הוא המשביר לכל עם הארץ

שמעתי עכשיו שיעור על הרב קוק, ובו קטע יפה שאביא בהמשך, אך תחילה אציג את תולדות הרעיון.

זה רעיון שחוזר בהגות היהודית, של צדיק אחד שממנו ניזון העולם. אולי המקור הידוע ביותר לכך הוא בגמרא הזו –

"בת קול יוצאת מהר חורב ואומרת: כל העולם כולו ניזון בשביל חנינא בני, וחנינא בני דיו בקב חרובין מערב שבת לערב שבת".
מסכת ברכות יז, ב.

אך במקרא אפשר למצוא אותו בפסוק הבא –

וְיוֹסֵף הוּא הַשַּׁלִּיט עַל הָאָרֶץ הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ וַיָּבֹאוּ אֲחֵי יוֹסֵף וַיִּשְׁתַּחֲווּ לוֹ אַפַּיִם אָרְצָה.
בראשית מב, ו.

כך מפורש בזוהר –
זוהר חדש, פרשת וישב כ״ג
כֵיוָן דְּנָחַת יַעֲקֹב שְׁלֵימָא לְמִצְרַיִם, הוּא וְכָל אִינוּן שְׁבָטִין, וְחָמוֹ עָלְמָא תַּתָּאָה כְּגַוְונָא דְּעָלְמָא עִילָאָה, דְּעַל יְדֵי דְּהַהוּא צַדִּיק מִיתְּזַן עָלְמָא, הֲדָא הוּא דִכְתִיב, (בראשית מ״ב:ו׳) הוּא הַמַּשְׁבִּיר לְכָל עַם הָאָרֶץ.

וביתר פירוט מבואר בחסידות –
באר מים חיים, בראשית מ״ה, כ״ח:
ואכן הנה נודע בחינת יוסף צדיק חי עולמים שהוא המחיה ומשפיע לכל העולמות שלמעלה ושלמטה כי הוא העמוד שהעולם עומד עליו בסוד אומרם (חגיגה י"ב:) על מה העולם עומד על עמוד אחד וצדיק שמו שנאמר (משלי י', כ"ו) וצדיק יסוד עולם, כי הוא המקבל ההשפעה מכל המדות והוא מחלק אחר כך מזון וטרף אל בית המלכות להוריד לעולמות התחתונים ולשם זה נקרא בחינת צדיק חי כי הוא המחיה כל העולמות בהשפעתו וברכתו, ועל כן אלה תולדות יעקב יוסף שכל תולדות יעקב נקראו על שם יוסף שהוא המחלק מזון ומשפיע לכולם וכל מה שלמד יעקב בבית שם ועבר מסר לו בכדי כן כשרצה הקב"ה להשרות שכינתו כביכול במצרים לתת מחיה לישראל אשר יבואו שמה, הוכרח לשלוח תחילה את יוסף הצדיק שמה להתחזק במצרים במאוד מאוד עם בחינתו שלא יפגום את בריתו ברית הקודש בכדי שהוא יהיה המשפיע וברכה לראש משביר וכן נעשה על ידו שנעשה בבחינת (בראשית מ"ב, ו') ויוסף הוא השליט על הארץ הוא המשביר לכל עם הארץ.

וכך גם מופיע בסיפורו של רבי נחמן –
הלב והמעיין – המנוע של הזמן (אמצע הסיפור)
וְיֵשׁ הַר, וְעַל הָהָר עוֹמֵד אֶבֶן, וּמִן הָאֶבֶן יוֹצֵא מַעְיָן…
וְזֶה הָהָר עִם הָאֶבֶן וְהַמַּעְיָן הַנַּ"ל עוֹמֵד בְּקָצֶה אֶחָד שֶׁל הָעוֹלָם
וְזֶה הַלֵּב שֶׁל הָעוֹלָם עוֹמֵד בְּקָצֶה אַחֵר שֶׁל הָעוֹלָם
וְזֶה הַלֵּב הַנַּ"ל עוֹמֵד כְּנֶגֶד הַמַּעְיָן הַנַּ"ל
וְכוֹסֵף וּמִשְׁתּוֹקֵק תָּמִיד מְאד מְאד לָבוֹא אֶל אוֹתוֹ הַמַּעְיָן
בְּהִשְׁתּוֹקְקוּת גָּדוֹל מְאד מְאד וְצוֹעֵק מְאד לָבוֹא אֶל אוֹתוֹ הַמַּעְיָן
וְגַם זֶה הַמַּעְיָן מִשְׁתּוֹקֵק אֵלָיו […]
וְזֶה הַמַּעְיָן אֵין לוֹ זְמַן
כִּי זֶה הַמַּעְיָן אֵינוֹ בְּתוֹךְ הַזְּמַן כְּלָל
אַךְ עִקַּר הַזְּמַן שֶׁל הַמַּעְיָן
הוּא רַק מַה שֶּׁהַלֵּב נוֹתֵן לוֹ בְּמַתָּנָה יוֹם אֶחָד
וּכְשֶׁמַּגִּיעַ הַיּוֹם לִהְיוֹת נִגְמָר וְנִפְסָק
וַאֲזַי כְּשֶׁיֻּגְמַר הַיּוֹם לא יִהְיֶה זְמַן לְהַמַּעְיָן וְיִסְתַּלֵּק, חַס וְשָׁלוֹם
וַאֲזַי יִסְתַּלֵּק הַלֵּב, חַס וְשָׁלוֹם כַּנַּ"ל
וְיִתְבַּטֵּל כָּל הָעוֹלָם, חַס וְשָׁלוֹם כַּנַּ"ל
וַאֲזַי, סָמוּךְ לִגְמַר הַיּוֹם
אֲזַי מַתְחִילִים לִטּל רְשׁוּת זֶה מִזֶּה [שֶׁקּוֹרִין איחולים וברכות פרידה]
וּמַתְחִילִין לוֹמַר חִידוֹת וְשִׁירִים נִפְלָאִים זֶה לָזֶה [בְּאַהֲבָה רַבָּה וְהִשְׁתּוֹקְקוּת גָּדוֹל מְאד מְאד]
וְזֶה הָאִישׁ חֶסֶד הָאֱמֶת הַנַּ"ל יֵשׁ לוֹ הַשְׁגָּחָה עַל זֶה
וּכְשֶׁמַּגִּיעַ הַיּוֹם בְּסוֹפוֹ מַמָּשׁ לִהְיוֹת נִגְמָר וְנִפְסָק
אֲזַי זֶה הָאִישׁ חֶסֶד הָאֱמֶת הוּא נוֹתֵן בְּמַתָּנָה יוֹם אֶחָד לְהַלֵּב הַנַּ"ל
וְהַלֵּב נוֹתֵן הַיּוֹם לְהַמַּעְיָן
וַאֲזַי שׁוּב יֵשׁ זְמַן לְהַמַּעְיָן
וּכְשֶׁזֶּה הַיּוֹם הוֹלֵךְ מִמָּקוֹם שֶׁהוּא בָּא מִשָּׁם
אֲזַי הוּא הוֹלֵךְ גַּם כֵּן בְּחִידוֹת וְשִׁירִים נִפְלָאִים מְאד [שֶׁיֵּשׁ בָּהֶם כָּל הַחָכְמוֹת[
וְיֵשׁ שִׁנּוּיִים בֵּין הַיָּמִים
כִּי יֵשׁ יוֹם אֶחָד בַּשָּׁבוּעַ וְיוֹם שֵׁנִי וְכוּ'
וְכֵן יֵשׁ ראשֵׁי חֳדָשִׁים וְיָמִים טוֹבִים…

ועתה, אלה דבריו של הרב קוק –
הקדושה העליונה היא קדושת הדומיה, קדושת ההויה, שהאדם מכיר את עצמו בטל בפנימיותו הפרטית וחי חיים כלליים, חיי כל, מרגיש הוא חיי הדומם, הצומח והחי, חיי הכלל כולו, של כל מדבר, של כל איש מאישי האדם, חיי כל שכל וכל מכיר, כל משיג וכל מרגיש, וההויה כולה מתעלה עמו למקורה והמקור מתגלה תמיד עליה ועליו ברוב הדר, בהוד קדושה באמת ובנחת. כל האושר, כל הטוב והיושר, כל העז והתפארת, כל החיל והגבורה שופעים עליו, אורו של עולם הוא יסודו ואומץ המשכת חייו, בזכותו נזון העולם כולו, וכאין וכאפס הוא בעיניו, הוא אינו מתקדש, נבדל ונפרש, חי הוא וכל חייו קודש קודשים, חיי חיים הם, דופקי לבבו, מרוצת דמו, שאיפות נפשו, הסתכלותו ומבט עיניו, הכל חיי אמת, חיי גבורה אלהית שוטפים בהם ועל ידם.

אם יפיל עצמו קדוש הדומיה לעבודה מצומצמת, בתפלה, בתורה, בצמצום מוסריות ודיקנות פרטיות, יסבול וידוכא, יחוש כי נשמה מלאה כל היקום לוחצים בצבתים, להסגירה במועקה מצומצמת של מדה, של התוית דרך מיוחד, בשעה שכל הדרכים יחד הנם לפניו פתוחים, כולם מלאים אור, כולם אוצרים חיים.

החוצפא שבעקבתא דמשיחא באה מתוך תשוקה פנימית לקדושת הדומיה העליונה…
ערפלי טוהר, מהדורת הרב שילת, עמ' טז.

*

אוסיף רק שזה משתלב עם סרטון שצפיתי בו היום על ניטשה, שכך סיכמתי אותו (והחשוב הוא החלק השני) –
פרק מעניין מאוד על 'הרצון לעוצמה' של ניטשה, המושג ולא הספר. הוא מעלה שאלה מעניינת – האם זה מושג נטורליסטי או מטאפיזי? והוא מראה שניטשה עצמו הציג אותו בהתחלה כמושג נטורליסטי, טבעי, ולאט לאט הפך אותו למושג מטאפיזי.
כמו כן, הוא אומר שגם שופנהאואר וגם ניטשה התייחסו לסבל, אבל בעוד שופנהאואר הסיק מכך שיש להגיד לא לעולם, ניטשה הבין ההפך, שיש להגיד כן לעולם, כולל הסבל שבו, וזו המשמעות של אימרתו המפורסמת – 'מה שלא הורג אותך – מחזק אותך'.

כלומר – הרב קוק כאן תומך בעמדה של ניטשה, ולא של שופנהאואר, כי הדמות שלו מעורבת בעולם, ולא מבודדת.

אבל צריך לומר שמושג בסיסי בכל ההגות הפסימיסטית, ששופנהאואר נמנה עליה, היא נשיאה ב'צער העולם', כפי שמפורט בספר הוותיק 'ההיסטוריה של הפסימיזם'.
ולבסוף, זה מתכתב גם עם רעיון ה'מהטמה' – נשמת העולם, במחשבה המזרחית.

*

ועל עניין זה נדרש גם הפסוק –

כַּעֲבוֹר סוּפָה וְאֵין רָשָׁע וְצַדִּיק יְסוֹד עוֹלָם.
משלי י, כה.

ונאמר כי הצדיק הוא היסוד של העולם ועמודו, ובקבלה – ספירת יסוד. אך כבר הארכתי די.