בפיך ובלבבך לעשותו

לפיד, כאמור בפוסט קודם, ציטט את הפסוק –

כִּי קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר מְאֹד בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ לַעֲשֹׂתוֹ.
דברים ל, יד.

כמו לומר – ממשלת השינוי קרובה.

אני בעבר כתבתי על פסוק זה, אך איני מוצא את המאמר, לכן אומר שוב את עיקר הדברים שאני זוכר.

ראשית, יש כאן שילוש ידוע מהתורה החסידית של – מחשבה, דיבור ומעשה. המחשבה, אשר בלב, מובילה לדיבור, והוא מוביל למעשה.
בהמשך כתבתי לפי זה אף שיר קטן –

מָה שֶׁחָשַׁבְתִּי וְלֹא אָמַרְתִּי
מָה שֶׁאָמַרְתִּי וְלֹא עָשִׂיתִי
מָה שֶׁעָשִׂיתִי בְּלִי לוֹמַר
מָה שֶׁאָמַרְתִּי בְּלִי לַחֲשֹׁב.
מָה שֶׁחָשַׁבְתִּי וְלֹא עָשִׂיתִי
מָה שֶׁעָשִׂיתִי בְּלִי לַחֲשֹׁב.

*

שנית, פסוק זה בא אף בברית החדשה, אלא שבשינוי. ראשית נקרא –

רומים י –

ה מֺשֶׁה אָמְנָם כָּתַב עַל הַצְּדָקָה שֶׁמִּתּוֹךְ הַתּוֹרָה ‮¹"אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֺתָם הָאָדָם ‮²וָחַי בָּהֶם." ו אַךְ כָּךְ אוֹמֶרֶת ‮¹הַצְּדָקָה שֶׁמִּתּוֹךְ אֱמוּנָה: "אַל־תֺּאמַר בִּלְבָבְךָ ‮²מִי יַעֲלֶה הַשָּׁמַיְמָה?" זֺאת, כְּדֵי לְהוֹרִיד אֶת הַמָּשִׁיחַ. ז אוֹ "מִי יֵרֵד לַתְּהוֹם?" זֺאת, כְּדֵי לְהַעֲלוֹת אֶת הַמָּשִׁיחַ מִן הַמֵּתִים. ח אֲבָל מָה הִיא אוֹמֶרֶת? ‮¹"כִּי־קָרוֹב אֵלֶיךָ הַדָּבָר, בְּפִיךָ וּבִלְבָבְךָ." זֶהוּ דְּבַר הָאֱמוּנָה שֶׁאָנוּ מְבַשְּׂרִים. ט וְאִם אַתָּה ‮¹מוֹדֶה ‮²בְּפִיךָ שֶׁיֵּשׁוּעַ הוּא הָאָדוֹן וּמַאֲמִין בִּלְבָבְךָ שֶׁאֱלֹהִים הֵקִים אוֹתוֹ מִן הַמֵּתִים – ‮³תִּוָּשַׁע. י הֲרֵי בְּלִבּוֹ מַאֲמִין אִישׁ וְיֻצְדַּק, ‮¹וּבְפִיו יוֹדֶה וְיִוָּשַׁע.

ובכן, מה חסר בפסוק המצוטט? כמובן – לעשותו! הרי זה קיום המצוות, בדיוק מה ששאול השליח אומר שאין צורך בו, ועל כן לא ציטט את הפסוק עד סופו.

ובאשר לאמונה ולדיבור – לפי התורה ודאי שאין להאמין באל אחר, כפי שהראיתי בפוסט קודם, אף שהדברים מובנים מאליהם. אבל המעניין הוא שחל איסור גם על הדיבור –

וּבְכֹל אֲשֶׁר אָמַרְתִּי אֲלֵיכֶם תִּשָּׁמֵרוּ וְשֵׁם אֱלֹהִים אֲחֵרִים לֹא תַזְכִּירוּ לֹא יִשָּׁמַע עַל פִּיךָ.
שמות כג, יג.

אני מפרש זאת – לא תזכירו מתוך אמונה או פולחן, אבל בדיבור של חול או לצרכי עיון – מותר.