לא תוסיפו ולא תגרעו

עוד לפרשת ואתחנן –

בפרשה מופיע הפסוק –

לֹא תֹסִפוּ עַל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם וְלֹא תִגְרְעוּ מִמֶּנּוּ לִשְׁמֹר אֶת מִצְו‍ֹת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם.
דברים ד, ב.

לא להוסיף ולא לגרוע – זו נחשבת אחת המצוות מהתורה. אבל איני רוצה להתייחס לפירושים המסורתיים לפסוק זה.
תחת זה אומר, כי לאורך ההיסטוריה, וגם בימים אלה ממש, מתנהל קרב בין היהדות והנצרות מי היא 'דת האמת'. אמנם כבר לסינג המשיל את משל שלוש הטבעות, שנראות דומות ורק אחת היא אמיתית, אך אין לדעת איזו מהן, ולכן יש ליצור סובלנות דתית, אבל מה לעשות שהדתות ממשיכות לריב. ובכן, הבה נקרב את הדתות לעדשה ונבחן אותן.

תחילה, היהדות. אך היהדות האורתודוכסית הקיימת היום היא סוג מסוים מאוד של יהדות – יהדות רבנית, שהתגבשה במאות הראשונות לספירה, כפי שידוע במחקר היטב.
ובכן, האם יהדות זו הוסיפה וגרעה? גרעה – לא ממש, פרט למצוות התלויות במקדש, שאותן אי אפשר לקיים – ואכן הנוצרים מאשימים בזה את היהדים, שהם אינם מקיימים את 'כל התורה' כפי הנדרש, אבל כמובן שהכוונה היא לקיים רק מה שאפשר. אבל האם היא הוסיפה? כאן כנראה התשובה היא חיובית, לא היו כל אותן הלכות ודקדוקים לפני זמנה, ולמשל לא היו לט אבות מלאכה האסורות בשבת, ועימן אין סוף תולדות. פשוט נחו. כמו כן, הם אמרו בעצמם – 'עשו גדר לתורה' – והגדר הזו הלכה והתרחבה עוד ועוד. אם כך, היהדות התלמודית נראה שעברה על איסור זה של לא תוסיפו.

והנצרות – האם גרעה? בוודאי, הרי הם גרעו את כל מצוות התורה, ואינם מחויבים לדבר, אף כי הם מכבדים כמה ציוויים, כגון, למרבה האבסורד, האיסור להלוות בריבית. אבל כאן ניתן לומר שמי שגרע היה שאול השליח, ולא ישוע עצמו, שטען כידוע כי 'אף תו מהתורה לא יעבור'. ואם אכלו תלמידיו שיבולים בשבת, או אכלו ללא נטילת ידיים – הרי אלו זוטות, ומדברי חכמים ולא מהתורה.
אבל האם הוסיפו? כאן התשובה חיובית, וכאן לא שאול הוא המוסיף, אלא ישוע עצמו, שכן הוא אומר בדרשת ההר המפורסמת שלו, במתי ה –

לא תרצח –
כא ‮"שְׁמַעְתֶּם כִּי נֶאֱמַר לָרִאשׁוֹנִים ‮¹‮'‮לֹא תִּרְצַח‮', ‮²‮וְ'כָל רוֹצֵחַ יְחֻיַּב לְדִין'. כב ‮וַאֲנִי אוֹמֵר לָכֶם: כָּל הַכּוֹעֵס עַל אָחִיו‮¹ ‮ יְחֻיַּב לְדִין; הָאוֹמֵר לְאָחִיו 'רֵיק' יְחֻיַּב לְמִשְׁפַּט הַסַּנְהֶדְרִין; וְהָאוֹמֵר 'אֱוִיל' דִּינוֹ אֵשׁ גֵּיהִנּוֹם. כג ‮לָכֵן אִם תָּבִיא אֶת קָרְבָּנְךָ אֶל הַמִּזְבֵּחַ וְשָׁם תִּזָּכֵר כִּי לְאָחִיךָ דָּבָר נֶגְדְּךָ, כד ‮עֲזֺב אֶת קָרְבָּנְךָ שָׁם לִפְנֵי הַמִּזְבֵּחַ וְלֵךְ ‮¹‮תְּחִלָּה לְהִתְרַצּוֹת לְאָחִיךָ, וְאַחַר כָּךְ בּוֹא וְהַקְרֵב אֶת קָרְבָּנְךָ. כה ‮מַהֵר לְהִתְפַּיֵּס עִם ‮¹‮אִישׁ רִיבְךָ בְּעוֹדְךָ בַּדֶּרֶךְ אִתּוֹ, פֶּן יִמְסֺר אוֹתְךָ לַשּׁוֹפֵט וְהַשּׁוֹפֵט יִמְסֺר אוֹתְךָ לַשּׁוֹטֵר וְתֻשְׁלַךְ לְבֵית הַסֺּהַר. כו ‮אָמֵן אוֹמֵר אֲנִי לְךָ, ‮¹‮לֹא תֵּצֵא מִשָּׁם עַד אֲשֶׁר תְּשַׁלֵּם אֶת הָאֲגוֹרָה הָאַחֲרוֹנָה."

ניאוף –
כז ‮"שְׁמַעְתֶּם כִּי נֶאֱמַר ‮¹‮'‮לֹא תִּנְאָף‮'. כח ‮וַאֲנִי אוֹמֵר לָכֶם שֶׁכָּל ‮¹‮הַמַּבִּיט בְּאִשָּׁה מִתּוֹךְ תַּאֲוָה אֵלֶיהָ כְּבָר נָאַף אוֹתָהּ בְּלִבּוֹ. כט ‮אִם עֵינְךָ הַיְמָנִית תַּכְשִׁיל אוֹתְךָ, נַקֵּר אוֹתָהּ וְהַשְׁלֵךְ אוֹתָהּ מִמְּךָ, כִּי מוּטָב לְךָ ‮¹‮שֶׁיֺּאבַד אֶחָד מֵאֵבָרֶיךָ מִשֶּׁיֻּשְׁלַךְ כָּל גּוּפְךָ לְגֵיהִנּוֹם. ל ‮וְאִם יָדְךָ הַיְמָנִית תַּכְשִׁיל אוֹתְךָ, קַצֵּץ אוֹתָהּ וְהַשְׁלֵךְ אוֹתָהּ מִמְּךָ, כִּי מוּטָב לְךָ שֶׁיֺּאבַד אֶחָד מֵאֵבָרֶיךָ מֵרֶדֶת כָּל גּוּפְךָ לְגֵיהִנּוֹם."

גירושין‮¹ –
לא ‮"נֶאֱמַר, ‮¹‮'אִישׁ כִּי יְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ יִתֵּן לָהּ סֵפֶר כְּרִיתוּת'. לב ‮וַאֲנִי אוֹמֵר לָכֶם: כָּל ‮¹‮הַמְגָרֵשׁ אֶת אִשְׁתּוֹ חוּץ מֵאֲשֶׁר עַל־דְּבַר זְנוּת, עוֹשֶׂה אוֹתָהּ לְנוֹאֶפֶת; וְהַלּוֹקֵחַ אֶת הַגְּרוּשָׁה לְאִשָּׁה נוֹאֵף הוּא."

שבועה –
לג ‮"עוֹד שְׁמַעְתֶּם כִּי נֶאֱמַר לָרִאשׁוֹנִים ‮¹‮'לֹא תִּשָּׁבַע לַשֶּׁקֶר ‮²‮וְשַׁלֵּם לַאדֺנָי נְדָרֶיךָ'. לד ‮וַאֲנִי אוֹמֵר לָכֶם ‮¹‮שֶׁלֹּא לְהִשָּׁבַע כְּלָל: לֹא בַּשָּׁמַיִם, כִּי ‮²‮כִּסֵּא אֱלֹהִים הֵם; לה ‮אַף לֹא בָּאָרֶץ, כִּי ‮¹‮הֲדוֹם רַגְלָיו הִיא; וְלֹא בִּירוּשָׁלַיִם, שֶׁהֲרֵי ‮²‮‮קִרְיַת מֶלֶךְ רָב‮¹ ‮‮ הִיא. לו ‮גַּם בְּרֺאשְׁךָ אַל תִּשָּׁבַע, כִּי אֵינְךָ יָכוֹל לַהֲפֺךְ שַׂעֲרָה אַחַת לִלְבָנָה אוֹ לִשְׁחוֹרָה. לז ‮אַךְ תְּהֵא מִלַּתְכֶם 'כֵּן', כֵּן; 'לֹא', לֹא. יוֹתֵר מִזֶּה מִן ‮¹‮הָרָע הוּא."

אלה חלק מהדברים, לשם ההדגמה, ובהם ציוויים בולטים מעשרת הדיברות.
אז אמנם אפשר לטעון שישוע דורש פה דרשה, כמקובל באותם ימים בחוגי החכמים, אך עדיין הוא מוסיף פה על דברי התורה, ואכן – ממש כחכמים ההם.
ובאמת, דרישות אלה הן מוגזמות ובלתי אפשריות, ואני תמה עד כמה הן מולאו לאורך ההיסטוריה בידי מאמיניו. ככל בדיוק ההפך מכך הושג. זה מה שקורה שמבקשים יותר מדי.
ובכן, גם הנצרות גרעה וגם הוסיפה.
(ובמקום אחר הראיתי שגם גרעה את עיקר האמונה, את השבת ועוד – לא אאריך בזה כאן).

אז מה נותר? אולי הקראות. הם אלה שבאמת לא הוסיפו ולא גרעו, כך נראה.
אך אני איני קראי, כי איני מתייחס אל התורה כטקסט מקודש ומחייה, כפי שכתבתי כמה פעמים, אלא כמקור השראה תרבותי. אבל עדיין ביכולתי לדון בדברים בנוגע למי שכן תופסה ככזו.

*

לבסוף, כדאי להזכיר שכנראה מכאן שאב שייקספיר את השראתו למחזה הסוחר מוונציה, שם עורך הדין (שהוא עורכת דין בתחפושת) מורה לשיילוק לקחת את 'ליטרת הבשר' שלו בדיוק במידה, לא פחות ולא יותר, מה שכמובן בלתי אפשרי. הווה אומר – לא תוסיפו ולא תגרעו. ואולי כאן גם רמז לכך שדרישה זו היא בלתי אפשרית, ולכן עוד ראיה לנכונות הנצרות.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s