שוב אני נדרש לגישת הברית החדשה לאופן שבו צריך להתייחס לשלטון. התמונה די ברורה – לפי מה שנאמר יש לקבלו בכל מקרה. וכך סבר גם הובס, שאמר שיש להישמע גם לשלטון עריץ, והוא כתב בקו-התפר שבין ימי הביניים לעת החדשה. אך לאחריו בא לוק, וכן אחרים, ואמר להפך – שלמדינה יש חובות כלפי האזרחים, ולאזרחים בה יש זכויות, וכאשר המדינה לא מקיימת את חובותיה, או כאשר האזרחים לא מקבלים בה את זכויותיהם, ניתן לא לציית לה.
בכל אופן, אציג שוב את הפסוקים הרלוונטיים בברית החדשה.
את הקו הבסיסי מתווה ישוע עצמו –
מתי כב –
שאלות בעניין מס לקיסר ותחיית המתים¹
טו הָלְכוּ הַפְּרוּשִׁים ¹וְהִתְיָעֲצוּ כֵּיצָד לְהַכְשִׁיל אוֹתוֹ בִּדְבָרוֹ. טז שָׁלְחוּ אֵלָיו אֶת ¹תַּלְמִידֵיהֶם יַחַד עִם ²חֲסִידֵי בֵּית הוֹרְדוֹס וְהַלָּלוּ אָמְרוּ: ³"רַבִּי, אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים שֶׁאַתָּה אִישׁ אֱמֶת וְאֶת דֶּרֶךְ אֱלֹהִים אַתָּה מוֹרֶה עַל־פִּי הָאֱמֶת. גַּם אֵינְךָ חוֹשֵׁשׁ מֵאִישׁ, כִּי אֵינְךָ נוֹשֵׂא פָּנִים לָאֲנָשִׁים. יז עַל כֵּן אֱמֺר נָא לָנוּ, מָה דַּעְתְּךָ: הַאִם מֻתָּר לָתֵת ¹מַס ²לַקֵּיסָר אוֹ לֹא?" יח הִבְחִין יֵשׁוּעַ בְּרִשְׁעָתָם וְאָמַר: "לָמָּה אַתֶּם ¹מְנַסִּים אוֹתִי? ²צְבוּעִים! יט הַרְאוּ לִי אֶת מַטְבֵּעַ הַמַּס." הִגִּישׁוּ לוֹ ¹דִּינָר. כ שָׁאַל אוֹתָם: "שֶׁל מִי הַדְּמוּת הַזֺּאת וְהַכְּתֺבֶת?" כא הֵשִׁיבוּ: "שֶׁל הַקֵּיסָר." אָמַר לָהֶם: "אִם כֵּן, ¹תְּנוּ לַקֵּיסָר אֶת אֲשֶׁר לַקֵּיסָר ²וְלֶאֱלֹהִים אֶת אֲשֶׁר לֵאלֹהִים." כב כַּאֲשֶׁר שָׁמְעוּ זֺאת הִשְׁתָּאוּ, הִנִּיחוּ לוֹ וְהָלְכוּ.
המילים המודגשות הן המילים המפורסמות, ומהן עולה שיש להיכנע לשלטונות בכל דבר. ודבר זה חוזר גם באגרות, בדברי שאול השליח אל הרומים –
רומים יג –
התנהגות אזרחית
א כָּל אָדָם ¹יִכָּנַע לְרָשֻׁיּוֹת הַשִּׁלְטוֹן, שֶׁהֲרֵי אֵין שִׁלְטוֹן אֶלָּא ²מִטַּעַם אֱלֹהִים, וְהַשִּׁלְטוֹנוֹת הַנּוֹכְחִיִּים נִקְבְּעוּ מִטַּעַם אֱלֹהִים. ב לְפִיכָךְ כָּל ¹הַמִּתְקוֹמֵם נֶגֶד הַשִּׁלְטוֹן מִתְנַגֵּד לְצַו אֱלֹהִים, וְהַמִּתְנַגְּדִים יָבִיאוּ עַל עַצְמָם מִשְׁפָּט. ג הֲרֵי ¹אֵין פַּחַד הַשַּׁלִּיטִים עַל עוֹשֵׂה הַטּוֹב, אֶלָּא עַל עוֹשֵׂה הָרַע. הַאִם רוֹצֶה אַתָּה שֶׁלֹּא לִפְחֺד מִן הַשִּׁלְטוֹנוֹת? עֲשֵׂה אֶת הַטּוֹב וְתִזְכֶּה לְשֶׁבַח מֵהֶם. ד הַשִּׁלְטוֹנוֹת הֵם מְשָׁרְתֵי אֱלֹהִים לְטוֹבָתְךָ. אַךְ אִם תַּעֲשֶׂה אֶת הָרַע, עָלֶיךָ לִפְחֺד; שֶׁהֲרֵי לֹא לְחִנָּם הֵם מַחֲזִיקִים בַּחֶרֶב, כִּי מְשָׁרְתֵי אֱלֹהִים הֵם לִנְקֺם וְלִשְׁפֺּךְ זַעַם עַל עוֹשֵׂי הָרַע. ה לָכֵן עָלֶיךָ לְהִכָּנַע לֹא רַק בִּגְלַל הַזַּעַם, אֶלָּא גַּם בִּגְלַל ¹הַמַּצְפּוּן. ו וְלָכֵן אַתֶּם גַּם ¹מְשַׁלְּמִים מִסִּים, כִּי מְשָׁרְתֵי אֱלֹהִים הֵם הַשּׁוֹקְדִים עַל מִלּוּי תַּפְקִידָם זֶה. ז תְּנוּ לְכָל אָדָם מָה שֶּׁמַּגִּיעַ לוֹ: מַס לְמִי שֶׁעַל הַמַּס; מֶכֶס לְמִי שֶׁעַל הַמֶּכֶס; יִרְאָה לְמִי שֶׁרָאוּי לִירֺא מִמֶּנּוּ; ¹כָּבוֹד לְמִי שֶׁמַּגִּיעַ לוֹ כָּבוֹד. ח אַל תִּהְיוּ חַיָּבִים דָּבָר לְאִישׁ מִלְּבַד ¹אַהֲבַת הַזּוּלַת, כִּי הָאוֹהֵב אֶת הַזּוּלַת ²קִיֵּם אֶת הַתּוֹרָה.
גישה זו, שהמלכות היא מאת האלוהים, הייתה מרכזית לכל אורך ההיסטוריה, אבל היא התפוגגה בתקופה המודרנית, במהפכה הצרפתית, ובמהפכה הרוסית, וכן במקומות נוספים. אבל נוצרי שקורא את הכתובים עדיין נתקל בפסוקים האלה ומצווה להאמין בהם (לפחות בקריאה פונדמנטליסטית. הרי גם לוק היה נוצרי).
והדגשתי מילה אחת – מצפון. פרסיקו מתייחס אליה כדגש הנוצרי, בעוד בעברית הקדומה מילה זו כלל אינה קיימת. ולא שלא הייתה קיימת באנשים, אלא שהרגש הזה נקרא בשמות אחרים, למשל – 'ערבות הדדית', כמו במשפט – 'כל ישראל ערבים זה לזה', וכן 'ערבים זה בזה'. וכזהו גם המשפט מההגדה – 'כיוון שפרש מהכלל – כפר בעיקר', הנאמר על הבן הרשע. אבל המסורת היהודית התמקדה בציות לחוק, ולא ברגש הפנימי. וזו סוגיה בפני עצמה.
הפסוק היומי 