תהילים מט – עולם הבא


לפני כמה ימים הבאתי כמה שורות ממזמור מט בתהילים, בפירוש שד"ל, ועתה אביאו במלואו.
מזמור זה מיוחד, לפי דברי אבן עזרא, כי הוא מתייחס לעולם הבא.
אני מערבב פירושים לפי הטעם האישי.
זה יוצא מעט ארוך (כ-1,400 מילים), אך לדעתי מועיל, וגם קריא.
ומה התועלת בהעתקה שלי? לא יודע, אך כך דרכי ללמוד, ומי שרוצה יצטרף.
אדגיש את המקומות החשובים.

תהילים מט –
הקדמה – וממנה עולה שזהו מזמור השייך לספרות החכמה –
(א) לַמְנַצֵּחַ לִבְנֵי קֹרַח מִזְמוֹר.

אבן עזרא כותב כאן דבר מעניין –
למנצח – שמעו זאת כל העמים – זה המזמור הוא נכבד מאד כי יש בו מפורש אור העולם הבא ונשמת החכמה שלא תמות.

(ב) שִׁמְעוּ זֹאת כָּל הָעַמִּים הַאֲזִינוּ כָּל יֹשְׁבֵי חָלֶד.

אבן עזרא –
שמעו – זה הדבר שהוא שיודיע הוא כולל לכל חי שנפח השם באפיו נשמת חיים (בראשית ב׳:ז׳), על כן האזינו כל יושבי חלד.

(ג) גַּם בְּנֵי אָדָם גַּם בְּנֵי אִישׁ יַחַד עָשִׁיר וְאֶבְיוֹן.

אבן עזרא –
גם – ככה אקרא בני אדם שאין להם מעלה, או שיש להם שהם נודעים.

וזה טעם בני איש – העשירים והאביונים.

(ד) פִּי יְדַבֵּר חָכְמוֹת וְהָגוּת לִבִּי תְבוּנוֹת.

(ה) אַטֶּה לְמָשָׁל אָזְנִי אֶפְתַּח בְּכִנּוֹר חִידָתִי.

אבן עזרא –
וטעם בכינור – כי זה המזמור יזמר בו.

ועתה לתוכן –
(ו) לָמָּה אִירָא בִּימֵי רָע עֲו‍ֹן עֲקֵבַי יְסוּבֵּנִי.

כאן אידרש שוב לשד"ל –
למה אירא בימי רע – ימי רע הם זמן המגפה כטעם להשקיט לו מימי רע עד יכרה לרשע שחת (תהלים צ״ד:י״ג). וכוונת המשורר לומר שאין ראוי לפַחֵד כשהמות חוטף בני אדם לאלפים ולרבבות, כי אמנם הכל בהשגחה ובגזרה אלהית, ולא במקרה, וכטעם יפול מצדך אלף ורבבה מימינך אליך לא יגש (תהלים צ״א:ז׳).

עון עקבי יסובני – בזמן שהעונש והחולי הרודף אחרי הוא מקיף אותי מכל צד. כלומר למה אירא ביום רעה ומגפה, ביום שהמות יפול מצדי אלף ורבבה מימיני.

עון עקבי – העון (העונש, המות) הבא אחרי הוא ובעקבותי, על דרך צאי לך בעקבי הצאן (שיר השירים א׳:ח׳). והעון הזה הבא אחרי הוא גם כן מקיף אותי מכל צד.

(ז) הַבֹּטְחִים עַל חֵילָם וּבְרֹב עָשְׁרָם יִתְהַלָּלוּ.

ושוב שד"ל –
(ז-ט) ואחר שאמר שאין ראוי לו לפחֵד מן המגפה, אמר כי לא כן הרשעים הבוטחים על חילם וברוב עשרם יתהללו, להם ראוי לפחד בזמן המגפה, כי איש מהם לא יוכל לפדות את אחיו ולא יוכל לתת לאלהים כפרו. ופדיון נפשם הוא יקר עד מאד, ועם היותם עשירים גדולים אין ידם משגת לפדות נפשם. ועם כל מה שיאמרו לתת לפדיונם, לעולם פדיונם חדל ונמנע.

(ח) אָח לֹא פָדֹה יִפְדֶּה אִישׁ לֹא יִתֵּן לֵאלֹהִים כָּפְרוֹ.

הפירוש הקודם נמשך גם לכאן.

(ט) וְיֵקַר פִּדְיוֹן נַפְשָׁם וְחָדַל לְעוֹלָם.

ולכאן.

(י) וִיחִי עוֹד לָנֶצַח לֹא יִרְאֶה הַשָּׁחַת.

שד"ל –
ויחי עוד לנצח – דבק למעלה: אח לא פדה יפדה איש לא יתן לאלהים כפרו באופן שאחיו יחיה עוד לנצח ולא יראה השחת;

(יא) כִּי יִרְאֶה חֲכָמִים יָמוּתוּ יַחַד כְּסִיל וָבַעַר יֹאבֵדוּ וְעָזְבוּ לַאֲחֵרִים חֵילָם.

מצודות –
כי יראה – עם כי יראה שכל בני העולם עומדים למיתה החכם יהיה או סכל ובמותם יעזבו עושרם לאחרים אשר לא עמלו בו.

(יב) קִרְבָּם בָּתֵּימוֹ לְעוֹלָם מִשְׁכְּנֹתָם לְדֹר וָדֹר קָרְאוּ בִשְׁמוֹתָם עֲלֵי אֲדָמוֹת.

ושוב שד"ל, למרות שרש"י אומר דבר דומה בקיצור, אבל הדברים יפים בעיניי –
קרבם בתימו לעולם – המשורר מלעיג על העשירים ומגיד מחשבותיהם, ואומר כי לפי דעתם, פנימיות בתיהם תעמוד לעולם כמו שהיא עתה, קירות בתיהם וחדריהם ומטותם וארגזיהם וכסאותם וכל כליהם יהיו תמיד כמו שהם. ולא יעלו על לבם כי אחרי מותם יבאו בתיהם ביד זרים ויעשו בבתיהם כרצונם, ולא יהיה עוד זכרון לבעלים הראשונים.

וכן הם חושבים כי משכנותם יעמדו לדר ודור, ותמיד יהיו נקראים על שמם, וכן יהיו שמותם נקראים לעולם עלי אדמות – על אחוזת נחלתם. ולא ידעו ולא יבינו כי גם משכנותם גם שדותיהם יפלו ביד זרים ויאבד שמם ולא יזכר עוד.

קרבם בתימו – קרבם של בתימו, על דרך בנו בעור {במדבר כ״ד:ג׳}, חיתו יער {תהלים נ׳:י׳}, והכוונה פנימיות בתיהם.

(יג) וְאָדָם בִּיקָר בַּל יָלִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ.

שד"ל –
ואדם ביקר בל ילין וגו׳ – ועוד בגאות לבם הם חושבים כי כל אדם שאיננו עשיר ושאיננו מתנהג בגדולה וכבוד הוא נמשל כבהמות – והוא והן דומין.

ורד"ק מפרש אחרת –
ואדם ביקר בל ילין – ואדם באותו היקר והממון שיחשוב שיעמוד עמו לעולם, לא ילין בו. כלומר כשימות לא יהיה עמו אלא ישאר אחריו לאחרים. ונקראת המיתה לינה כמו שנקראת גם כן שינה, וישנו שנת עולם ולא יקיצו (ירמיהו נ״א:ל״ט,נ״ז), ורבים מישני אדמת עפר יקיצו (דניאל י״ב:ב׳).

ויש לפרש (פירוש נוסף): כי אמר יקר על הנשמה כמו שנקראת כבוד כמו שאמר למען יזמרך כבוד (תהלים ל׳:י״ג), ויגל כבודי. ופירוש הפסוק: ואדם הזה המתעסק בהבלי העולם הזה לא ימות בכבודו, כלומר שישאר כבודו במותו, אלא תאבד כנפש הבהמות. זהו שאמר נמשל כבהמות נדמו.

ונדמו – הוא ענין דמיון והוא כפל לשון.

או פירוש נדמו – נכרתו, כמו נדמה מלך ישראל (הושע י׳:ט״ו), כלומר: כמו הבהמות שנכרתו במותן כן האדם הרע נכרת במותו שלא תשאר נשמתו אלא תאבד, כמו: הכרת תכרת הנפש ההיא (במדבר ט״ו:ל״א).

(יד) זֶה דַרְכָּם כֵּסֶל לָמוֹ וְאַחֲרֵיהֶם בְּפִיהֶם יִרְצוּ סֶלָה.

שד"ל –
זה דרכם כסל למו – זה שאמרתי ואדם ביקר בל ילין וגו׳ {תהלים מ״ט:י״ג}, זה הוא מה שהם אומרים וכך הוא דרך הנהגתם, כלומר דרך כסילות להם, והוא לבקש העושר והכבוד והתענוגים. ותחת שהם אומרים כי מי שאינו עושה כן הוא נמשל כבהמות {תהלים מ״ט:י״ג}, הנה באמת הם עצמם דומים לבהמות.

ואחריהם בפיהם ירצו – אחרי הבהמות וכמו שהבהמות עושות, כך הם בפיהם ירצו – חפצם ושמחתם הוא בפיהם, כלומר במאכל ומשתה.

ורד"ק מפרש קצת אחרת –
זה דרכם – זה דרך הרשעים לפי שכסילות למו ולא ידעו עשות נכוחה (עמוס ג׳:י׳).

ואחריהם בפיהם – ובניהם אחריהם ירצו במאמרם ובמה שישמעו מאבותם מתהללים בעושר ודבקים בו בכל כחם כן ירצו הם באותה הדרך.

(טו) כַּצֹּאן לִשְׁאוֹל שַׁתּוּ מָוֶת יִרְעֵם וַיִּרְדּוּ בָם יְשָׁרִים לַבֹּקֶר וצירם [וְצוּרָם] לְבַלּוֹת שְׁאוֹל מִזְּבֻל לוֹ.

שד"ל –
ואחר שהמשילם לבהמות מצד מדותם, המשילם לבהמות גם בבחינת מיתתם, ואמר כצאן (אשר לטבח תובלן בלי שיהיה בהן לא כח ולא שכל להמלט) לשאול שתו – הולכים גדודים גדודים לשאולה.

שַתו – ענינו כמו שָתו (משרש שית), כמו שתו בשמים פיהם {תהלים ע״ג:ט׳}. וכאן הוראת המלה כמו אשר סביב שתו עלי {תהלים ג׳:ז׳}, שענינו נאספו ובאו בצבא.

והוסיף ואמר מות ירעם – אחר שהמשילם לצאן אמר שהרועה שלהם אינו אלא המות, והוא המנהל אותם לשאולה, ואחר שהם מתים אז ירדו וימשלו בם אנשים ישרים. לבקר – בכל יום תמיד. וזה אמנם קשה להבין, איך ימשלו בני אדם באותם שכבר מתו? אך האמת הוא כי אחר שאמר קראו בשמותם עלי אדמות {תהלים מ״ט:י״ב}, אמר וירדו בם – והכוונה ימשלו בבתיהם (הנקראים בשמותם) ויעשו בהם כרצונם, להפיל ולהרוס, לבנות ולנטוע. ודוגמת זה בדברי ווירגיל jam proximus ardet Ucalegon, אוקליגון הוא שם בעל הבית, והמשורר אומר שאחזה בו האש, והכוונה שאחזה האש בביתו.

וצורם לבלות שאול וגו׳ – השאול יבלה צורם וחזקם (שהוא גופם), אחרי צאתו מזבול לו – הוא הארמון שבנה לו. כלומר העשיר מוכרח לעזוב משכנו אשר הקים לו לכבוד ולתפארת, ולהיות בָלֶה וכָלֶה בשאול.

(טז) אַךְ אֱלֹהִים יִפְדֶּה נַפְשִׁי מִיַּד שְׁאוֹל כִּי יִקָּחֵנִי סֶלָה.

ונחזור לאבן עזרא –
אך – כבר הזכרתי בספר כי הנפש והנשמה והרוח שם אחד לנשמת אדם העליונה, העומדת לעד ולא תמות. ונקראה נפש גם רוח, בעבור שלא תראה לעין כי אם עם אלה. ובעבור היותו המשורר מלא רוח חכמה ומכתב השם חרות על נשמתו, על כן אמר אך אלהים יפדה נפשי מיד שאול, שלא יתכן שהוא אומר שלא ימות כשאר בני אדם, כי מי גבר יחיה ולא יראה מות (תהלים פ״ט:מ״ט).

וזה טעם יקחני – שתדבק נשמתו בנשמה העליונה שהיא נשמת השמים, וכמוהו: כי לקח אותו אלהים (בראשית ה׳:כ״ד), ואחר כבוד תקחני (תהלים ע״ג:כ״ד).

ושד"ל –
אך אלהים יפדה נפשי מיד שאול וגו׳ – הן אמת כי אין אדם נמלט מרדת שאולה, אך אלהים יפדה נפשי מיד שאול מצד שלא יניח לשאול שימשכני אליו עם כל העם המתים בימי רע, בזמן המגפה. אבל יקחני הוא (האל) כשירצה, בהשגחה פרטית, בזמן הראוי לי לטובתי, לפי מה שתגזור חכמתו.

ועל השאר כתבתי לפני יומיים –
(יז) אַל תִּירָא כִּי יַעֲשִׁר אִישׁ כִּי יִרְבֶּה כְּבוֹד בֵּיתוֹ.

(יח) כִּי לֹא בְמוֹתוֹ יִקַּח הַכֹּל לֹא יֵרֵד אַחֲרָיו כְּבוֹדוֹ.

(יט) כִּי נַפְשׁוֹ בְּחַיָּיו יְבָרֵךְ וְיוֹדֻךָ כִּי תֵיטִיב לָךְ.

(כ) תָּבוֹא עַד דּוֹר אֲבוֹתָיו עַד נֵצַח לֹא יִרְאוּ אוֹר.

(כא) אָדָם בִּיקָר וְלֹא יָבִין נִמְשַׁל כַּבְּהֵמוֹת נִדְמוּ.

אבן עזרא –
אדם – אמר ר׳ יהודה הלוי מנוחתו כבוד: ואדם ביקר בל ילין (תהלים מ״ט:י״ג) – פירוש יש עם אדם יקר שלא ילין, והטעם שלא ישכב וימות, והוא כבוד הנשמה. ובן אדם שלא למד לא יבין, על כן כבהמות.

דברים יפים, לא?

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s