נצור לשונך מרע

הרב מנחם נאבת כתב מאמר יפה על איסור לשון הרע, עם הרחבה לכלל פני השיח בימינו –
https://iyun.org.il/sedersheni/the-publics-right-to-know-and-the-culture-of-defamation/

אחד הדברים שהוא מתייחס אליהם הוא הכפשת אנשים, גם אם חטאו, ופרסום פשעיהם ברבים. נראה שאנשים ממש נהנים לעשות זאת, כי זה נותן להם עצמם להרגיש נקיים יותר. זה נקרא להיות מתכבד בקלון האחר.
מצד שני, פשעים אכן יש לחשוף, ואור השמש מחטא. וצר לומר, אבל במיוחד בחברה החרדית נפוץ דבר זה של הסתרה וכיבוס הכביסה המלוכלכת בבית, אבל כך גודלים גידולי פרא, וכן אנו נחשפים לפשעים שונים, בין היתר בשטח המיני.
אז מה עושים?
החפץ חיים בספרו על שמירת הלשון אומר, כי אפשר לספר דברים על האחר אם זה 'לתועלת'. אבל בצדק אומר מנחם, שקל מאוד להצדיק את עצמך בטיעון זה ולומר כמעט כל דבר.
נראה אם כך שאין הדבר נתון אלא לאדם עצמו, לפעול לפי שיקול דעתו. אך מעבר לכך, לי נראה שחשיפת פשעים היא רק חלק אחד מהבעיה, והחלק הקטן. החלק האחר, הגדול יותר, הוא ההשתלחויות המילוליות של איש ברעהו, שגם זה בעיניי נקרא לשון הרע. החוסר בשיח מכבד – זו בעיניי הרעה החולה העיקרית בימינו.
וכפי שכתבתי בעבר – זַכּוּת הדיבור חשובה מזְכוּת הדיבור.

*

ולמעשה, די לנו בדברים הקצרים והיפים המובאים בפסוקים המוכרים מאוד, שאף הולחנו –

תהילים לד –
יב לְכוּ בָנִים שִׁמְעוּ לִי יִרְאַת יְהוָה אֲלַמֶּדְכֶם. יג מִי הָאִישׁ הֶחָפֵץ חַיִּים אֹהֵב יָמִים לִרְאוֹת טוֹב. יד נְצֹר לְשׁוֹנְךָ מֵרָע וּשְׂפָתֶיךָ מִדַּבֵּר מִרְמָה. טו סוּר מֵרָע וַעֲשֵׂה טוֹב בַּקֵּשׁ שָׁלוֹם וְרָדְפֵהוּ.

וכן בפירושים המסורתיים –

רד"ק –
נצר לשונך מרע – באלה שני הפסוקים, מי האיש ונצור, כלל מצות עשה ומצות לא תעשה בדיבור ובמחשבה ובמעשה.

נצר לשונך מרע – שלא תדבר רע בבני אדם; ובכלל זה עדות שקר וקללת אב ואם, וקללת הדין והמלך, וכל שכן ברכת השם.

ושפתיך מדבר מרמה – שלא תדבר אחד בפה ואחד בלב. ואלו הן שפתי מרמה – שמרמה את חברו, שמדבר לו טובות, וחשב בלבו רעתו, כמו שאמר הכתוב: בפיו שלום את רעהו ידבר ובקרבו ישים ארבו (ירמיהו ט׳:ז׳). וזהו מצות לא תעשה שבלב, כמו: לא תשנא את אחיך בלבבך (ויקרא י״ט:י״ז). ואמר: אל תחרש על רעך רעה והוא יושב לבטח אתך (משלי ג׳:כ״ט).

ילקוט שמעוני, רמז תשכא –

נצור לשונך מרע ושפתיך וגו׳ – קשה לשון הרע שהוא קשה מעבודה זרה, כשעשו ישראל את העגל לא נחתם גזר דינם עליהם, אלא כשחטאו בפיהם שנאמר וישמע ה׳ את קול דבריהם, ואומר חי אני נאם ה׳ אם לא כאשר דברתם באזני, כאשר עשיתם אינו אומר אלא כאשר דברתם, ואומר הוגעתם ה׳ בדבריכם במעשיכם לא נאמר אלא בדבריכם, וכה״א כי כשלה ירושלם ויהודה למה כי לשונם ומעלליהם אל ה׳ למרות, ואומר נתנה עלי בקולה על כן שנאתיה, וכי בקולה שנאה והלא בקולה אהבה דכתיב השמעיני את קולך כי קולך ערב, אלא בקולה שנאה ובקולה אהבה, אמור מעתה מות וחיים ביד הלשון אמר דוד אשמרה דרכי מחטאו בלשוני.

וממשיך בסיפור ידוע –
מעשה היה במלך פרס שחלה, א״ל הרופאים אין לך רפואה עד שיביאו לך חלב לביאה ונעשה לך רפואה, ענה אחד ואמר אני אביא לך חללב לביאה אם רצונך ותנו לי עשר עזים, אמר לעבדיו שיתנו לו, נתנו לו הלך לגוב אריות היה שם לביאה אחת מינקת גוריה, יום אחד עמד מרחוק והשליך לה עז אחד ואכלה, יום שני נתקרב לה מעט והשליך אחרת לה, עשה כן עד שהיה משחק עמה ולקח מחלבה וחזר לו, כשהיה בחצי הדרך ראה בחלום והיו אברים מתרסין זה עם זה, הרגלים אומרים אין בכל האברים דומים לנו אם לא הלכנו אנו לא היה יכול ליקח החלב, הידים אומירם אין כמותנו אם לא היינו עושין אין הדבר כלום, אומר הלב אם לא נתתי העצה מה הועלתם כלכם, ענתה הלשון אם לא אמרתי הדבר מה היה עושה, השיבו לה כל האברים איך לא יראת להדמות אלינו ואת במקום חשך ואין בך עצה כבשאר האברים, א״ל היום תאמרו שאני שולט עליכם, שמע האיש את הדברים הלך אל המלך א״ל אדני המלך הילך חלב כלבתא. קצף המלך וצוה המלך לתלותו, כשהלך התחילו האברים לבכות א״ל הלשון לא אמרתי אליכם שאין בכם ממש אם אני מצלת אתכם תדעו שאני עליכם, א״ל הן, אמר לתולים אותו השיבוני אל המלך אולי אנצל השיבוהו אליו, א״ל למה צוית לתלותי א״ל הבאת לי חלב כלבתא. אמר ליה מה איכפת לך ותהיה לך רפואה ועד לביאה כלבא קורין לה. לקחו ממנה ונסו אותה ומצאוה חלב לביאה, אמרו לו האברים הרי אנו מודים לך הוי מות וחיים ביד הלשון. ראה הלשון היא גדולה מן הקרבנות שנאמר אהללה שם אלהים בשיר ואגדלנו בתודה ותיטב לה׳ משור פר.

ועוד סיפור ידוע –
אורחות צדיקים כ״ה –

עבור אשר הרבה דברים תלויים בלשון, צריך לשמור לשונו מאוד. ועל כן אמר דוד (תהלים לד יד): "נצור לשונך מרע". ואמרו רבותינו זיכרונם לברכה (ויקרא רבה טז ב): מעשה באדם אחד שקרא ברחוב: "מי רוצה לקנות סם חיים?" באו כל העולם לקנות, והוציא ספר תהלים והראה להם מה שכתוב בו: "מי האיש החפץ חיים, אהב ימים לראות טוב, נצור לשונך מרע". וכשראה זה רבי ינאי הכניסו בביתו, והאכילהו והשקהו ונתן לו מעות. באו תלמידיו ואמרו לו: "עד עתה לא ידעת זה הפסוק?" אמר להם: "ידעתי, אבל לא שמתי על לבי להיזהר בדבר זה. וכשהייתי קורא זה הפסוק עברתי עליו ולא חשתי, ובא זה וקיימו בידי, ומעתה אזהר יותר בלשוני".