נקמת שיילוק

המונולוג הידוע של שיילוק היהודי במחזה הסוחר מוונציה של שייקספיר הולך כך –

"ואין ליהודי עיניים? אין ליהודי ידיים, איברים, צורה, חושים, מאוויים, רגשות? ולא כמו הנוצרי מאותו הלחם הוא אוכל, באותם כלי נשק הוא נפצע, באותן מחלות הוא מתייסר, באותן רפואות הוא מתרפא, באותו קיץ חם לו ובאותו חורף קר לו? אם תדקרו אותנו – לא נזוב דם? אם תדגדגו אותנו – לא נצחק? אם תרעילו אותנו – לא נמות? ואם תתעללו בנו – האם לא נתנקם? אם אנו דומים לכם בכל השאר- הנה נדמה לכם גם בעניין הזה. אם יהודי פוגע בנוצרי, לאיזה חסד יזכה מידיו?- נקמה! ואם נוצרי פוגע ביהודי, לאיזה שפל רוח יצפה ממנו, על פי המופת הנוצרי?- שוב, נקמה! את הנבלה שתלמדו אותי אוציא לפועל, וגם אם יקשה עלי, אגדיל עוד לעשות בה יותר מכל אשר למדתי."

רבים רואים כאן עמדה של הזדהות עם היהודי, ולכן פוטרים את שייקספיר מאנטישמיות. ואכן, יש כאן עמדת הזדהות, וגם איני חושב ששיקספיר היה אנטישמי, אלא שפעל באווירה כללית של אנטישמיות. אבל המחזה עצמו לדעתי אנטישמי לעילא.

אבל מה שיילוק אומר לנו פה, בעצם? שהוא רוצה לנקום! ובעצם על רצון נקמה זה ניסוב כל המחזה.
שיקספיר הוא מחזאי שעוסק ברגשות עזים רבים – תאווה, שנאה, בוגדנות, קנאה, והפעם הרגש המרכזי הוא, כאמור – נקמה.
נקמה זו מולבשת על היהודי, בעוד המוסר הנוצרי מורה להתרחק מהנקמה, כמו למשל באמירתו של שאול השליח –

יַקִּירַי, ‮אַל תִּתְנַקְּמוּ אֶלָּא הֲנִיחוּ לַזַּעַם, כִּי כָּתוּב ‮"‮לִי נָקָם וְשִׁלֵּם‮ אָמַר יהוה".
רומים יב, יט.

לי נקם ושילם – כלומר בכל זאת יש נקמה, אלא שהיא באחריות האל. ובאמת, גם בברית החדשה קיים מושג של זעם האל.

אבל כבר כתבתי בעבר שיסוד זה מוצנע בדרשה שנשא ישוע בבית הכנסת, כפי שמסופר –

לוקס ד –
טז ‮הוּא בָּא אֶל הָעִיר ‮¹‮נָצְרַת, הָעִיר אֲשֶׁר גָּדַל בָּהּ, וּבְיוֹם הַשַּׁבָּת הָלַךְ כְּמִנְהָגוֹ לְבֵית הַכְּנֶסֶת וְקָם ‮²‮לִקְרֺא. יז ‮כַּאֲשֶׁר נָתְנוּ לוֹ אֶת ‮¹‮מְגִלַּת סֵפֶר יְשַׁעְיָהוּ הַנָּבִיא, פָּתַח אֶת הַמְּגִלָּה וּמָצָא אֶת הַמָּקוֹם שֶׁבּוֹ נִכְתַּב: יח ‮‮¹‮"רוּחַ אֲדֺנָי עָלָי, ‮יַעַן ‮²‮מָשַׁח אֺתִי לְבַשֵּׂר עֲנָוִים. ‮שְׁלָחַנִי ‮³‮לִקְרֺא לִשְׁבוּיִים דְּרוֹר, ‮וּלְעִוְרִים פְּקַח־קוֹחַ; ‮לְשַׁלֵּחַ רְצוּצִים חָפְשִׁים‮¹ ‮, יט ‮לִקְרֺא ‮¹‮שְׁנַת רָצוֹן לַיהוה." כ ‮לְאַחַר שֶׁגָּלַל אֶת הַמְּגִלָּה, הֶחֱזִירָהּ לַגַּבַּאי ‮¹‮וְהִתְיַשֵּׁב. עֵינֵי כָּל הַנּוֹכְחִים הָיוּ נְשׂוּאוֹת אֵלָיו כא ‮וְהוּא הֵחֵל לְדַבֵּר אֲלֵיהֶם וְאָמַר: "הַיּוֹם ‮¹‮נִתְמַלֵּא הַכָּתוּב הַזֶּה בְּאָזְנֵיכֶם."

בעוד הפסוקים המקוריים לא מסתיימים בנקודה זו, אלא –

א רוּחַ אֲדֹנָי יְהוִה עָלָי יַעַן מָשַׁח יְהוָה אֹתִי לְבַשֵּׂר עֲנָוִים שְׁלָחַנִי לַחֲבֹשׁ לְנִשְׁבְּרֵי לֵב לִקְרֹא לִשְׁבוּיִם דְּרוֹר וְלַאֲסוּרִים פְּקַח קוֹחַ. ב לִקְרֹא שְׁנַת רָצוֹן לַיהוָה וְיוֹם נָקָם לֵאלֹהֵינוּ לְנַחֵם כָּל אֲבֵלִים.
ישעיה סא.

ישוע עצר בדיוק לפני הזכרת הנקם, משמע אין הוא רוצה להזכירו. אבל ישעיה אכן מזכיר אותו. וכן עניין הנקם מוזכר בעוד מקומות לאורך התנ"ך, שאין צורך להביא את כולם.

לכן נראה שבצדק שייך שיקספיר את הנקמה לשיילוק היהודי, אף כי בצדק הוא כותב שם, כי גם הנוצרי נוקם, למרות שהוא מצווה לא לעשות זאת. לא בזה המחזה אנטישמי, אלא בתיאור הנפוץ של היהודי כרודף בצע, עקשן, רצחן ובלתי מוחל.