כי יצר לב האדם רע מנעוריו

ישנו פסוק ידוע –

וַיָּרַח יְהוָה אֶת רֵיחַ הַנִּיחֹחַ וַיֹּאמֶר יְהוָה אֶל לִבּוֹ לֹא אֹסִף לְקַלֵּל עוֹד אֶת הָאֲדָמָה בַּעֲבוּר הָאָדָם כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו וְלֹא אֹסִף עוֹד לְהַכּוֹת אֶת כָּל חַי כַּאֲשֶׁר עָשִׂיתִי.
בראשית ח, כא.

לכאורה הפירוש פשוט – מנעוריו, כלומר מגיל צעיר מאוד, נטיית האדם היא רע. ואכן ילדים עוד לא למדו לעשות טוב, והם שובבים, ולעיתים אף זדוניים, כפי שידוע לנו.
ואולם, כאן למפרשים היה הרבה מה לומר, באופן טבעי, ואביא מקבץ גדול מדבריהם. וגם זה הוא רק ביחס לעניין המודגש בפסוק, אף כי גם על חלקיו האחרים ארכו הפירושים. ועוד – שאביא רק את הפרשנויות הישירות, ולדיונים בפסוק במקורות אחרים – ספרי הגות, מוסר ועוד – אולי אחזור בפעם אחרת. ומפאת האורך גם לא אוסיף הרבה דברים על דברי המפרשים.

*

רש"י –
מנעוריו – מנעריו כתיב, משננער לצאת ממעי אמו ניתן בו יצר הרע.

רמב"ן –
כי יצר לב האדם רע מנעוריו – מלמד עליהם זכות, שיצירתם בתולדת רעה בימי הנעורים ולא בימי הזקנה. ואם כן, אין להכות את כל חי מפני שני הטעמים האלה. וטעם המ״ם: כי מתחלת הנעורים הוא בהם, כמו שאמרו (בראשית רבה ל״ד:י״ב): משננער לצאת ממעי אמו נתן בו יצר הרע, או יאמר: כי מן הנעורים, כלומר מחמתם תהיה רעת היצר באדם, שהם יחטיאו אותו.

ויש אומרים שהוא כמו: בנעוריו, וכמוהו: מטרם שום אבן אל אבן בהיכל י״י (חגי ב׳:ט״ו), וכן: זאת הארץ אשר תפילו מנחלה לשבטי ישראל (יחזקאל מ״ח:כ״ט).

שד"ל –
כי יצר לב האדם רע מנעוריו – אין ראוי שאשחית כל בשר כל זמן שישחית האדם את דרכו, כי האדם קרוב לחטוא; כי יצר לבו רע מנעוריו, ואם הייתי בא להכות את כל חי בעבור האדם הייתי צריך להביא מבול בכל דור (וכיוצא בזה מצאתי אח״כ לדון יצחק).

מנעריו – כבר מזמן נעוריו ואילך לבו חורש ויוצר מחשבות רע (עיין למעלה ו׳:ה׳); והנה לא אמר כי לב האדם רע בטבעו, אלא כי מחשבותיו רעות מאז בימי נעוריו בלי שיהיה זה הכרחי וטבעי באדם.

רד"צ הופמן –
כי יצר – משום שהאדם חושב רעות מנעוריו, בתקופה שבה אין הוא אחראי למעשיו, הרי כשיגדל, יקשה עליו להגמל מן ההרגל הרע הזה). ביסודו חפץ האדם לעשות רצון קונו — ״גלוי וידוע לפניך שרצוננו לעשות רצונך, ומי מעכב — שאור שבעיסה״ וכו׳. ריח הניחוח הוא העד לרצונו הטוב של האדם.

מדרש רבה –
כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו – אַבָּא יוֹסֵי הַתּוֹרְתִי אוֹמֵר עָלוּב הוּא הַשְּׂאוֹר, שֶׁמִּי שֶׁבָּרָא אוֹתוֹ מֵעִיד עָלָיו שֶׁהוּא רַע, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים ק״ג:י״ד): כִּי הוּא יָדַע יִצְרֵנוּ זָכוּר כִּי עָפָר אֲנָחְנוּ. רַבָּנָן אָמְרֵי עֲלוּבָה הַנְּטִיעָה שֶׁמִּי שֶׁנְּטָעָהּ מֵעִיד עָלֶיהָ שֶׁהִיא רָעָה, שֶׁנֶּאֱמַר (ירמיהו י״א:י״ז): וַה׳ צְבָאוֹת הַנּוֹטֵעַ אוֹתָךְ דִּבֶּר עָלַיִךְ רָעָה. שָׁאַל אַנְטוֹנִינוֹס אֶת רַבֵּנוּ, אָמַר לוֹ מֵאֵימָתַי יֵצֶר הָרָע נָתוּן בָּאָדָם, מִשֶּׁיָּצָא מִמְּעֵי אִמּוֹ אוֹ עַד שֶׁלֹא יָצָא מִמְּעֵי אִמּוֹ, אָמַר לוֹ עַד שֶׁלֹא יָצָא מִמְּעֵי אִמּוֹ, אָמַר לוֹ לָאו, שֶׁאִלּוּ הָיָה נָתוּן בּוֹ עַד שֶׁהוּא בִּמְעֵי אִמּוֹ, הָיָה חוֹטֵט אֶת בְּנֵי מֵעֶיהָ וְיוֹצֵא, וְהוֹדָה לוֹ רַבִּי, שֶׁהִשְׁוָה לְדַעַת הַמִּקְרָא, שֶׁנֶּאֱמַר: כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע מִנְּעֻרָיו. רַבִּי יוּדָן אָמַר מִנְּעֻרָיו כְּתִיב, מִשָּׁעָה שֶׁהוּא נִנְעָר לָצֵאת מִמְּעֵי אִמּוֹ. וְעוֹד שָׁאַל אַנְטוֹנִינוֹס אֶת רַבֵּנוּ, אָמַר לוֹ מֵאֵימָתַי נְשָׁמָה נִתְּנָה בָּאָדָם מִשֶּׁיָּצָא מִמְּעֵי אִמּוֹ אוֹ עַד שֶׁלֹא יָצָא מִמְּעֵי אִמּוֹ, אָמַר לוֹ מִשֶּׁיָּצָא מִמְּעֵי אִמּוֹ, אָמַר לוֹ לָאו, מָשָׁל אִם תַּנִּיחַ בָּשָׂר שְׁלשָׁה יָמִים בְּלֹא מֶלַח מִיָּד הוּא מַסְרִיחַ. וְהוֹדָה לוֹ רַבִּי, שֶׁהִשְׁוָה דַּעְתּוֹ לְדַעַת הַמִּקְרָא, שֶׁנֶּאֱמַר (איוב י׳:י״ב): חַיִּים וָחֶסֶד עָשִׂיתָ עִמָּדִי וּפְקֻדָּתְךָ שָׁמְרָה רוּחִי, מֵאֵימָתַי נָתַתָּ בִּי אֶת הַנְּשָׁמָה מִשֶּׁהִפְקַדְתַּנִּי.

ילקוט שמעוני –
תָּנוּ רַבָּנָן, קָשֶׁה יֵצֶר הָרָע שֶׁאֲפִילוּ יוֹצְרוֹ קְרָאוֹ רָע, שֶׁנֶּאֱמַר כִּי יֵצֶר לֵב הָאָדָם רַע.

שִׁבְעָה שֵׁמוֹת יֵשׁ לוֹ לַיֵּצֶר הָרָע. {א} הַקָּדוֹשׁ בָּרוּךְ הוּא קְרָאוֹ רָע, {ב} משֶׁה קְרָאוֹ עָרֵל, שֶׁנֶּאֱמַר (דברים י׳:ט״ז) ״וּמַלְתֶּם אֵת עָרְלַת לְבַבְכֶם״. {ג} דָּוִד קְרָאוֹ טָמֵא, שֶׁנֶּאֱמַר (תהלים נ״א:י״ב) ״לֵב טָהוֹר בְּרָא לִי אֱלֹהִים״, מִכְּלָל דְּאִיכָּא טָמֵא. {ד} שְׁלֹמֹה קְרָאוֹ שׂוֹנֵא, שֶׁנֶּאֱמַר ״אִם רָעֵב שֹׂנַאֲך הַאֲכִילֵהוּ לָחֶם״ {ה} יְשַׁעְיָה קְרָאוֹ מִכְשׁוֹל, שֶׁנֶּאֱמַר (ישעיהו נ״ז:י״ד) ״הָרִימוּ מִכְשׁוֹל מִדֶּרֶךְ עַמִּי״. {ו} יְחֶזְקֵאל קְרָאוֹ אֶבֶן, שֶׁנֶּאֱמַר (יחזקאל י״א:י״ט) ״וַהֲסִירֹתִי לֵב הָאֶבֶן מִבְּשָׂרָם״. {ז} יוֹאֵל קְרָאוֹ צְפוֹנִי, שֶׁנֶּאֱמַר (יואל ב׳:כ׳) ״וְאֶת הַצְּפוֹנִי אַרְחִיק מֵעֲלֵיכֶם״.

רד"ק –
כי יצר לב האדם רע מנעריו – נקרא יצר לפי שנוצר עמו, ואמר מנעוריו, כי יצר הרע הוא באדם קודם יצר הטוב, כי אין בו יצר הטוב בפועל עד שיגדל ויקנהו מעט מעט כמו שאמר: ואיש נבוב ילבב ועיר פרא אדם יולד (איוב י״א:י״ב) – פרושו: וכעיר פרא, הוא האדם כשנולד והוא נבוב בלא לב כלומר בלא שכל ואחר כן ילבב כלומר קונה לב מעט מעט, וכיון שיצר לב האדם רע, כי כן ראיתי בחכמתי לברא אותו עמו, כי כן צריך לפי טבע המציאות הוא חוטא ברוב אם לא אחד מני אלף (איוב ל״ג:כ״ג).

רבנו בחיי –
מנעוריו אמרו רז״ל מנעוריו משננער לצאת ממעי אמו. וידוע שאין האדם מתחייב במצות שהן מצד היצר טוב, עד י״ג שנה, וזהו שדרשו רז״ל יצה״ר גדול מיצר הטוב י״ג שנה. וכן אמר שלמה ע״ה (קהלת ד׳:י״ד) כי מבית הסורים יצא למלוך, כי משעה שהוא יוצא מבית הרחם ששם אסור ומוסגר כאדם המוסגר בבית האסורים מיד הוא רוצה למלוך והוא מבקש פי הדד ונמשך אחר התאוות, ומפני שהמלה חסרה אל״ף פירשוהו מל׳ תרגום, כי תרגום ויבאש וסרי.

מלבי"ם –
כי יצר לב האדם רע מנעוריו. שמעתה מה שיצר לב האדם רע לא יהיה בסבת האדמה, רק הסבה לזה הוא מנעוריו מצד נעוריו. ר״ל שאם היה האדם נולד שלם בשכלו תיכף בהולדו כמו שנולד אדם הראשון לא היה בא לידי חטא, כי הנפש לפי תכונתה נבראה לצייר בלבו ציורים טובים, כמו ציורי הענוה והבושת ויראת ה׳ ואהבתו, ועשות צדקה וחסד ורחמים וכדומה, והיה ראוי שציוריה הטובים יגברו על ציורי הכח המתעורר והמתאוה אשר יעלה על לבו ציורים רעים לכל חטאת, אבל הסבה מה שציורי הלב לרעה גוברים על הציורים הטובים, הוא מפני שהאדם בהולדו עיר פרא יולד, וציורי התאוה באים בו מנעוריו, שמאז יולד יצטיירו בלבו ציורים רעים קנאה וגאוה ונקמה וחמדה וכדומה והם נעשו אזרחיים בנפשו, ועת יגדל ויתחיל השכל להתעורר וכחות הנפשיות יציירו בו ציורים אחרים טובים, כבר ימצאו שנפשו מלאה מציורים הרעים שקדמו ברעיוניו ונעשו בו טבע שני, כמ״ש בדרושי אה״ש דרוש ב׳, וא״כ נעוריו הוא הסבה מה שיצר לב האדם רע. ר״ל מה שהציורים העולים על הלב הם לרעה ולא לטובה, ולכן לא יוסיף לקלל את האדמה כי כבר נתמעט כחה ועכירותה ע״י קללות הקודמות ולא היא הגורמת יצרו הרע, וכן לא אוסיף להכות כל חי כאלו כחות החיים שבאדם [המקובצים מכחות כל בע״ח שקדמו להם בבריאה כמדרגת הפשוטים אל המורכב מהם] הם גרמו לו מה שכחות נפשו נוטים לרע, כי כבר נכנעו כחות החיים ועלו לרצון על מזבחי.

*

ועוד פירוש ארוך אבל יפה –
רש"ר הירש –
כבר הוכחנו לעיל (ו, ה) ש״יֵצֶר״, אינו בצורת פעיל אלא בצורת פעול; אין הוא מציין את היוצר אלא את היציר. היצר הוא יציר לבו של האדם; הוא החזון שהלב שואף אליו.

ומהי משמעות ״מנעוריו״, ״נעורים״? המובן המקורי של ״נער״ הוא לנער או להשליך מעליו דבר מה. כך אצל שמשון: ״אִנָּעֵר״ (שופטים טז, כ), ״נֹעֵר כַּפָּיו מִתְּמֹךְ בַּשֹּׁחַד״ (ישעיהו לג, טו) וכן הלאה. ובהרחבה: ״נעורת״ – פסולת המושלכת מהפשתן. וזו גם משמעות ימי ה״נעורים״: האדם בצעירותו רוצה לגדול ולהתפתח מתוך עצמו, על פי דרכו. הרשמים הבאים אליו מבחוץ, בין טובים בין רעים, אינם נקלטים בו דרך קבע. טבע הנער עודנו במצבו המקורי, הוא עדיין לא התעטף בטלית של חנופה. עודנו ״מנער״ מעליו רשמים, טובים וגם רעים.

צעירים אינם לא צדיקים ולא רשעים. אוי לו למי שסובר שילד מן השורה הוא רשע מטבעו! מי שבאמת מבחין בילדים יודה שדבר זה אינו נכון. בני הנעורים אינם מושחתים, ויצר לב האדם איננו רע מנעוריו. האדם אינו שואף אל הרע מנעוריו. בדרך כלל, מספר המבוגרים השואפים אל הרע הוא רב ממספר הצעירים. נכון אמנם, שצעירים יעשו את הרע בהרבה דברים; אך זאת משום שעדיין לא למדו לשעבד את עצמם לעול מצוות. שליטה עצמית ומילוי חובותיהם דומות עליהם כעול, ובשאיפתם לעצמאות הם מבקשים ״לנער״ עול זה מעליהם. קשה באמת להתגבר על עצמאות זו של הרצון. חוסר הבגרות השכלית נותן בו שמץ של עקשנות. אך דווקא בעצמאות זו נטוע שורש אישיותו המוסרית של הבוגר העתידי.

ה׳ בחר בעם ישראל, לא מפני שהם נכנעים בנקל, אלא מפני שהם עם קשה עורף. גלוי וידוע היה לפניו שעתידים הם להתגבר על עקשנותם ולבחור בדרך הנכונה, ואז ישתמשו בקשיות ערפם ובעצמאותם למטרות טובות. וכך נטע ה׳ בלב כל אדם את השאיפה לעצמאות, כדי שלבסוף ישקוד ויתמיד בעשיית הטוב. עצמאות זאת מתגלה תחילה כ״נעורים״, הצעיר משתדל לשלח כל רסן, ל״נער״ ולפרוק את העול. אך כשהוא מגיע להכרה שהתכלית הסופית של התורה היא חירות ולא הגבלה, הרי הוא מתמלא בהתלהבות נעורים, ומחליט למסור עצמו לכל רעיון ומטרה נעלים.

המבוגרים, ולא הצעירים, הם הם הפקחים והחכמים בעיניהם, המכורים אל התאווה והבצע, ולועגים לשאיפות הנעלות ולאידיאלים, באומרם שהם ״חלומות נעורים״. משאדם מתבגר ואינו עוד נער, הרי הוא לומד להתאים עצמו למקובל בחברה, אך נכנע לדרישות התאווה והאנוכיות. בזמנים רגילים, עיקר נצחונו של הרע הוא אחרי גיל הנעורים. בתקופה שבה אפילו הצעירים ישאפו אל הרע מתוך הכרה, כ״יצר לבם״ וכמשאת נפשם, יידרש מבול שני. אך מצב זה הוא בלתי טבעי בהחלט.

לכן נאמר כאן: אם תגיע תקופה שיצר לב האדם יהיה רע מנעוריו – בניגוד למצב הטבעי; אם תגיע תקופה שאף הצעירים רואים את הרע כמשאת נפשם; הרי שבמצב כזה אפסה כל תקווה מהדור ההוא, שכן תקוות הדור תלויה בצעירים ולא במבוגרים ובזקנים. ואם כתוצאה מכך יהיה צורך לקלל בשנית את האדמה ״בעבור האדם״ ולטובתו – אף על פי כן, ה׳ לא יעשה זאת.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s