יחס דוד למות שני בניו

הפעם אפנה לקריאה ספרותית, בלי להידרש לדברי המפרשים המסורתיים.

בשתי פעמים מת ילד לדוד, אך בכל פעם התגובה שונה. הילד המת הראשון הוא בנה של בת שבע, שמת בדבר ה' בגלל חטא דוד. כאן לאחר מותו דוד מתנהג באדישות. והשני הוא אבשלום, שלאחר שהומת במלחמה, דוד צועק מנהמת לבו.
מדוע ההבדל הזה ביחס? אפשר להציע הרבה הסברים, אך לי נראה שזה פשוט מפני שהילד הראשון היה תינוק בן-יומו, ודוד עוד לא למד להכירו ולאהוב אותו, בעוד אבשלום היה כבר בוגר, ודוד הכירו מילדותו ואהבו.
הסבר אחר שאפשר להציע הוא, שהילד הראשון מת בדבר ה', ועל כן דוד הצדיק עליו את הדין, בעוד אבשלום מת במלחמה, דבר שאפשר היה למנוע, ואף דוד ביקש מפורשות שיימנעו מכך.
בכל אופן, הנה שני הסיפורים.

הראשון בא לאחר משל כבשת הרש המפורסם, שאשמיט כאן, ואגיע ישר לעונש, מות הבן –

שמואל ב, יב –
(יג) וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל נָתָן חָטָאתִי לַיהוָה וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל דָּוִד גַּם יְהוָה הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ לֹא תָמוּת.

(יד) אֶפֶס כִּי נִאֵץ נִאַצְתָּ אֶת אֹיְבֵי יְהוָה בַּדָּבָר הַזֶּה גַּם הַבֵּן הַיִּלּוֹד לְךָ מוֹת יָמוּת.
(את אויבי ה' – לשון נקייה, כלומר את ה')

(טו) וַיֵּלֶךְ נָתָן אֶל בֵּיתוֹ וַיִּגֹּף יְהוָה אֶת הַיֶּלֶד אֲשֶׁר יָלְדָה אֵשֶׁת אוּרִיָּה לְדָוִד וַיֵּאָנַשׁ.
(מבחינה ספרותית – היא מכונה כאן אשת אוריה, ולא בת-שבע, מה שמדגיש את החטא)

(טז) וַיְבַקֵּשׁ דָּוִד אֶת הָאֱלֹהִים בְּעַד הַנָּעַר וַיָּצָם דָּוִד צוֹם וּבָא וְלָן וְשָׁכַב אָרְצָה.

(יז) וַיָּקֻמוּ זִקְנֵי בֵיתוֹ עָלָיו לַהֲקִימוֹ מִן הָאָרֶץ וְלֹא אָבָה וְלֹא בָרָא אִתָּם לָחֶם.

(יח) וַיְהִי בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי וַיָּמָת הַיָּלֶד וַיִּרְאוּ עַבְדֵי דָוִד לְהַגִּיד לוֹ כִּי מֵת הַיֶּלֶד כִּי אָמְרוּ הִנֵּה בִהְיוֹת הַיֶּלֶד חַי דִּבַּרְנוּ אֵלָיו וְלֹא שָׁמַע בְּקוֹלֵנוּ וְאֵיךְ נֹאמַר אֵלָיו מֵת הַיֶּלֶד וְעָשָׂה רָעָה.
(ועשה רעה – כנראה – יפגע בעצמו)

(יט) וַיַּרְא דָּוִד כִּי עֲבָדָיו מִתְלַחֲשִׁים וַיָּבֶן דָּוִד כִּי מֵת הַיָּלֶד וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל עֲבָדָיו הֲמֵת הַיֶּלֶד וַיֹּאמְרוּ מֵת.

(כ) וַיָּקָם דָּוִד מֵהָאָרֶץ וַיִּרְחַץ וַיָּסֶךְ וַיְחַלֵּף שמלתו [שִׂמְלֹתָיו] וַיָּבֹא בֵית יְהוָה וַיִּשְׁתָּחוּ וַיָּבֹא אֶל בֵּיתוֹ וַיִּשְׁאַל וַיָּשִׂימוּ לוֹ לֶחֶם וַיֹּאכַל.

(כא) וַיֹּאמְרוּ עֲבָדָיו אֵלָיו מָה הַדָּבָר הַזֶּה אֲשֶׁר עָשִׂיתָה בַּעֲבוּר הַיֶּלֶד חַי צַמְתָּ וַתֵּבְךְּ וְכַאֲשֶׁר מֵת הַיֶּלֶד קַמְתָּ וַתֹּאכַל לָחֶם.

(כב) וַיֹּאמֶר בְּעוֹד הַיֶּלֶד חַי צַמְתִּי וָאֶבְכֶּה כִּי אָמַרְתִּי מִי יוֹדֵעַ יחנני [וְחַנַּנִי] יְהוָה וְחַי הַיָּלֶד.

(כג) וְעַתָּה מֵת לָמָּה זֶּה אֲנִי צָם הַאוּכַל לַהֲשִׁיבוֹ עוֹד אֲנִי הֹלֵךְ אֵלָיו וְהוּא לֹא יָשׁוּב אֵלָי.
(אני הולך אליו והוא לא ישוב אליי – ביטוי חריף ונוקב, וגם אולי אפשר למצוא פה רמז לאמונה בעולם הבא)

(כד) וַיְנַחֵם דָּוִד אֵת בַּת שֶׁבַע אִשְׁתּוֹ וַיָּבֹא אֵלֶיהָ וַיִּשְׁכַּב עִמָּהּ וַתֵּלֶד בֵּן ויקרא [וַתִּקְרָא] אֶת שְׁמוֹ שְׁלֹמֹה וַיהוָה אֲהֵבוֹ.

(כה) וַיִּשְׁלַח בְּיַד נָתָן הַנָּבִיא וַיִּקְרָא אֶת שְׁמוֹ יְדִידְיָהּ בַּעֲבוּר יְהוָה.
(לא דבר חסר משמעות הוא, שממשיך שושלת המלוכה בא כמעין פיצוי לילד מת זה, ובא דווקא מבת-שבע, שהזיווג עימה מקורו בחטא. רבות נכתב על כך, ולא כאן המקום להאריך. אומר רק כי כל שושלת המלוכה רצופה בזיווגים זרים כאלה).

*

והסיפור השני – לאחר שאבשלום מומת בידי יואב ואנשיו, למרות שדוד ציווה במפורש שלא להמיתו, הבשורה מגיעה אל דוד, והוא מגיב בשברון לב –

 שמואל ב יט –
(א) וַיִּרְגַּז הַמֶּלֶךְ וַיַּעַל עַל עֲלִיַּת הַשַּׁעַר וַיֵּבְךְּ וְכֹה אָמַר בְּלֶכְתּוֹ בְּנִי אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי אַבְשָׁלוֹם מִי יִתֵּן מוּתִי אֲנִי תַחְתֶּיךָ אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי.
(קריאה קורעת לב. והביטוי 'מי יתן מותי אני תחתיך' אף הוא ביטוי חריף, המיטיב לבטא את תחושת השכול והאבל מאז ועד היום)

(ב) וַיֻּגַּד לְיוֹאָב הִנֵּה הַמֶּלֶךְ בֹּכֶה מִּתְאַבֵּל עַל אַבְשָׁלֹם.

(ג) וַתְּהִי הַתְּשֻׁעָה בַּיּוֹם הַהוּא לְאֵבֶל לְכָל הָעָם כִּי שָׁמַע הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לֵאמֹר נֶעֱצַב הַמֶּלֶךְ עַל בְּנוֹ.

(ד) וַיִּתְגַּנֵּב הָעָם בַּיּוֹם הַהוּא לָבוֹא הָעִיר כַּאֲשֶׁר יִתְגַּנֵּב הָעָם הַנִּכְלָמִים בְּנוּסָם בַּמִּלְחָמָה.

(ה) וְהַמֶּלֶךְ לָאַט אֶת פָּנָיו וַיִּזְעַק הַמֶּלֶךְ קוֹל גָּדוֹל בְּנִי אַבְשָׁלוֹם אַבְשָׁלוֹם בְּנִי בְנִי.
(מצודות – לאט – עטף וכסה, כמו: וילט פניו באדרתו (מלכים א י״ט:י״ג)).

(ו) וַיָּבֹא יוֹאָב אֶל הַמֶּלֶךְ הַבָּיִת וַיֹּאמֶר הֹבַשְׁתָּ הַיּוֹם אֶת פְּנֵי כָל עֲבָדֶיךָ הַמְמַלְּטִים אֶת נַפְשְׁךָ הַיּוֹם וְאֵת נֶפֶשׁ בָּנֶיךָ וּבְנֹתֶיךָ וְנֶפֶשׁ נָשֶׁיךָ וְנֶפֶשׁ פִּלַגְשֶׁיךָ.

(ז) לְאַהֲבָה אֶת שֹׂנְאֶיךָ וְלִשְׂנֹא אֶת אֹהֲבֶיךָ כִּי הִגַּדְתָּ הַיּוֹם כִּי אֵין לְךָ שָׂרִים וַעֲבָדִים כִּי יָדַעְתִּי הַיּוֹם כִּי לא [לוּ] אַבְשָׁלוֹם חַי וְכֻלָּנוּ הַיּוֹם מֵתִים כִּי אָז יָשָׁר בְּעֵינֶיךָ.
(לאהבה את שונאיך – מצלצל כדברי ישוע בברית החדשה, ודיברתי על כך בעבר. כאן שונאיך הוא פשוט בנו)

(ח) וְעַתָּה קוּם צֵא וְדַבֵּר עַל לֵב עֲבָדֶיךָ כִּי בַיהוָה נִשְׁבַּעְתִּי כִּי אֵינְךָ יוֹצֵא אִם יָלִין אִישׁ אִתְּךָ הַלַּיְלָה וְרָעָה לְךָ זֹאת מִכָּל הָרָעָה אֲשֶׁר בָּאָה עָלֶיךָ מִנְּעֻרֶיךָ עַד עָתָּה.

(ט) וַיָּקָם הַמֶּלֶךְ וַיֵּשֶׁב בַּשָּׁעַר וּלְכָל הָעָם הִגִּידוּ לֵאמֹר הִנֵּה הַמֶּלֶךְ יוֹשֵׁב בַּשַּׁעַר וַיָּבֹא כָל הָעָם לִפְנֵי הַמֶּלֶךְ וְיִשְׂרָאֵל נָס אִישׁ לְאֹהָלָיו.

עוד צריך להעיר, כי כפי שאנו רואים, בשתי הפעמים התנהגותו של דוד לא מובנת על-ידי סביבתו. בפעם הראשונה עבדיו לא מבינים מדוע צם בעד הילד החי, אך משעה שמת קם לאכול לחם. ובפעם השנייה יואב אינו מבין מדוע הוא מצטער עבור בנו, שהפך לאויבו, בעוד את אוהביו שתמכו בו הוא מזניח, ואף מגדיל לעשות ומצווה על המלך כיצד יתנהג – דבר שיוביל להדחתו לבסוף.


*

ואגב, יש כאן לשון נופל על לשון, למרות המרחק בין הפסוקים. שהרי ציוויו של דוד היה –

וַיְצַו הַמֶּלֶךְ אֶת יוֹאָב וְאֶת אֲבִישַׁי וְאֶת אִתַּי לֵאמֹר לְאַט לִי לַנַּעַר לְאַבְשָׁלוֹם וְכָל הָעָם שָׁמְעוּ בְּצַוֹּת הַמֶּלֶךְ אֶת כָּל הַשָּׂרִים עַל דְּבַר אַבְשָׁלוֹם.
שמואל ב, יח, ה.

וסופו שלאט פניו – כיסה פניו, כאמור. אותו שורש במשמעות שונה.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s