עוד על הלב

רואה הרצאה על ברדיצ'בסקי, מאבות החילוניות הישראלית, ובה הוא אומר את משפטו הידוע –

"עברים אנו, ואת ליבנו נעבוד".

בעיניי המשפט הזה לוכד את כל מהות החילוניות – הליכה אחר נטיות הלב, הן בענייני מחשבה, הן בענייני יצר, והן בכל מישורי החיים. זו האוטונומיה של הסובייקט, שנראה שהתחילה להתכונן עם עליית תנועת הנאורות באירופה, למשל אצל קאנט. ונאורות זו, כידוע, הדגישה את התבונה, וסברה שהיא מה שמעניק לפרט את האוטונומיות שלו.
מצד שני, הגישה הדתית היא בדיוק להפך מכך. הרי בדיוק קראנו בפרשת השבוע שלח, בתיאור מצוות ציצית – 'ולא תתורו אחרי לבבכם ואחרי עיניכם, אשר אתם זונים אחריהם'. וראו מה כתבתי על כך בפוסט לפרשה, בין היתר השוויתי למשפטים מנוגדים בקהלת. הגישה הדתית, המסורתית לפחות, גם לא דיברה על אוטונומיה אישית, אלא על שעבוד למצוות ה', וכמו כן על קהילה.
וכן נאמר במקומות רבים, למשל בפסוק מקריאת שמע –

וְאָהַבְתָּ אֵת יְהוָה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל לְבָבְךָ וּבְכָל נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֹדֶךָ. (דברים ו, ה)

או פסוק אחר מהתפילה –
וְטַהֵר לִבֵּנוּ לְעָבְדְּךָ בֶּאֱמֶת.

וכן עוד הרבה.

*

ויש מדרש ידוע, שנראה כמתאר את שתי הגישות האלה, אמנם מהפריזמה הדתית, המחלקת לרשעים וצדיקים. וזה המדרש, לקחתי מתוך דפי נחמה –

"וַיֹּאמֶר עֵשָׂו בְּלִבּוֹ יִקְרְבוּ יְמֵי אֵבֶל אָבִי…"
בראשית כז, מא.

בראשית רבה ל"ד:

(בראשית ח' כ"א) "ויאמר ה' אל לבו"
הרשעים, הם ברשות לבם: (תהלים י"ד) "אמר נבל בלבו אין אלוהים"; (בראשית כ"ז) "ויאמר עשו בלבו: יקרבו ימי אבל אבי ואהרגה את יעקב אחי"; (מלכים א' י"ב כ"ו) "ויאמר ירבעם בלבו: עתה תשוב הממלכה לבית דוד, אם יעלה העם הזה לעשות זבחים בבית ה' בירושלם… ויעש שני עגלי זהב"; (אסתר ו') "ויאמר המן בלבו…".
אבל הצדיקים, לבם ברשותם (שמואל א' א') "וחנה היא מדברת על לבה"; (שמואל ב' כ"ז) "ויאמר דוד אל לבו"; (דניאל א') "ויאמר דניאל אל לבו" – דומין לבוראם (בראשית ח' כ"א) "ויאמר ה' אל לבו".

וכן מופיע במדרש אסתר רבה, על דברי המן.

*

אבל הנביאים מדגישים את מרכזיות הלב באמונה. למשל בפסוק –

וְקִרְעוּ לְבַבְכֶם וְאַל בִּגְדֵיכֶם וְשׁוּבוּ אֶל יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם כִּי חַנּוּן וְרַחוּם הוּא אֶרֶךְ אַפַּיִם וְרַב חֶסֶד וְנִחָם עַל הָרָעָה.
יואל ב, יג.

או בפסוקים הידועים מירמיה, שהם יסוד לאמונת הנוצרים, וכבר התייחסתי אליהם בעבר –

כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם נְאֻם יְהוָה נָתַתִּי אֶת תּוֹרָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ לִי לְעָם.
ירמיה לא, לב.

ועוד הרבה.

*

וגם חז"ל הודו בזה, כשאמרו – רַחֲמָנָא לִבָּא בָּעֵי – אלוהים רוצה את הלב. (וגם לימודי ליבה…).