וישאל את נפשו למות – פעמיים

פניה עוז שאלה בטוויטר –
‏אדם ממיודעי – סיפור אמיתי, לצערי – סובל ממחלה חשוכת-מרפא אבל לא סופנית, ומתהפך במכאובים נוראים שאין להם מזור. בת-זוגו וילדיו הבוגרים אוהבים אותו, אבל כאביו מאמללים גם אותם, ואילו הוא כבר היה טורף נפשו בכפו לולא הם. כשדיברנו, שאל אותי מה המעשה הנכון מוסרית: להמשיך או לחדול.
דעתכם?

היא קיבלה תשובות רבות, אבל אף אחת מהן לא הניחה את דעתי. אני עניתי בתמיהה, האם אין ארגון בישראל שעוסק בדברים כאלה, שהרי אי אפשר לענות בשורה. ואחר-כך כתבתי ומחקתי, כי לאדם דתי אסור להתאבד, אבל לאדם חילוני מותר, ואם הוא סובל מאוד אפשר לשקול זאת. זאת בעקבות פוסט פילוסופי שכתבתי לא מזמן.
אך מה הגישה התנ"כית לכך? לפני זמן מה כתבתי על שאול, אחיתופל ושמשון, שהם דמויות המתאבדים בתנ"ך. אבל הרי הם לא דמויות מופת. לעומת זאת, הנביאים הם כן אנשי מופת, ושניים מהם – אליהו ויונה – שאלו את נפשם למות. ודוק – הם ביקשו מהאל שימיתם, ולא חשבו לעשות זאת בעצמם!
מקרה נוסף הוא ירמיה הדכאוני, שהצטער על כך שבכלל נולד, אך בו אולי אעסוק בפעם אחרת.
והנה התיאור של שתי בקשות המוות –

אליהו –
וְהוּא הָלַךְ בַּמִּדְבָּר דֶּרֶךְ יוֹם וַיָּבֹא וַיֵּשֶׁב תַּחַת רֹתֶם אחת [אֶחָד] וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת וַיֹּאמֶר רַב עַתָּה יְהוָה קַח נַפְשִׁי כִּי לֹא טוֹב אָנֹכִי מֵאֲבֹתָי.
מלכים א, יט, ד.

רד"ק –
ויאמר רב – כלומר רב לי עוד בעה״ז ואני בו בסכנה כל יום ויום ויונתן תרגם ואמר סגי לי ארכא עד אימתי אנא מיטרף כדין.

כי לא טוב אנכי מאבתי – נראה כי ארכו ימיו יותר מימי אבותיו וזה ראיה לאומר פנחס זה אליהו.

מצודות –
וישאל – שאל מה׳ לקחת נפשו ולמות בידי שמים.

רב עתה – רצה לומר: הואיל ואני עתה בצער, הנה נחשבים לי ימי למרובים, ואין לי חפץ בהם, ולכך קח נפשי, כי לא לעולם אחיה, כי לא טוב אנכי מאבותי, להנצל מן המיתה, ואם כן מה לי עתה, מה לי לאחר זמן.

יונה –
וַיְהִי כִּזְרֹחַ הַשֶּׁמֶשׁ וַיְמַן אֱלֹהִים רוּחַ קָדִים חֲרִישִׁית וַתַּךְ הַשֶּׁמֶשׁ עַל רֹאשׁ יוֹנָה וַיִּתְעַלָּף וַיִּשְׁאַל אֶת נַפְשׁוֹ לָמוּת וַיֹּאמֶר טוֹב מוֹתִי מֵחַיָּי.
יונה ד, ח.

רד"ק –
ויתעלף – יגעה נפשו ונבהלה מאד עד שלא יכול לעמוד על עצמו מרוב החום וכמעט יצאה רוחו כמו שפי׳ תתעלפנה בספר עמוס וכן בדברי רבותינו ז״ל שמא יתעלפ׳.

מצודות –
וישאל את נפשו – שאל ובקש את נפשו להפרד ממנו למען ימות.

ויאמר – אמר אל נפשו טוב מותי מחיי וזהו על כי נחלה מאד מתוקף חמימות הרוח וניצוצי השמש וסבל יסורים הרבה.

*

מעניין שבשני המקרים מדובר בסבל, אבל בסבל זמני, שנובע מתנאי דרך קשים, הכוללים צימאון ושמש קופחת. ואולי זה סימן לכל השואפים אלי מוות, שאומר להם – היי, אולי עכשיו סבלכם גדול, אבל הוא זמני, זה יעבור, ועוד תזרח השמש, אך לא השמש הקופחת, אלא 'שמש צדקה ובכנפיה מרפא'.
אבל, צריך להודות, שלפעמים באמת המצב סופני וחסר תקווה, ובמצב כזה אין לי אלא שוב להביא את דוגמת שאול, שנפל על חרבו.

ועוד דבר אעיר פה – תלונתו של אליהו נראית מוצדקת, שכן התענה בעמל הדרך, אבל תלונתו של יונה נראית לקורא מגוכחת, לדעתי. הרי הלך רק יום אחד בנינוה, הוא לא יכול להיות כל-כל עייף! וזה מצטרף למכלול סיפורו, בו אינו מצטייר באופן חיובי.
ובאמת, אלוהים מוכיח את יונה על פניו, ואילו את אליהו לא. ויתכן שאליהו אף באמת סיים את חייו עד מהרה, אף כי כידוע לא מת ככל אדם, אלא עלה בסערה השמימה.

עד כאן.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s