובים.
ועוד. לא מצינו בשום מקום ב־P עקבות להערכה שונה של בני השפחות לעומת בני הגבירות, והשווה בענין זה את סדר חניית השבטים, בתחילת ספר במדבר.
לפי פשוטם של הדברים אין בפסוק ב׳ אלא משום מתן טעם לשנאה הכללית מצד כל האחים אל יוסף. בניה של לאה לא יכלו להסכים להעדפתו של יוסף על ידי אביהם וגם לא יכלו לשאת בהתנהגותו כמי שעתיד למשול בהם על פי חלומות, שהרי כבניה של לאה שווי ערך הם לו. טעם זה לשנאה לא היה קיים אצל בני השפחות, כי אלה עשויים היו להשלים עם העדפתו של יוסף עליהם ואפילו עם רצונו להשתלט עליהם. על כן אי אפשר היה לנמק את שנאתם אליו אלא בדיבה הרעה שהיה מביא אל אביהם; והשווה י׳ הלוי 93 .Recherches bibliques II. p וב׳ יעקוב Quellenscheidung u. Exegese im Pentateuch, p. 85.
בהמשך הדברים נעיר את הנחוץ לענין הנסיון לחלק את הפרשה ל־J. ול־E.

ולפסוק –
(א) כפי שכבר אמרנו למעלה, דומים הפסוקים א׳-ב׳ שלפנינו לפסוקים ח׳-ט׳ שבפרק הקודם. שם נאמר בפסוק ח: ״וישב עשו בהר שעיר״, ובפסוק ט: ״ואלה תולדות עשו״ וגו׳, וכך נאמר גם כאן: ״וישב יעקב… בארץ כנען״, ובפסוק הבא: ״אלה תולדות יעקב״.⁵ ואפילו השוני שבין שני המקומות, שם ״ואלה״ בו״ו החיבור, ואילו כאן בלי ו״ו — ״אלה תולדות״, איננו יכול למעט את הדמיון הבולט שביניהם, דמיון המראה בעליל בשני המקומות, בחינת בא זה ולימד על זה, ששני הפסוקים שייכים יחד, ומה גם שיש טעם סביר לכך, שכאן נאמר ״אלה״ ולא: ואלה.⁶

הערות –
5. דילמן רוצה לראות את מקומו של פסוק א׳ אחרי ל״ו:ו׳-ח׳; בעוד שעשו היגר לארץ אחרת (בראשית ל״ו:ו׳-ח׳), נשאר יעקב בארץ כנען, וניגוד זה הוא הדבר שהכתוב חפץ להדגיש; השווה למעלה י״ג:י״א-י״ב; כ״ה:ו׳,י״א. במהדורות השבעים ואצל קאוצש וגונקל בא פסוקנו מיד אחר ל״ו:מ״ג, ללא פתוחה ביניהם. קניג (1919 .Die Genesis u.s.w) רואה בפסוקנו תוספת מאוחרת, וזאת בשל הפתיחה ״אלה תולדות״ שבאה ללא ו״ו החיבור. כל אלה לא שמו לב להקבלה שציינו בפנים.

6. וצודק קניג כאשר הוא אומר שגירסת המסורת — ״ואלה״ — היא המקורית, ושלא כגירסתם של השבעים, פשיטתא, וולגאטה וגירסתו של לותר, שגורסים גם כאן: ואלה.

*

פסוק ב –
ויבא יוסף את־דבתם – לפי רש״י הרי מן ״והוא נער״ ועד ״נשי אביו״ הוא מאמר מוסגר, ו״דבתם״ מוסב על כל בני לאה, אבל לא על בני השפחות, שעמהם היה מיודד.¹¹ ברם, לנו נראה שיש להסב ״דבתם״ על בני השפחות, כפי שכבר אמרנו, כי פסוקנו אינו בא אלא להסביר, מדוע גם אלה שנאו את יוסף; וכן הוא ברמב״ן. דבה מלשון דבב = לזחול לאטו, כלומר הדבור על מישהו שנעשה בלחישה, ולפי זה ״דבתם רעה״ פירושו — הדיבור הרע על אודותם.

הערה –
11. וכן גם אצל חוקרים חדשים, מטעמים שבביקורת המקרא.

*

פסוק ד –
מכל־אחיו – בפסוק הקודם נאמר ״מכל בניו״; כולם היו לו בנים ליעקב ואת כולם אהב, אלא שאת יוסף אהב יותר מן השאר. ואלו האחים חשבו שאין הם ליעקב אלא אחיו של יוסף, ושאין הוא אוהב אותם כבנים.¹

הערה –
1. השבעים והשומרוני גורסים גם כאן: מכל בניו, אך לכאורה אין זה אלא תיקון כדי להשוות הפסוקים ג׳ וד׳.

פסוק ה –
מחציתו השנייה של פסוק ב׳ מקדימה ומספרת הענין באופן כללי, ואילו בפסוקים הבאים מסופרים פרטיו.¹

דרך מיוחדת זו מוזכרת גם באחד מל״ב הכללים של רבי אליעזר ברבי יוסי הגלילי² (מכלל שאחריו מעשה וכו׳), וכבר היו לנו הזדמנויות³ להצביע עליה.⁴

הערה –
4. מכאן, שאם תרגום השבעים משמיט מחציתו השניה של פסוק ה, ואם מבקרי המקרא מייחסים אותה ואת מחציתו השניה של פסוק ח׳ ל״עורך״, אשר כביכול צירף הפסוקים ב׳-ד׳ (המשוייכים ל־J או ל־P ול־J.) והפסוקים ה׳-י״א (המשוייכים ל־E), הרי שהללו מתעלמים מיחודיות זו של דרך הסיפור המקראית.

*

פסוק ט –
ויספר אתו לאחיו – השבעים גורסים כאן: ויספר אתו לאביו לאחיו, והם משמיטים במקום זה את תחלתו של פסוק י׳ עד ״ויגער־בו אביו״. ברי שאין זה אלא תיקון הטקסט המקורי, שתיקנוהו משום שהסיפור הכפול לאחים שבפסוקים ט׳ וי׳ לא נראה להם. והנה אין כל קושי בהבנת המאורע כפי שהוא מסופר. אך טבעי הוא שבראשונה יספר יוסף חלום זה לאחיו לבדם, שהרי אין זה נאה לרמוז לאב, שגם הוא ישתחוה בפני בנו.
ברם, האחים לא הגיבו, כמו בסיפור החלום הראשון, או משום שלא ידעו את פתרון החלום, או משום שלא רצו להאמין שעל אב ואם להשתחוות בפני בנם, ועל כן התיחסו אל החלום כאל הזיה ריקה, משוללת כל חשיבות. כיוון שהבחין יוסף בכך, בקש לשמוע את דעת אביו על חלום זה, לכן הציע אותו בפני יעקב בנוכחות האחים. וייתכן שמשום כך לא נאמר בפסוק י׳ לאביו, במקביל לנאמר בפסוק ט׳ — ״לאחיו״, כי אם ״אל־אביו ואל־אחיו״; השווה ״תקריבון אלי״.⁴

*

פסוק יד –
וישלחהו מעמק חברון – ״לווהו עד העמק״,² כלומר יעקב שהיה גר בחברון, לווה את בנו עד לעמק, ומשם שלחהו. וגם חכמינו ז״ל³ חייבו ליתן הלוויה לכל הלך; והשווה פירושנו לדברים כ״א:ז׳.⁴

הערה –
4. מבקרי המקרא שמיחסים את פסוקנו ל־E, מקור שלפיו לא היה גר יעקב בחברון, מתקשים כאן. וכך כותב קינן (-Einleitung in Pentateuch p. 220 ): הימצאותו של יעקב בחברון (בראשית ל״ז:י״ד — E) היא תמוהה. מולדתו האמיתית היא שכם ובית־אל, כאמור לג, יח־נ; ל״ה:א׳ ואילך; מ״ח:כ״ב, ובקרבתן של אלה גם צריך לחפש את קברו… אבל בחברון אין אנו מצפים לו, לא לפי E ולא לפי J אלא רק לפי P… על כן קרובה ההשערה שבלז, יד בא השם חברון במקום שם מקום אחר בהתחשב ב־P. ועוד יותר בטוחים הם שטייערנגל (36 .Israelit. Stamme, p) וגונקל (Commentar) בפרשם ״מעמק חברון״ כתוספת ״העורך האחרון״.
והנה, אם לפחות כגישה מפוקפקת יש לראות דרך זו, ליחס מלים שסותרות איזה שהוא משפט קדום ל״עורך״ כלשהו כדי לבטלן, הרי יש כאן להביא בחשבון גם את הדברים הבאים. אילו באמת ״העורך״ היה זה שהוסיף כאן תוספת, ודאי שהיה מוסיף: חברון, ולא ״מעמק חברון״. P אינו כותב עמק ליד חברון. יתרה מזו. זהו המקום היחיד במקרא שבו מדובר בעמק חברון, וכבר המדרש הקדום (בראשית רבה פ״ד:י״ג) תמה על ביטוי זה ושואל: ״והלא אין חברון נחנה אלא בהר?״ השווה יהושע י״א:כ״א, י״ד:י״ב ואילך.
אכן, חברון שוכנת בחלקיו העליונים של עמק (השווה גוטה, Bibelwoertorbuch), ואפשר איפוא לדבר גם בעמק חברון. מכל מקום, ״עורך״ אשר צמוד לדפוסים קבועים (כפי שמיחסים אותם ל״עורך״ של ספרנו), ודאי שלא היה מוסיף ביטוי בלתי שגרתי כזה. לפרש ביטוי זה ״כתוספת העורך״ נראה איפוא כהנחה בלתי סבירה.

*

פסוק כא –
(כא-כב) ויאמר… ויאמר – בדומה לכך¹ מצינו בפרק כד, פסוקים כד-כה. תחילה אומרת שם רבקה לעבד אברהם שבת בתואל היא, ואילו באמירתה השניה היא מודיעתו, כי תבן ומספוא בביתה וגם מקום ללון. ויש להניח שהפסקה כלשהי היתה בין התשובה הראשונה — ״בת־מי את?״ ובין התשובה לשאלה השניה — ״היש בית־אביך מקום לנו ללין?״ פירושו של ״ותאמר״ השני שם הוא איפוא — ועוד אמרה. תופעה דומה גם למעלה כ״ז:ל״ו, אצל עשו. האמירה הראשונה שם — ״הכי קרא שמו יעקב״ וגו׳ — היא מעין שיחה עם עצמו, בעוד שהאמירה השניה — ״הלא־אצלת לי ברכה״ — היא פניה אל יצחק. ויש עוד מקרים דומים לא מעטים.

כאן פירושו של ״ויאמר״ הכפול עוד פשוט יותר. באמירה הקצרה הראשונה כאילו מצביע ראובן, אומר דעתו בוויכוח. בעוד ששאר האחים אינם מתנגדים לגזירת המות שבמלים ״לכו ונהרגהו״, הרי ראובן מטיל את הוויטו שלו. האחים עמדו לשלוח יד ביוסף. היה צורך בהתערבות מידית כדי למנוע את המעשה הנורא. היה איפוא על ראובן כאילו להכריז בשם כל האחים — ״לא נכנו נפש״. ולפיכך לא נאמר באמירה הראשונה ויאמר אליהם, אלא רק ״ויאמר״. לא אל האחים הוא אמר זאת, אלא זו היתה הדעה שהביע בוויכוח, כאמור, המנוגדת לדעת האחרים.

אך כדי שיקבלו את דעתו, היה עליו לדבר אליהם, לשכנע אותם בדברים, ועל כן בא בפסוק כ״ב ״ויאמר אליהם״ — אין אתם צריכים לרצוח. אתם יכולים להשיג את מטרתכם גם בלי להעמיס על נפשכם מעשה רציחה. הטילוהו לתוך הבור, ושם ימות בלי שתגעו בו יד. מעשה כזה לא ייחשב לרציחה כי אם לגרמא בלבד, ואין דין גורם מסור לבית דין אלא לשמים.² והכתוב מעיד עליו על ראובן שכוונתו האמיתית היתה להציל את יוסף מידי אחיו, כדי להחזיר אותו מאוחר יותר לידי אביו.

והראיה שהפסקה היתה בין שתי אמירותיו של ראובן, היא במ״ב:כ״ב. שם מזכיר ראובן: ״הלוא אמרתי אליכם לאמר אל תחטאו בילד״. ראובן הזהיר איפוא את האחים שלא לחטוא ביוסף, אך דבריו לא נשאו פרי — ״ולא שמעתם״ (כך מפרש כבר הרמב״ן). רק אחר כל זה אמר להם ראובן שלפחות לא יהרגוהו בידים אלא יגרמו את מותו על ידי השלכתו לבור.

הערה –
1. המבקרים מסיקים מכפילות הביטוי ״ויאמר״, ששני מקורות יש כאן. פסוק כ״ב הוא מ־E (בהתאם לפסוק כ״ט ואילו), ולפיכך צריך פסוק כ״א לבוא מ־J, אלא, כך הם מתימרים לדעת, לפי J לא ראובן כי אם יהודה בקש להציל את יוסף. ומכאן שתחילה היה כתוב כאן, אצל J לא ״ויאמר ראובן״ כי אם: ויאמר יהודה, ורק ״העורך״ תקן כפי שלפנינו. בפירושנו הפרכנו את בסיסה של הנחת המבקרים שמבקשים לקטוע את הפסוקים למקורות שונים ללא כל הוכחה. והשווה עוד ר״י הורוביץ בישורון iv. ע׳ 673—678.

*

פסוק כח –
בפירושו של פסוק זה חלוקות דעותיהם של המפרשים הראשונים. במיוחד חלוקות הדעות באשר לנושאו של ״וימכרו״. רוב המפרשים נוטים לומר שהאחים הם אלה שעשו את מעשה המכירה, וזאת על פי דברי יוסף להלן מ״ה:ד׳ — ״אני יוסף אחיכם אשר־מכרתם אתי מצרימה״, כשהוא עוד מוסיף שם — ״ועתה אל־תעצבו ואל־יחר בעיניכם כי־מכרתם אתי הנה״. לפי זה מתחלף הנושא בפועל ״וימכרו״. בין בעלי דעה זו הולך הרמב״ן¹ בדרך הפשוטה ביותר.

והרי לשונו: ״כאשר נשאו עיניהם וראו מרחוק אנשים באים מדרך גלעד, הכירו כי אורחת ישמעאלים היא בגמלים, וידעו כי למצרים ילכו, כי מגלעד יובא הצרי והנכאת, ולמצרים היה דרכם להוליך אותו. ולכן אמר להם יהודה, הנה האנשים האלה מארץ מרחק והולכים אל ארץ רחוקה. נמכרנו להם, כי לא יודע הדבר. וכאשר קרבו להם, מצאו כי היו בעלי סחורה אשר להם הנכאת והצרי אנשים מדינים סוחרים ששכרו הגמלים מהישמעאלים, וימכרו את יוסף למדינים שקנו אותו לסחור בו לסחורה, כי אורחת הישמעאלים משכירי הגמלים לא יקנו את הסחורה לעצמם. ואמר וימכרו את יוסף לישמעאלים, כי להם מסרו אותו, שהם מוליכים הסחורות למצרים. וזה טעם מיד הישמעאלים אשר הורידוהו שמה, כי היה בידם, אבל המדינים היו בעליו והם סחרו בו, והוא שאמר והמדינים מכרו אתו אל מצרים. וכל מעשה בכתוב, פעם יספר אותו כמושל המצוה בו ופעם כשליח שיעשנו בידו״ וכו׳.

והנה, אף כי אפשר לפרש את הפסוקים כך, לא ברור עדיין, לשם מה יספרו את כל הפרטים האלה. הרי לכאורה אין זה חשוב לנו כלל, אם האחים מכרו את יוסף לישמעאלים במישרין או באמצעות המדינים. על כן נעדיף להניח, כי ״וימכרו״ מוסב על המדינים. הם שהוציאוהו מן הבור, הם שמכרוהו לישמעאלים כדי שיורידוהו למצרים עם שאר הסחורות. וכך גם נאמר בפסוק ל״ו — ״והמדנים (= המדינים) מכרו אתו אל־מצרים״, כלומר בעודם בארץ כנען מכרוהו בכיוון מצרימה,² אבל למצרים עצמה הביאוהו הישמעאלים, כאמור להלן ל״ט:א׳. ואילו האמור להלן מ״ה:ד׳ ״מכרתם אתי מצרימה״ פירושו — אתם הוצאתם אותי ממולדתי למצרים על ידי זה שהשלכתם אותי לבור, כלומר אתם הייתם הגורם לכך שנמכרתי הנה.³

ואף אפשר להטעים דרך התבטאותו זו של יוסף. מכיוון שנשתכנע, שמכירתו למצרים היתה ממעשי ההשגחה של הקב״ה, הרי ברצון הוא זוקף את הדבר על חשבון האחים כדי שהללו, ולא הישמעאלים, יתוארו כעושי רצונו ית׳. יש כאן בביטוי זה ״אשר מכרתם אתי״ מרעיונם של חכמינו ז״ל לכתוב ״על־הלחת הראשנים אשר שברת״⁴ — ״יישר כחך ששברת״,⁵ מעין — יישר כוחכם שמכרתם אותי. הוא מודה לאחיו שעל ידי פעולתם הביאו לידי מכירתו, ועל כן הוא זוקף את מעשה המכירה לזכותם.⁶

הערה –
6. מבקרי המקרא בתרו את פסוקנו וייחסו את הישמעאלים ל־J, ואילו את המדינים — למקור E. לפי פירושנו אין כל ענין בביתור-קיטוע זה, ואנו יכולים לחסוך לעצמנו את הפרכת דבריהם, שכן כבר הופרכו כליל על ידי ב׳ יעקוב ור״י הורוביץ.

*

ובהערת העורך לפסוק לו בסוף הפרק נאמר –
1. כאן מסתיים כתב ידו של המחבר ז״ל (המ׳).

כמה חבל. ובכל מקרה, מכאן ועד סוף הספר לא נוכל עוד להיעזר בפירושו של רד"צ הופמן.