אינטליגנציה רגשית, סוג האיפוק

(מאמר ישן, שמעלה שוב)

אינטליגנציה רגשית

אינטליגנציה רגשית, סוג האיפוק – בראי הפסיכולוגיה

מושג האינטליגנציה הרגשית קיבל את תנופתו הגדולה עם פרסום רב המכר של דניאל גולמן "אינטליגנציה רגשית"[65]. עם זאת, אתייחס כאן בעיקר לספר של האוניברסיטה הפתוחה המתייחס לנושא. אראל סגל הביא הרבה מובאות מספרו של גולמן וקישרם לתנ"ך בספרו "סגולות משלי"[66], הנמצא גם כמאמרים באתר, ואשתדל לא לחזור על דבריו ובמקרה שכן – להביא דבר בשם אומרו.

בספר "אינטליגנציה רגשית – מדריך למידה" של האוניברסיטה הפתוחה, עמ' 9, ניתנת הגדרה כללית זו:

"אף כי אין הגדרה אחידה ומוסכמת למושג א"ר [אינטליגנציה רגשית], במובן הרחב הכוונה ליכולת של הפרט לזהות מגוון של רגשות אצלו ואצל האחר, להבין את הרגשות האלה, בכלל זה מקורותיהם והשלכותיהם, ולווסת אותם בהתאם למטרותיו, וזאת כדי להיטיב להסתגל לסביבתו".

עוד כותבים שם, שיש לשייכה לתחום הפסיכולוגיה החיובית.

בעמ' 23 מופיעה טבלה לפי גולמן ובה טור כישורים: הכרה וויסות, ושורת יעדים: העצמי (כישורים אישיים) והאחר (כישורים חברתיים), ובה הפירוט הבא:

בתיבת הכרה-העצמי: מודעות עצמית – מודעות עצמית רגשית, הערכה עצמית מדויקת, ביטחון עצמי.

בתיבת הכרה-האחר: מודעות חברתית – אמפתיה, תודעת שירות, מודעות ארגונית.

בתיבת ויסות-העצמי: ניהול עצמי – שליטה עצמית, אמינות, מצפוניות.

בתיבת ויסות-האחר: ניהול מערכות יחסים – תקשורת, ניהול סכסוכים, עבודת צוות ושיתוף פעולה.

נראה כי עיקר העניין בוויסות הוא האיפוק והשליטה העצמית.

בהקשר זה, אראל כותב[67] ביחס לפסוק:

משלי כ11: "גם במעלליו יתנכר נער אם זך ואם ישר פעלו":

"התנכר = נעשה שונה ונבדל, כמו נכרי השונה מבני המקום, שאפשר להכיר ולזהות אותו בקלות… אם זך ואם ישר פעלו= מהתבוננות במעשיו של הילד, שהם ניכרים ושונים ממעשיהם של ילדים אחרים, אפשר לדעת אם יתנהג באופן זך וישר גם כשיגדל".

ומסמיך לכך דוגמא מפורסמת מספרו של גולמן:

"באחד הניסויים המפורסמים, שמו ילדים בני 4 בחדר שבו היה מרשמלו, ואמרו להם שאם לא יאכלו את המרשמלו עכשיו, יקבלו אחר-כך שני מרשמלו. חלק מהילדים הצליחו להתאפק וחלק לא. מתברר שהיו הבדלים משמעותיים בין שתי הקבוצות גם בהמשך החיים: אלה שהצליחו להתאפק היו, באופן מובהק, כשירים יותר מבחינה חברתית והשכלתית (גולמן, עמ' 100-102)".

(עם זאת יש להדגיש, כי אין תוצאות חד משמעיות בנוגע לקשר שבין אינטליגנציה רגשית והצלחה בחיים וכי המתאם ביניהם נמוך, כפי שעולה ממדריך הלמידה שהובא לעיל).

ביחס לנושא זה, האיפוק, ישנם כמה פסוקים ברורים:

משלי טז32: "טוב ארך אפים מגבור ומשל ברוחו מלכד עיר".

רש"י: ומושל ברוחו. כובש את יצרו.

מסכת אבות ד, א  – "בן זומא אומר… איזה הוא גיבור–הכובש את יצרו, שנאמר "טוב ארך אפיים, מגיבור" (משלי טז,לב)".

גם ר' יהודה הלוי בספרו "הכוזרי" (ג, ה) משווה את המושל ברוחו למנהיג מדינה בהסתמכו על פסוק זה – בתרגום יהודה אבן תיבון[68]:

"ה. אמר החבר: החסיד הוא מי שהוא מושל, נשמע בחושיו וכוחותיו הנפשיים והגופיים, ומנהיגם ההנהגה הגופיות, כמו שנאמר [משלי ט"ז ל"ב]: 'ומושל ברוחו מלוכד עיר'. והוא המוכן לממשלה, כי אלו היה מושל במדינה היה נוהג בה בצדק כאשר נהג בגופו ונפשו, וחסם הכוחות המתאווים, ומנע אותם מן הריבוי אחר אשר נתן להם חלקם. והספיק להם מה שימלא חסרונם, מהמאכל המספיק והמשתה המספיק על הדרך השווה, והרחיצה וכל צרכיה על הדרך השוה ג"כ, וחסם הכוחות הכעסנים המבקשים לניצוח, אחר אשר נתן להם חלקם בניצחון המועיל בדברי החכמות והדעות וגערת האנשים הרעים. ונתן לחושים חלקם במה שמועיל לו, ומשתמש בידיו ורגליו ולשונו בעניין הצורך ובחפצו המועיל, וכן השמע והראות וההרגשה המשתתפת הולכת אחריהם, ואחר כן היצר והרעיון והמחשב והזיכרון, ואחר כן הכוח החפצי המשתמש בכל אלה, והם משמשים עובדים לחפץ השכל".

ובדומה לכך – קהלת ז8: "טוב אחרית דבר מראשיתו טוב ארך רוח מגבה רוח".

ובגמרא – "אמר רבי אילעא: אין העולם מתקיים אלא בשביל מי שבולם את עצמו בשעת מריבה, שנאמר (איוב כו) תולה ארץ על בלימה" (חולין פט ב).

וכן רוח האדם מדומה לעיר בפסוק – משלי כה28: "עיר פרוצה אין חומה איש אשר אין מעצר לרוחו".

ביתר פירוט, ישנם כמה פסוקים המלמדים איפוק וחכמה בדיבור:

משלי יב18: "יש בוטה כמדקרות חרב ולשון חכמים מרפא".

רש"י: יש בוטה – מדבר כמו לבטא בשפתים (ויקרא ה).

משלי טו1: "מענה רך ישיב חמה ודבר עצב יעלה אף".

מצודת דוד: מענה רך – הכועס על מי והוא משיב לו מענה רך בזה משיב חמתו מעליו אבל אם ישיב דבר המעציב תעלה את האף להתגבר יותר.

משלי טו28: "לב צדיק יהגה לענות ופי רשעים יביע רעות".

רש"י: לב צדיק יהגה לענות – יחשוב ויבין מה יענה קודם שישיב דבר.

ועוד –

משלי יז27: "חושך אמריו יודע דעת וקר רוח איש תבונה" (יקר קרי).

משלי יח21: "מות וחיים ביד לשון ואהביה יאכל פריה".

משלי יט11: "שכל אדם האריך אפו ותפארתו עבר על פשע".

משלי כה8: "אל תצא לרב מהר פן מה תעשה באחריתה בהכלים אתך רעך".

ופעם כתבתי[69]: בדיאלוג של אפלטון "אלקיביאדס א'"[70] נאמר כי – כדי שהנשמה תכיר את עצמה עליה להסתכל בעצמה, כמו עין המביטה באותה העין.

את השתקפות הנשמה בעצמה נדמה שמזכיר הפסוק – משלי כז19: "כמים הפנים לפנים כן לב האדם לאדם", כלומר – האדם רואה את השתקפות עצמו דרך ליבו. או נאמר – דרך ליבו של חברו, ואז נמצא כאן תיאור של שיקוף (mirroring), שהוא טכניקה פסיכולוגית.

וראה עוד[71]:

יש להתאפק, מלשון עצירה, או מלשון חיזוק (רש"י ומצודות):

שאול אומר – שמואל א יג12: "ואמר עתה ירדו פלשתים אלי הגלגל ופני ה' לא חליתי ואתאפק ואעלה העלה".

(ומעניין שכל מה ששאול היה צריך לעשות הוא להתאפק ולהמתין לשמואל, מה שהוא לא עשה. עוד אעיר, כי ביחס לאי-התאפקות יוסף מול אחיו רש"י וראב"ע מפרשים – לא יכל לסבול, ורמב"ן על-פי אונקלוס מפרש מלשון התחזקות).

ויש אפיק, שיכול לעלות על גדותיו במשמע הפוך מהתאפקות:

שעיהו ח7: "ולכן הנה אדני מעלה עליהם את מי הנהר העצומים והרבים את מלך אשור ואת כל כבודו ועלה על כל אפיקיו והלך על כל גדותיו".

על דרך הדרש, אם כן – אולי מתאפק הוא מי שמנתב את רגשותיו לאפיקים הנכונים ושולט בהם – ולא נותן להם לשלוט בו, מי שמתעל את האנרגיה האצורה בו ולא נותן לה להתפרץ לכל הכיוונים…

אראל הוסיף: ואפשר גם לפרש איפוק מלשון אופק: מתאפק הוא מי שחושב לטווח ארוך, רואה את האופק ולא רק את ההנאה המיידית.

אך משה דיין הגיב: אופק או אופקים אינן מילים מקראיות.

לעומת זאת, גם כן פעם כתבתי[72], ביחס לספרו של דקרט "רגשות הנפש"[73]:

יש מהאבחנות הפסיכולוגיות שלו שהן ממש בעלות גוון מודרני, כמו למשל: "200. מדוע יש לחשוש מאלה שהכעס מאדים אותם פחות מאלה שהוא מכה בחיוורון" (עמ' 131). מדוע? כי המתאדם משחרר רגשותיו מיד ואילו המלבין עוצר אותם, כך שהם משתחררים אחר-כך ביתר-שאת.

והנה, גם זאת אפשר למצוא בתנ"ך:

אסתר ה10: "ויתאפק המן", לאחר שנמלא עליו חמה. ומנומק קודם – אסתר ג6: "ויבז בעיניו לשלח יד במרדכי".