ענוות דוד

כשדוד מחזיר את ארון הברית למקומו בירושלים, הוא רוקד ומכרכר. וכשאשתו מיכל צופה בו בכך, היא בזה לו בלבה, ולאחר מכן בפיה. כך הדבר מתואר בסוף הפרק –

שמואל ב, ו –
כ וַיָּשָׁב דָּוִד לְבָרֵךְ אֶת בֵּיתוֹ וַתֵּצֵא מִיכַל בַּת שָׁאוּל לִקְרַאת דָּוִד וַתֹּאמֶר מַה נִּכְבַּד הַיּוֹם מֶלֶךְ יִשְׂרָאֵל אֲשֶׁר נִגְלָה הַיּוֹם לְעֵינֵי אַמְהוֹת עֲבָדָיו כְּהִגָּלוֹת נִגְלוֹת אַחַד הָרֵקִים. 

אם חיפשתם התבטאות צינית בתנ"ך – כאן תמצאוה.

מצודת ציון –
אמהות – שפחות.
הרקים – אנשים הרקים מכל מעלה.

כא וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל מִיכַל לִפְנֵי יְהוָה אֲשֶׁר בָּחַר בִּי מֵאָבִיךְ וּמִכָּל בֵּיתוֹ לְצַוֹּת אֹתִי נָגִיד עַל עַם יְהוָה עַל יִשְׂרָאֵל וְשִׂחַקְתִּי לִפְנֵי יְהוָה. 

דוד אומר – אני אמנם נבזה בעינייך, אבל אני מלך, ובית אביך לא…

כב וּנְקַלֹּתִי עוֹד מִזֹּאת וְהָיִיתִי שָׁפָל בְּעֵינָי וְעִם הָאֲמָהוֹת אֲשֶׁר אָמַרְתְּ עִמָּם אִכָּבֵדָה. 

ונקלותי – מלשון קלות (מצודות).

זאת בעיניי התבטאות פנטסטית של דוד – יותר ממה שמיכל בזה לו, הוא שפל בעיניי עצמו. הוא מחזיק במידת הענווה. ולכבוד הוא לו להיות בחברתן של האמהות, השפחות, מדלת העם.
אני רואה כאן רגישות חברתית כמעט מרקסיסטית. עם הארץ, הפרולטריון, הוא החשוב.

כג וּלְמִיכַל בַּת שָׁאוּל לֹא הָיָה לָהּ יָלֶד עַד יוֹם מוֹתָהּ.

זה הפסוק החותם, ועליו אדבר בהזדמנות אחרת, אולי.

*

עד כאן הפוסט שכתבתי, והוא נראה לי תפל וסתמי, אבל שיתפתי אותו בכל זאת. והנה מענה אחד שקיבלתי, ולאחריו תגובתי אליו –

תודה על הפוסט המעניין, חגי. אני לא מתפעלת מהתנהגות דוד בפרק זה כלפי האישה היחידה שהתנ"ך אומר עליה שאהבה גבר, שסיכנה את חייה למענו כדי להציל את חייו. בת מלך שהתייצבה נגד מלך. היה משהו שהתנ"ך בוחר לא לספר עליו שהוביל אותה להתנהגות הזאת. אולי כל הנשים הנחמדות שדוד נישא להן תוך כדי נישואיו לה. בכל אופן אתה יודע כמוני שמקור אחר אומר שלמיכל כן היו ילדים, אבל המקור כאן בוחר להעניש אותה.

ותשובתי –
תודה. אכן את צודקת, בעיקר מבחינה זו שהסיפור הרבה יותר מורכב, ושאלה היא אם בכלל ניתן לבודד קטע מתוכו כמו שאני עשיתי. גם ביני ובין עצמי לא הייתי מבסוט מהפוסט הזה. אבל חשבתי היום על הפסוק הלפני אחרון כאן, ולכן כתבתי. חיפשתי קצת גם פרשנויות עליו, אבל לא מצאתי משהו שרציתי להביא. אולי אשפר בהמשך.

*

ועתה אוסיף, כי אכן סיפור היחסים בין דוד ומיכל הוא מורכב מאוד, כמו כל ספר שמואל. לחז"ל מדרשים רבים בנושא, וליוכי ברנדס ספר מופלא – 'מלכים ג".
אולי המסקנה שאקח מכאן היא, שעתה עליי לפנות לספר שמואל ביתר הרחבה. זהו ספר שלא הרביתי להתייחס אליו פה, משום מה. ואולי בדיוק בגלל שהוא כה מורכב. נראה.

*

ורק אוסיף בכל זאת הערה אחת –
מהו 'כהיגלות נגלות'?

רד"ק אומר –
כהגלות נגלות – שניהם ממקור מבנין נפעל האחד שלם כמו השלמים נשאול נשאל דוד והאחד חסר נו״ן נפעל כמנהג וכפל פעמים המקור לרוב התגלותו בשחוק.

כלומר, שיש כאן כפל לשם המליצה, והכוונה כהיגלות אחד הריקים.
אבל אני זוכר שפעם קראתי פירוש אחד, שעתה איני מוצא אותו, לפיו 'נגלות' הן נשים מופקרות, פרוצות, ו'נגלות אחד הריקים', הן נשים מופקרות שבעליהם אנשים ריקים, ו'כהיגלות' כלומר בחשיפתן את עצמן. אני מקווה שאני זוכר נכון, וכאמור איני מוצא פירוש זה עכשיו (זכרתי שזה פירוש ר"י קרא, אך איני מוצא זאת אצלו).
ובכן, אם זה אמנם כך, הרי שלעגה של מיכל חריף ביותר! וזה יכול להסביר את תגובתו החריפה לא פחות של דוד.
כפי שרמזתי בדברים למעלה – תשובתו 'אלוהים בחר בי ולא בך' נשמעת קצת ילדותית, או רגשנית, מה שמעיד על יחסים מתוחים משני הצדדים, בסצנה קטנה זו.
אך כאמור – יש עוד מקום להאריך.