עיונים בברית החדשה, חלק שני

בחלק זה שישה חלקים, בינתיים, וכ-7000 מילים, ו-25 עמודים. הוא ממשיך את החלק הראשון.

עיונים בברית החדשה, חלק שני

1.

סיפורו של יהודה איש קריות

אביא את כל המקומות בברית החדשה בהם הוא מוזכר, תחילה בשלוש הבשורות הראשונות, ובשורת יוחנן בנפרד –

 

תחילה הוא נזכר עם בחירת שנים-עשר השליחים, וכבר בהתחלה הוא מוזכר כמי שעתיד להסגיר את ישוע –

 

מתי י –

א הוּא קָרָא אֵלָיו אֶת שְׁנֵים־עָשָׂר תַּלְמִידָיו וְנָתַן לָהֶם סַמְכוּת עַל רוּחוֹת הַטֻּמְאָה, לְגָרֵשׁ אוֹתָן¹ וּלְרַפֵּא כָּל מַחֲלָה וְכָל מַדְוֶה. ב וְאֵלֶּה שְׁמוֹת¹ שְׁנֵים־עָשָׂר הַשְּׁלִיחִים: הָרִאשׁוֹן² שִׁמְעוֹן הַמְּכֻנֶּה כֵּיפָא,³ אַנְדְּרֵי אָחִיו, יַעֲקֺב בֶּן זַבְדַּי וְיוֹחָנָן אָחִיו, ג¹ פִילִיפּוֹס וּבַר־תַּלְמַי,² תּוֹמָא³ וּמַתַּי הַמּוֹכֵס, יַעֲקֺב בֶּן חַלְפַי וְתַדַּי,¹  ד שִׁמְעוֹן הַקַּנַּאי¹ וִיהוּדָה אִישׁ קְרִיּוֹת – הָאִישׁ שֶׁמָּסַר אוֹתוֹ.

 

מרקוס ג –

יג יֵשׁוּעַ¹ עָלָה לָהָר² וְקָרָא לָאֲנָשִׁים שֶׁרָצָה בָּהֶם. הֵם בָּאוּ אֵלָיו יד וְהוּא קָבַע¹ שְׁנֵים־עָשָׂר אִישׁ² שֶׁיִּהְיוּ אִתּוֹ,³ שֶׁיִּשְׁלַח אוֹתָם לְבַשֵּׂר, טו וְשֶׁתִּהְיֶה לָהֶם סַמְכוּת¹ לְגָרֵשׁ אֶת הַשֵּׁדִים. טז הוּא מִנָּה אֶת¹ הַשְּׁנֵים־עָשָׂר:² שִׁמְעוֹן, אֲשֶׁר לוֹ הוּא נָתַן אֶת הַשֵּׁם כֵּיפָא; יז¹ יַעֲקֺב בֶּן זַבְדַּי וְיוֹחָנָן אֲחִי יַעֲקֺב, אֲשֶׁר לָהֶם נָתַן אֶת הַשֵּׁם בְּנֵי רֶגֶשׁ, שֶׁפֵּרוּשׁוֹ בְּנֵי רַעַם; יח אַנְדְּרֵי, פִילִיפּוֹס, בַּר־תַּלְמַי, מַתַּי, תּוֹמָא, יַעֲקֺב בֶּן חַלְפַי, תַּדַּי, שִׁמְעוֹן הַקַּנַּאי יט¹ וִיהוּדָה אִישׁ קְרִיּוֹת אֲשֶׁר גַּם הִסְגִּיר אוֹתוֹ.

 

לוקס ו –

יב בְּאוֹתָם יָמִים¹ יָצָא אֶל הָהָר² לְהִתְפַּלֵּל. לַיְלָה שָׁלֵם הִתְמִיד בִּתְפִלָּה לֶאֱלֹהִים, יג וְעִם אוֹר הַבֺּקֶר קָרָא אֵלָיו אֶת תַּלְמִידָיו וּבָחַר מֵהֶם¹ שְׁנֵים־עָשָׂר, אֲשֶׁר אוֹתָם כִּנָּה שְׁלִיחִים: יד אֶת שִׁמְעוֹן, אֲשֶׁר גַּם קָרָא לוֹ כֵּיפָא, וְאֶת¹ אַנְדְּרֵי אָחִיו, אֶת² יַעֲקֺב וְאֶת יוֹחָנָן, אֶת פִילִיפּוֹס וְאֶת בַּר תַּלְמַי, טו אֶת¹ מַתַּי וְאֶת² תּוֹמָא, אֶת יַעֲקֺב בֶּן חַלְפַי וְאֶת שִׁמְעוֹן הַמְּכֻנֶּה הַקַּנַּאי, טז אֶת¹ יְהוּדָה בֶּן יַעֲקֺב וְאֶת² יְהוּדָה אִישׁ קְרִיּוֹת אֲשֶׁר נִהְיָה לְמַסְגִּירוֹ.

 

*

 

שנית, בעת המשיחה בעת עניה, יהודה מחליט להסגיר את ישוע –

 

מתי כו –

ו כְּשֶׁהָיָה יֵשׁוּעַ¹ בְּבֵית עַנְיָה בְּבֵיתוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן הַמְצֺרָע, ז נִגְּשָׁה אֵלָיו אִשָּׁה שֶׁהֶחֱזִיקָה¹ פַּךְ שֶׁמֶן¹  וּבוֹ בֺּשֶׂם יָקָר מְאֺד וְיָצְקָה אוֹתוֹ עַל רֺאשׁוֹ בִּהְיוֹתוֹ מֵסֵב לְיַד הַשֻּׁלְחָן. ח כְּשֶׁרָאוּ זֹאת כָּעֲסוּ הַתַּלְמִידִים וְאָמְרוּ: "לָמָּה הַבִּזְבּוּז הַזֶּה? ט הֲלֹא אֶפְשָׁר הָיָה לִמְכֺּר אֶת הַבֹּשֶׂם בְּכֶסֶף רַב וְלָתֵת לָעֲנִיִּים."

י כְּשֶׁהִבְחִין בָּזֶה יֵשׁוּעַ, אָמַר לָהֶם: "מַדּוּעַ תָּצִיקוּ לָאִשָּׁה? הֲרֵי מַעֲשֶׂה טוֹב עָשְׂתָה לִי. יא¹ הָעֲנִיִּים אִתְּכֶם תָּמִיד, אֲבָל אֲנִי,² לֹא תָּמִיד אֲנִי אִתְּכֶם. יב וְהִיא כְּשֶׁיָּצְקָה אֶת שֶׁמֶן הַבֺּשֶׂם הַזֶּה עַל גּוּפִי עָשְׂתָה זֺאת בִּשְׁבִיל¹ קְבוּרָתִי. יג אָמֵן. אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, בְּכָל מָקוֹם שֶׁתֻּכְרַז הַבְּשׂוֹרָה הַזֺּאת,¹ בְּכָל הָעוֹלָם, יְסֻפַּר גַּם מָה שֶּׁעָשְׂתָה הִיא, וְזֶה לְזִכְרָהּ."

יד לְאַחַר מִכֵּן הָלַךְ אֶחָד מִן¹ הַשְּׁנֵים־עָשָׂר,² יְהוּדָה אִישׁ קְרִיּוֹת שְׁמוֹ, אֶל³ רָאשֵׁי הַכֺּהֲנִים טו וְאָמַר: "מָה אַתֶּם רוֹצִים לָתֵת לִי וַאֲנִי¹ אֶמְסֺר אוֹתוֹ לָכֶם?" נָתְנוּ לוֹ² שְׁלוֹשִׁים שִׁקְלֵי כֶּסֶף, טז וּמֵאוֹתָהּ עֵת חִפֵּשׂ הִזְדַּמְּנוּת לְהַסְגִּיר אוֹתוֹ.

 

מרקוס יד –

ג כַּאֲשֶׁר הָיָה¹ בְּבֵית עַנְיָה, בְּבֵיתוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן הַמְּצֺרָע, הֵסֵב אֶל הַשֻּׁלְחָן. בָּאָה אִשָּׁה שֶׁהֶחֱזִיקָה² פַּךְ וּבוֹ שֶׁמֶן¹  נֵרְדְּ טָהוֹר וְיָקָר מְאֺד, שָׁבְרָה אֶת פִּי הַפַּךְ וְיָצְקָה אֶת הַנֵּרְדְּ עַל רֺאשׁוֹ. ד הָיוּ אֲחָדִים שֶׁכָּעֲסוּ וְאָמְרוּ זֶה אֶל זֶה: "לָמָּה הַבִּזְבּוּז הַזֶּה שֶׁל הַשֶּׁמֶן? ה הֲלֹא הָיָה אֶפְשָׁר לִמְכֺּר אֶת הַשֶּׁמֶן הַזֶּה בִּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת¹ דִּינָר וְיוֹתֵר וְלָתֵת לָעֲנִיִּים!" וְהֵם גָּעֲרוּ בָּהּ.

ו אָמַר יֵשׁוּעַ: "הַנִּיחוּ לָהּ, מַדּוּעַ תָּצִיקוּ לָהּ? מַעֲשֶׂה טוֹב עָשְׂתָה לִי. ז¹ הָעֲנִיִּים אִתְּכֶם תָּמִיד וּבְכָל עֵת שֶׁתִּרְצוּ תּוּכְלוּ לְהֵיטִיב עִמָּהֶם, אֲבָל אֲנִי, לֹא תָּמִיד אֲנִי אִתְּכֶם. ח מָה שֶּׁהָיָה בִּיכָלְתָּהּ עָשְׂתָה; הִיא הִקְדִּימָה¹ לִמְשֺׁחַ אֶת גּוּפִי לִקְרַאת הַקְּבוּרָה. ט אָמֵן אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, בְּכָל מָקוֹם שֶׁתֻּכְרַז הַבְּשׂוֹרָה,¹ בְּכָל הָעוֹלָם, יְסֻפַּר גַּם מָה שֶּׁעָשְׂתָה הִיא, וְזֶה לְזִכְרָהּ."

י הָלַךְ¹ יְהוּדָה אִישׁ קְרִיּוֹת, אֶחָד מִן² הַשְּׁנֵים־עָשָׂר, אֶל רָאשֵׁי הַכֺּהֲנִים כְּדֵי לְהַסְגִּיר לָהֶם אֶת יֵשׁוּעַ. יא כְּשָׁמְעָם זֺאת שָׂמְחוּ וְהִבְטִיחוּ לָתֵת לוֹ כֶּסֶף, וְהוּא חִפֵּשׂ הִזְדַּמְּנוּת לְהַסְגִּיר אוֹתוֹ.

 

לוקס כב – מעט שונה –

א חַג הַמַּצּוֹת, הַנִּקְרָא¹ פֶּסַח, הִתְקָרֵב. ב וְרָאשֵׁי הַכֺּהֲנִים וְהַסּוֹפְרִים¹ חִפְּשׂוּ דֶּרֶךְ לְהַכְחִיד אוֹתוֹ, כִּי חָשְׁשׁוּ² מִפְּנֵי הָעָם. ג אָז נִכְנַס¹ הַשָּׂטָן² בִּיהוּדָה הַנִּקְרָא אִישׁ קְרִיּוֹת,³ שֶׁנִּמְנָה עִם⁴ הַשְּׁנֵים־עָשָׂר. ד הָלַךְ יְהוּדָה וְדִבֵּר עִם רָאשֵׁי הַכֺּהֲנִים וְהַקְּצִינִים לִקְבֺּעַ אֵיךְ יַסְגִּיר אוֹתוֹ בְּיָדָם. ה הֵם שָׂמְחוּ וְהִסְכִּימוּ לָתֵת לוֹ כֶּסֶף, ו וְהוּא הִסְכִּים לְכָךְ וְחִפֵּשׂ הִזְדַּמְּנוּת לְהַסְגִּירוֹ בְּיָדָם שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הֶהָמוֹן.

 

כאן 'נכנס בו השטן'.

 

*

 

שלישית, בסעודת הפסח ישוע מתייחס למסגירו –

 

מתי כו –

יז בָּרִאשׁוֹן לְחַג הַמַּצּוֹת נִגְּשׁוּ הַתַּלְמִידִים אֶל יֵשׁוּעַ וְשָׁאֲלוּ: "הֵיכָן אַתָּה רוֹצֶה שֶׁנָּכִין לְךָ לֶאֱכֺל אֶת¹ הַפֶּסַח?" יח הֵשִׁיב לָהֶם:¹ "לְכוּ הָעִירָה אֶל פְּלוֹנִי וְאִמְרוּ לוֹ, 'כֺּה אָמַר רַבֵּנוּ,² עִתִּי קְרוֹבָה. אֶצְלְךָ אֶעֱשֶׂה אֶת הַפֶּסַח עִם תַּלְמִידַי'."

יט הַתַּלְמִידִים עָשׂוּ כְּמִצְוַת יֵשׁוּעַ וְהֵכִינוּ אֶת הַפֶּסַח.

כ בָּעֶרֶב הֵסֵב עִם הַשְּׁנֵים־עָשָׂר, כא וְכַאֲשֶׁר אָכְלוּ אָמַר: "אָמֵן אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, אֶחָד מִכֶּם יַסְגִּיר אוֹתִי."

כב הֵם הִתְעַצְּבוּ מְאֺד וְהֵחֵלּוּ אִישׁ אִישׁ לִשְׁאֺל אוֹתוֹ: "זֶה אֲנִי, אֲדוֹנִי?"

כג הֵשִׁיב וְאָמַר: "הַטּוֹבֵל אִתִּי אֶת יָדוֹ בַּקְּעָרָה הוּא¹ יַסְגִּירֵנִי. כד בֶּן־הָאָדָם אָמְנָם הוֹלֵךְ¹ כַּכָּתוּב עָלָיו, אַךְ² אוֹי לָאִישׁ אֲשֶׁר יַסְגִּיר אֶת בֶּן־הָאָדָם. הָאִישׁ הַהוּא, מוּטָב הָיָה לוֹ אִלּוּלֵא נוֹלַד."

כה הֵגִיב¹ יְהוּדָה שֶׁהָיָה עָתִיד לְהַסְגִּירוֹ – וְשָׁאַל: "זֶה אֲנִי,² רַבִּי?" הֵשִׁיב לוֹ:³ "אַתָּה אָמַרְתָּ."

כו כַּאֲשֶׁר אָכְלוּ לָקַח יֵשׁוּעַ לֶחֶם,¹ בֵּרֵךְ וּבָצַע וְנָתַן לַתַּלְמִידִים בְּאָמְרוֹ:² "קְחוּ וְאִכְלוּ, זֶה גּוּפִי." כז לָקַח אֶת הַכּוֹס, בֵּרֵךְ וְנָתַן לָהֶם בְּאָמְרוֹ: "שְׁתוּ מִמֶּנָּה כֻּלְּכֶם, כח כִּי זֶה דָּמִי,¹ דַּם² הַבְּרִית [הַחֲדָשָׁה] הַנִּשְׁפָּךְ בְּעַד רַבִּים³ לִסְלִיחַת חֲטָאִים. כט וַאֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, מֵעַתָּה לֹא אֶשְׁתֶּה מִפְּרִי הַגֶּפֶן הַזֶּה עַד אוֹתוֹ הַיּוֹם אֲשֶׁר¹ אֶשְׁתֵּהוּ חָדָשׁ עִמָּכֶם בְּמַלְכוּת אָבִי."

 

מרקוס יד –

יב¹ בָּרִאשׁוֹן לְחַג הַמַּצּוֹת, בַּיּוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִזְבֺּחַ אֶת קָרְבַּן הַפֶּסַח, שָׁאֲלוּ אוֹתוֹ תַּלְמִידָיו: "לְאָן אַתָּה רוֹצֶה שֶׁנֵּלֵךְ וְנָכִין לְךָ לֶאֱכֺל אֶת הַפֶּסַח?"

יג הוּא שָׁלַח שְׁנַיִם מִתַּלְמִידָיו וְאָמַר לָהֶם:¹ "לְכוּ הָעִירָה² וְיִפְגֺּשׁ אֶתְכֶם אִישׁ נוֹשֵׂא כַּד מַיִם. לְכוּ אַחֲרָיו, יד וּבַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִכָּנֵס אֵלָיו אִמְרוּ לְבַעַל הַבַּיִת, 'כֺּה אָמַר¹ רַבֵּנוּ: אֵיפֺה חַדְרִי אֲשֶׁר אֺכַל בּוֹ אֶת² הַפֶּסַח עִם תַּלְמִידַי?' טו אוֹתוֹ אִישׁ יַרְאֶה לָכֶם¹ עֲלִיָּה גְּדוֹלָה מֻצַּעַת וּמְסֻדֶּרֶת; שָׁם תָּכִינוּ לָנוּ."

טז יָצְאוּ תַּלְמִידָיו וּבָאוּ הָעִירָה. הֵם מָצְאוּ הַכֺּל כְּפִי שֶׁאָמַר לָהֶם וְהֵכִינוּ אֶת¹ הַפֶּסַח. יז בָּעֶרֶב בָּא יֵשׁוּעַ עִם¹ הַשְּׁנֵים־עָשָׂר, יח וְכַאֲשֶׁר הֵסֵבּוּ וְאָכְלוּ אָמַר יֵשׁוּעַ: "אָמֵן אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם,¹ אֶחָד מִכֶּם יַסְגִּירֵנִי –² אֶחָד שֶׁאוֹכֵל אִתִּי." יט הֵם הֵחֵלּוּ לְהִתְעַצֵּב וּשְׁאָלוּהוּ אִישׁ אִישׁ: "זֶה אֲנִי?" כ אָמַר לָהֶם: "אֶחָד מִן¹ הַשְּׁנֵים־עָשָׂר,² הַטּוֹבֵל אִתִּי בַּקְּעָרָה. כא בֶּן־הָאָדָם אָמְנָם הוֹלֵךְ¹ כַּכָּתוּב עָלָיו, אַךְ² אוֹי לָאִישׁ אֲשֶׁר יַסְגִּיר אֶת בֶּן־הָאָדָם. טוֹב הָיָה לָאִישׁ הַהוּא אִלּוּלֵא נוֹלַד."

כב כַּאֲשֶׁר אָכְלוּ לָקַח יֵשׁוּעַ אֶת הַלֶּחֶם,¹ בֵּרֵךְ² וּבָצַע וְנָתַן לָהֶם בְּאָמְרוֹ:³ "קְחוּ, זֶה גּוּפִי." כג לָקַח אֶת הַכּוֹס, בֵּרֵךְ וְנָתַן לָהֶם וְכֻלָּם שָׁתוּ מִמֶּנָּה. כד אָמַר לָהֶם: "זֶה דָּמִי,¹ דַּם² הַבְּרִית הַנִּשְׁפָּךְ בְּעַד רַבִּים. כה אָמֵן אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, לֹא אֶשְׁתֶּה עוֹד מִפְּרִי הַגֶּפֶן עַד אוֹתוֹ הַיּוֹם אֲשֶׁר¹ אֶשְׁתֵּהוּ חָדָשׁ בְּמַלְכוּת הָאֱלֹהִים."

 

לוקס כב –

יט¹ לָקַח אֶת הַלֶּחֶם,² בֵּרֵךְ³ וּבָצַע וְנָתַן לָהֶם בְּאָמְרוֹ: "זֶה גּוּפִי הַנִּתָּן בַּעַדְכֶם, זֺאת עֲשׂוּ⁴ לְזִכְרִי." כ כֵּן גַּם אֶת הַכּוֹס אַחַר הַסְּעוּדָה, וְאָמַר: "הַכּוֹס הַזֺּאת הִיא¹ הַבְּרִית הַחֲדָשָׁה² בְּדָמִי הַנִּשְׁפָּךְ בַּעַדְכֶם. כא אַךְ הִנֵּה¹ אִתִּי עַל הַשֻּׁלְחָן יַד הַמַּסְגִּיר אוֹתִי. כב בֶּן־הָאָדָם אָמְנָם הוֹלֵךְ¹ כְּפִי שֶׁנִּגְזַר, אֲבָל² אוֹי לְאוֹתוֹ אִישׁ שֶׁמַּסְגִּיר אוֹתוֹ."

 

*

 

רביעית, מעצרו, בנשיקה –

 

מתי כו –

מז עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר וְהִנֵּה בָּא¹ יְהוּדָה,² אֶחָד מִן הַשְּׁנֵים־עָשָׂר, וְאִתּוֹ הָמוֹן רַב, מֵאֵת³ רָאשֵׁי הַכֺּהֲנִים וְזִקְנֵי הָעָם, בַּחֲרָבוֹת וּבְמַקְלוֹת. מח הַמַּסְגִּיר אוֹתוֹ הִקְדִּים לָתֵת סִימָן בְּאָמְרוֹ: "מִי שֶׁאֶתֵּן לוֹ¹ נְשִׁיקָה זֶה הוּא; תִּפְסוּ אוֹתוֹ." מט מִיָּד נִגַּשׁ אֶל יֵשׁוּעַ וְאָמַר: "שָׁלוֹם,¹ רַבִּי", וְנִשֵּׁק אוֹתוֹ. נ אָמַר לוֹ יֵשׁוּעַ:¹ "חָבֵר, לְשֵׁם מָה אַתָּה כָּאן¹ ?" אָז נִגְּשׁוּ אֶל יֵשׁוּעַ, אָחֲזוּ בּוֹ בִּידֵיהֶם וְעָצְרוּ אוֹתוֹ.

נא אֶחָד מֵהָאֲנָשִׁים שֶׁהָיוּ עִם יֵשׁוּעַ שָׁלַח יָדוֹ וְשָׁלַף אֶת¹ חַרְבּוֹ, וּבְהַכּוֹתוֹ אֶת² עֶבֶד הַכֺּהֵן הַגָּדוֹל קִצֵּץ אֶת אָזְנוֹ. נב אָמַר אֵלָיו יֵשׁוּעַ: "הָשֵׁב אֶת חַרְבְּךָ אֶל מְקוֹמָהּ, כִּי כָּל הָאוֹחֲזִים בַּחֶרֶב,¹ בַּחֶרֶב יֺאבְדוּ. נג שֶׁמָּא חוֹשֵׁב אַתָּה שֶׁאֵינֶנִּי יָכוֹל לְבַקֵּשׁ מֵאָבִי וּמִיָּד יַמְצִיא לִי יוֹתֵר מִשְּׁנֵים־עָשָׂר לִגְיוֹנוֹת¹ מַלְאָכִים? נד אֲבָל כֵּיצַד¹ יִתְקַיְּמוּ דִּבְרֵי הַכְּתוּבִים² שֶׁכָּךְ צָרִיךְ לִהְיוֹת?"

נה אוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר יֵשׁוּעַ אֶל הֶהָמוֹן: "כְּמוֹ עַל שׁוֹדֵד יְצָאתֶם בַּחֲרָבוֹת וּבְמַקְלוֹת לִתְפֺּס אוֹתִי. הֲרֵי יוֹם יוֹם¹ יָשַׁבְתִּי בַּמִּקְדָּשׁ² וְלִמַּדְתִּי וְלֹא שְׁלַחְתֶּם יָד לִתְפֺּס אוֹתִי. נו אַךְ כָּל זֶה קָרָה לְמַעַן¹ יִתְקַיְּמוּ כִּתְבֵי הַנְּבִיאִים." אָז² עֲזָבוּהוּ כָּל הַתַּלְמִידִים וּבָרְחוּ.

 

מרקוס יד –

מג עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר וְהִנֵּה בָּא¹ יְהוּדָה, אֶחָד מִן² הַשְּׁנֵים־עָשָׂר, וְאִתּוֹ הָמוֹן, בַּחֲרָבוֹת וּבְמַקְלוֹת, בָּאִים מִטַּעַם³ רָאשֵׁי הַכֺּהֲנִים וְהַסּוֹפְרִים וְהַזְּקֵנִים. מד הַמַּסְגִּיר אוֹתוֹ הִקְדִּים לָתֵת לָהֶם סִימָן בְּאָמְרוֹ: "מִי שֶׁאֶתֵּן לוֹ¹ נְשִׁיקָה זֶה הוּא; תִּפְסוּ אוֹתוֹ וְהוֹלִיכוּהוּ בְּלִוְיַת מִשְׁמָר." מה כַּאֲשֶׁר הִגִּיעַ נִגַּשׁ אֵלָיו מִיָּד וְאָמַר:¹ "רַבִּי", וְנָשַׁק לוֹ. מו הֵם שָׁלְחוּ יְדֵיהֶם וְתָפְסוּ אוֹתוֹ. מז אֲבָל אַחַד הָעוֹמְדִים שָׁם שָׁלַף¹ חֶרֶב, הִכָּה אֶת עֶבֶד הַכֺּהֵן הַגָּדוֹל וְקִצֵּץ אֶת אָזְנוֹ. מח אָמַר לָהֶם יֵשׁוּעַ: "כְּמוֹ עַל שׁוֹדֵד יְצָאתֶם בַּחֲרָבוֹת וּבְמַקְלוֹת לִתְפֺּס אוֹתִי. מט יוֹם יוֹם הָיִיתִי אִתְּכֶם בַּמִּקְדָּשׁ¹ וְלִמַּדְתִּי וְלֹא תְּפַסְתֶּם אוֹתִי, אַךְ זֺאת כְּדֵי² שֶׁיִּתְקַיְּמוּ הַכְּתוּבִים." נ אָז¹ עֲזָבוּהוּ כֻּלָּם וּבָרְחוּ.

נא בָּחוּר אֶחָד שֶׁהָיָה עָטוּף סָדִין לְכִסּוּי גּוּפוֹ נִתְלַוָּה אֵלָיו. תָּפְסוּ אוֹתוֹ, נב אַךְ הוּא עָזַב אֶת הַסָּדִין בְּיָדָם וּבָרַח עָרוֹם.

 

לוקס כב –

מז עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר וְהִנֵּה קְהַל אֲנָשִׁים, וְאֶחָד מִן¹ הַשְּׁנֵים־עָשָׂר הַנִּקְרָא² יְהוּדָה הוֹלֵךְ³ לִפְנֵיהֶם וּמִתְקָרֵב אֶל יֵשׁוּעַ לְנַשְּׁקוֹ. מח אָמַר לוֹ יֵשׁוּעַ: "יְהוּדָה, בִּנְשִׁיקָה אַתָּה מוֹסֵר אֶת בֶּן־הָאָדָם?"

מט הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר סְבִיבוֹ, כִּרְאוֹתָם מָה עוֹמֵד לִקְרוֹת, אָמְרוּ: "אֲדוֹנֵנוּ, הַאִם לְהַכּוֹת¹ בְּחֶרֶב?" נ וְאֶחָד מֵהֶם הִכָּה וְקִצֵּץ אֶת אָזְנוֹ הַיְמָנִית שֶׁל עֶבֶד הַכֺּהֵן הַגָּדוֹל. נא אַךְ יֵשׁוּעַ הֵשִׁיב: "הַרְפּוּ! עַד כָּאן!", נָגַע בְּאָזְנוֹ וְרִפֵּא אוֹתוֹ. נב פָּנָה יֵשׁוּעַ אֶל¹ רָאשֵׁי הַכֺּהֲנִים וּקְצִינֵי הַמִּקְדָּשׁ וְהַזְּקֵנִים אֲשֶׁר בָּאוּ עָלָיו, וְאָמַר: "כְּמוֹ עַל שׁוֹדֵד יְצָאתֶם בַּחֲרָבוֹת וּבְמַקְלוֹת! נג יוֹם יוֹם הָיִיתִי עִמָּכֶם¹ בַּמִּקְדָּשׁ וְלֹא שְׁלַחְתֶּם בִּי יָד, אֶלָּא שֶׁזֺּאת שְׁעַתְכֶם וּשְׁעַת² שִׁלְטוֹן הַחֺשֶׁךְ."

 

*

 

חמישית, התאבדות יהודה –

 

מתי כז –

א עִם בֺּקֶר הִתְכַּנְּסוּ כָּל¹ רָאשֵׁי הַכֺּהֲנִים וְזִקְנֵי הָעָם לְמוֹעֵצָה כְּנֶגֶד יֵשׁוּעַ, כְּדֵי לְהָמִית אוֹתוֹ. ב הֵם קָשְׁרוּ אוֹתוֹ, הוֹלִיכוּהוּ מִשָּׁם¹ וּמְסָרוּהוּ² לְפִּילָטוֹס הַנָּצִיב.

ג¹ יְהוּדָה שֶׁהִסְגִּירוֹ, כְּשֶׁרָאָה שֶׁהִרְשִׁיעוּ אוֹתוֹ, הִתְחָרֵט וְהֶחֱזִיר לְרָאשֵׁי הַכֺּהֲנִים וְלַזְּקֵנִים אֶת² שְׁלוֹשִׁים שִׁקְלֵי הַכֶּסֶף בְּאָמְרוֹ: ד "חָטָאתִי, כִּי¹ דָּם נָקִי הִסְגַּרְתִּי." אַךְ הֵם אָמְרוּ: "מָה אִכְפַּת לָנוּ? זֶה עִנְיָנְךָ שֶׁלְּךָ!" ה הוּא¹ הִשְׁלִיךְ אֶת הַכֶּסֶף לְתוֹךְ הַמִּקְדָּשׁ, הָלַךְ מִשָּׁם² וְתָלָה אֶת עַצְמוֹ. ו לָקְחוּ רָאשֵׁי הַכֺּהֲנִים אֶת הַכֶּסֶף וְאָמְרוּ: "אָסוּר לְהַכְנִיס אֶת הַכֶּסֶף¹ לְאוֹצַר הַמִּקְדָּשׁ, כִּי מְחִיר דָּמִים הוּא." ז הִתְיָעֲצוּ וְקָנוּ בּוֹ אֶת שְׂדֵה הַיּוֹצֵר לִקְבוּרַת הַזָּרִים. ח עַל כֵּן נִקְרָא הַשָּׂדֶה הַהוּא¹ "שְׂדֵה הַדָּם" עַד הַיּוֹם הַזֶּה. ט אָז¹ נִתְקַיֵּם מָה שֶּׁנֶּאֱמַר בְּיַד יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא: "וַיִּקְחוּ² שְׁלוֹשִׁים הַכֶּסֶף, אֶדֶר הַיְקָר אֲשֶׁר יָקַר מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, י וַיִּתְּנוּ אוֹתָם בְּעַד שְׂדֵה הַיּוֹצֵר כַּאֲשֶׁר צִוָּנִי יהוה."

 

הנביא שאמר זאת הוא זכריה, אך כנראה ב'ירמיה' הכוונה – בכתבי הנביאים, שירמיה הוא הראשון שבהם לפי סידור אחד.

*

 

ועתה ליוחנן.

 

גם הוא מציינו בצד שנים-עשר השליחים, ואף קורא לו שטן –

 

יוחנן ו –

 אָמַר לָהֶם יֵשׁוּעַ: "הֲרֵי אֲנִי¹ בָּחַרְתִּי אֶתְכֶם, הַשְּׁנֵים־עָשָׂר,² וְאֶחָד מִכֶּם שָׂטָן." עא יֵשׁוּעַ דִּבֵּר עַל¹ יְהוּדָה בֶּן שִׁמְעוֹן אִישׁ קְרִיּוֹת, כִּי הוּא הָיָה עָתִיד² לְהַסְגִּיר אוֹתוֹ, וְהוּא אֶחָד מִן הַשְּׁנֵים־עָשָׂר.

 

המשיחה בבית עניה – כאן גרסה שונה בה יהודה מתרעם על בזבוז השמן – מה שבגרסאות קודמות עשו השליחים האחרים, והוא אף מכונה גנב, ומסופר לנו שהקופה הייתה בידו –

 

יוחנן יב –

א שִׁשָּׁה יָמִים לִפְנֵי¹ הַפֶּסַח בָּא יֵשׁוּעַ² לְבֵית עַנְיָה, מְקוֹם מְגוּרָיו שֶׁל אֶלְעָזָר אֲשֶׁר יֵשׁוּעַ הֱקִימוֹ מִן הַמֵּתִים. ב עָרְכוּ לוֹ שָׁם סְעוּדָה¹ וּמָרְתָא שֵׁרְתָה אוֹתָם, וְאִלּוּ אֶלְעָזָר הָיָה אֶחָד מִן הַמְסֻבִּים אִתּוֹ. ג אָז לָקְחָה מִרְיָם בֺּשֶׂם נֵרְדְּ זַךְ וְיָקָר, שְׁלֹשׁ מְאוֹת גְּרָם¹  מִשְׁקָלוֹ,¹ מָשְׁחָה אֶת רַגְלֵי יֵשׁוּעַ וְנִגְּבָה אוֹתָן בְּשַׂעֲרוֹתֶיהָ, וְהַבַּיִת נִתְמַלֵּא רֵיחַ הַבֺּשֶׂם. ד אָמַר¹ יְהוּדָה אִישׁ קְרִיּוֹת, אֶחָד מִתַּלְמִידָיו שֶׁהָיָה² עָתִיד לְהַסְגִּיר אוֹתוֹ: ה "מַדּוּעַ לֹא נִמְכַּר הַבֺּשֶׂם בִּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת דִּינָר וְנִתַּן לָעֲנִיִּים?" ו אַךְ הוּא אָמַר זֺאת לֹא מִדַּאֲגָתוֹ לָעֲנִיִּים, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהָיָה גַּנָּב;¹ הַקֻּפָּה הָיְתָה בְּיָדָיו וְהוּא הָיָה נוֹטֵל מִמָה שֶׁשָּׂמוּ בָּהּ.

ז אָמַר יֵשׁוּעַ: "הַנַּח לָהּ; הִיא שָׁמְרָה זֺאת לְיוֹם¹ קְבוּרָתִי. ח הֲרֵי¹ הָעֲנִיִּים אִתְּכֶם תָּמִיד, אֲבָל אֲנִי לֹא תָּמִיד אֲנִי אִתְּכֶם."

ט רַבִּים בִּיהוּדָה שָׁמְעוּ שֶׁהוּא שָׁם וּבָאוּ לֹא רַק בִּגְלַל יֵשׁוּעַ, אֶלָּא גַּם כְּדֵי לִרְאוֹת אֶת אֶלְעָזָר אֲשֶׁר יֵשׁוּעַ¹ הֱקִימוֹ מִן הַמֵּתִים. י¹ נוֹעֲצוּ רָאשֵׁי הַכֺּהֲנִים לַהֲרֺג גַּם אֶת אֶלְעָזָר, יא כִּי בִּגְלָלוֹ הָלְכוּ¹ רַבִּים מֵאַנְשֵׁי יְהוּדָה וְהֶאֱמִינוּ בְּיֵשׁוּעַ.

 

ועוד נוסף סיפור על ישוע הרוחץ את רגליי תלמידיו, כאן יהודה מכונה גם 'לא טהור' –

 

יוחנן יג –

א הָיָה זֶה לִפְנֵי חַג¹ הַפֶּסַח: יֵשׁוּעַ יָדַע כִּי² הִגִּיעָה שְׁעָתוֹ לְהִסְתַּלֵּק מִן הָעוֹלָם הַזֶּה³ אֶל הָאָב; וּבְאַהֲבָתוֹ אֶת הַשַּׁיָּכִים לוֹ בָּעוֹלָם,⁴ אָהַב אוֹתָם עַד תֺּם. ב לְעֵת סְעוּדַת עֶרֶב,¹ הַשָּׂטָן כְּבָר שָׂם בְּלֵב יְהוּדָה בֶּן שִׁמְעוֹן אִישׁ קְרִיּוֹת לְהַסְגִּיר אוֹתוֹ. ג יֵשׁוּעַ, שֶׁיָּדַע כִּי הָאָב¹ נָתַן אֶת הַכֺּל בְּיָדָיו וְכִי מֵאֵת אֱלֹהִים יָצָא וְאֶל אֱלֹהִים הוּא הוֹלֵךְ, ד קָם מִן הַסְּעוּדָה וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו, נָטַל מַגֶּבֶת וְחָגַר אֶת עַצְמוֹ; ה אַחַר כָּךְ יָצַק מַיִם בַּקְּעָרָה וְהֵחֵל¹ לִרְחֺץ אֶת רַגְלֵי הַתַּלְמִידִים וּלְנַגְּבָן בַּמַּגֶּבֶת שֶׁהָיָה חָגוּר בָּהּ. ו וּכְשֶׁקָּרַב אֶל שִׁמְעוֹן כֵּיפָא, אָמַר לוֹ זֶה: "אֲדוֹנִי, אַתָּה תִּרְחַץ אֶת רַגְלַי?!"

ז הֵשִׁיב יֵשׁוּעַ וְאָמַר אֵלָיו: "מָה שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה אֵינְךָ מֵבִין כָּעֵת, אֲבָל¹ אַחֲרֵי כֵן תָּבִין."

ח אָמַר לוֹ כֵּיפָא: "לְעוֹלָם לֹא תִּרְחַץ אֶת רַגְלַי!" הֵשִׁיב לוֹ יֵשׁוּעַ: "אִם לֹא אֶרְחַץ אוֹתְךָ אֵין לְךָ חֵלֶק אִתִּי."

ט אָמַר לוֹ שִׁמְעוֹן כֵּיפָא: "אֲדוֹנִי, לֹא רַק אֶת רַגְלַי, אֶלָּא גַּם אֶת יָדַי וְאֶת רֺאשִׁי."

י הֵשִׁיב לוֹ יֵשׁוּעַ: "מִי שֶׁרָחוּץ טָהוֹר הוּא לַחֲלוּטִין וְאֵינוֹ זָקוּק אֶלָּא לִרְחִיצַת הָרַגְלַיִם.¹ וְאַתֶּם טְהוֹרִים, אַךְ לֹא כֻּלְּכֶם"; יא שֶׁהֲרֵי הִכִּיר אֶת מִי¹ שֶׁיַּסְגִּיר אוֹתוֹ וְלָכֵן אָמַר: "לֹא כֻּלְּכֶם טְהוֹרִים."

יב לְאַחַר שֶׁרָחַץ אֶת רַגְלֵיהֶם וְלָבַשׁ אֶת בְּגָדָיו, חָזַר וְהֵסֵב אִתָּם. אָמַר לָהֶם: "יוֹדְעִים אַתֶּם מָה עָשִׂיתִי לָכֶם? יג אַתֶּם קוֹרְאִים לִי¹ רַבִּי² וְאָדוֹן; יָפֶה אַתֶּם עוֹשִׂים, שֶׁכֵּן אֲנִי הוּא. יד לָכֵן אִם אֲנִי, הָאָדוֹן וְהַמּוֹרֶה, רָחַצְתִּי אֶת רַגְלֵיכֶם, גַּם אַתֶּם חַיָּבִים לִרְחֺץ זֶה אֶת רַגְלֵי זֶה, טו כִּי¹ מוֹפֵת נָתַתִּי לָכֶם כְּדֵי שֶׁתַּעֲשׂוּ גַּם אַתֶּם כְּמוֹ² שֶׁעָשִׂיתִי לָכֶם. טז אָמֵן אָמֵן אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם,¹ עֶבֶד אֵינֶנּוּ גָּדוֹל מֵאֲדוֹנָיו וְשָׁלִיחַ אֵינֶנּוּ גָּדוֹל מִשּׁוֹלְחוֹ. יז אִם יוֹדְעִים אַתֶּם אֶת זֺאת,¹ אַשְׁרֵיכֶם בַּעֲשׂוֹתְכֶם כֵּן. יח לֹא עַל כֻּלְּכֶם דִּבַּרְתִּי – אֲנִי יוֹדֵעַ מִי אֵלֶּה¹ שֶׁבָּחַרְתִּי אוֹתָם – אַךְ לְמַעַן² יִמָּלֵא הַכָּתוּב,³ 'אוֹכֵל לַחְמִי הִגְדִּיל עָלַי עָקֵב'. יט מֵעַתָּה אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם¹ בְּטֶרֶם יִקְרֶה הַדָּבָר, לְמַעַן תַּאֲמִינוּ כַּאֲשֶׁר יִקְרֶה כִּי² אֲנִי הוּא. כ אָמֵן אָמֵן אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם,¹ הַמְקַבֵּל אֶת מִי שֶׁאֶשְׁלַח מְקַבֵּל אוֹתִי, וְהַמְקַבֵּל אוֹתִי מְקַבֵּל אֶת שׁוֹלְחִי."

 

וגם כאן ישוע מנבא את הסגרתו –

כא לְאַחַר שֶׁאָמַר זֺאת¹ נִפְעַם יֵשׁוּעַ בְּרוּחוֹ וְהֵעִיד בְּאָמְרוֹ: "אָמֵן אָמֵן אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, אֶחָד מִכֶּם יַסְגִּירֵנִי."

כב הִבִּיטוּ הַתַּלְמִידִים זֶה בָּזֶה, כְּשֶׁהֵם תּוֹהִים עַל מִי דִּבֵּר. כג אוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה אַחַד הַתַּלְמִידִים סָמוּךְ אֶל חֵיק יֵשׁוּעַ.¹ אוֹתוֹ תַּלְמִיד הָיָה אָהוּב עַל יֵשׁוּעַ. כד רָמַז לוֹ שִׁמְעוֹן כֵּיפָא לִשְׁאֺל עַל מִי הוּא מְדַבֵּר. כה¹ נִשְׁעַן אוֹתוֹ תַּלְמִיד עַל לִבּוֹ שֶׁל יֵשׁוּעַ וְשָׁאַל אוֹתוֹ: "אֲדוֹנִי, מִי הוּא?"

כו עָנָה יֵשׁוּעַ: "זֶה שֶׁבִּשְׁבִילוֹ אֶטְבֺּל אֶת הַפְּרוּסָה וְאֶתֵּן לוֹ". טָבַל אֶת הַפְּרוּסָה וְנָתַן אוֹתָהּ¹ לִיהוּדָה בֶּן שִׁמְעוֹן אִישׁ קְרִיּוֹת. כז לְאַחַר שֶׁנִּתְּנָה לוֹ הַפְּרוּסָה¹ נִכְנַס בּוֹ הַשָּׂטָן. אָמַר לוֹ יֵשׁוּעַ: "אֶת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עֲשֵׂה מָהֵר." כח וְאִישׁ מִן הַמְסֻבִּים לֹא יָדַע לְשֵׁם מָה אָמַר לוֹ זֺאת. כט הוֹאִיל¹ וְהַקֻּפָּה הָיְתָה אֵצֶל יְהוּדָה, חָשְׁבוּ אֲחָדִים שֶׁיֵּשׁוּעַ אָמַר לוֹ, "קְנֵה מָה שֶׁנָּחוּץ לָנוּ² לֶחָג", אוֹ שֶׁיִּתֵּן מַשֶּׁהוּ לָעֲנִיִּים. ל וְהוּא, אַחֲרֵי שֶׁלָּקַח אֶת הַפְּרוּסָה, יָצָא מִיָּד. הָיָה אָז לַיְלָה.

 

ולבסוף נעצר –

יוחנן יח –

א אַחֲרֵי שֶׁאָמַר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה יָצָא יֵשׁוּעַ עִם תַּלְמִידָיו אֶל מֵעֵבֶר¹ לְנַחַל קִדְרוֹן וְנִכְנַס עִם תַּלְמִידָיו² אֶל גַּן אֲשֶׁר הָיָה שָׁם. ב גַּם¹ יְהוּדָה הַמַּסְגִּיר אוֹתוֹ הִכִּיר אֶת הַמָּקוֹם, שֶׁכֵּן פְּעָמִים רַבּוֹת נוֹעַד שָׁם יֵשׁוּעַ עִם תַּלְמִידָיו. ג¹ לָקַח יְהוּדָה קְבוּצַת חַיָּלִים וְגַם מְשָׁרְתִים מֵאֵת רָאשֵׁי הַכֺּהֲנִים וְהַפְּרוּשִׁים, וּבָא לְשָׁם בְּלַפִּידִים וּבִמְנוֹרוֹת וּבִכְלֵי נֶשֶׁק. ד יֵשׁוּעַ,¹ שֶׁיָּדַע כָּל מָה שֶׁיָּבוֹא עָלָיו, יָצָא וְאָמַר לָהֶם: "אֶת מִי אַתֶּם מְחַפְּשִׂים?"

ה הֵשִׁיבוּ לוֹ: "אֶת יֵשׁוּעַ מִנָּצְרַת." אָמַר לָהֶם: "אֲנִי הוּא". גַּם יְהוּדָה הַמַּסְגִּיר אוֹתוֹ הָיָה אִתָּם. ו כַּאֲשֶׁר אָמַר לָהֶם יֵשׁוּעַ "אֲנִי הוּא", נָסוֹגוּ לְאָחוֹר וְנָפְלוּ אַרְצָה.

ז שׁוּב שָׁאַל אוֹתָם: "אֶת מִי אַתֶּם מְחַפְּשִׂים?" הֵשִׁיבוּ: "אֶת יֵשׁוּעַ מִנָּצְרַת".

ח עָנָה יֵשׁוּעַ: "אָמַרְתִּי לָכֶם שֶׁאֲנִי הוּא. לָכֵן אִם אוֹתִי אַתֶּם מְחַפְּשִׂים, הֲנִיחוּ לְאֵלֶּה לָלֶכֶת" – ט לְקַיֵּם אֶת הַדָּבָר שֶׁאָמַר,¹ "מֵאֵלֶּה אֲשֶׁר נָתַתָּ לִי לֹא אָבַד לִי אִישׁ".

י אָז שָׁלַף שִׁמְעוֹן כֵּיפָא¹ חֶרֶב שֶׁהָיְתָה אֶצְלוֹ, הִכָּה בְּעַבְדּוֹ שֶׁל הַכֺּהֵן הַגָּדוֹל וְקִצֵּץ אֶת אָזְנוֹ הַיְמָנִית. שֵׁם הָעֶבֶד הָיָה מֶלֶךְ. יא אָמַר יֵשׁוּעַ אֶל כֵּיפָא: "הָשֵׁב אֶת הַחֶרֶב אֶל נְדָנָהּ. הַאִם לֹא אֶשְׁתֶּה אֶת¹ הַכּוֹס שֶׁנָּתַן לִי הָאָב?"

 

*

 

ולבסוף, מסופר עליו גם במעשה השליחים, כשמינו שליח חדש במקומו –

 

מעשה השליחים א –

יב אַחֲרֵי כֵן¹ שָׁבוּ לִירוּשָׁלַיִם² מֵהַר הַזֵּיתִים,³ הַקָּרוֹב לִירוּשָׁלַיִם כְּדֶרֶךְ תְּחוּם שַׁבָּת. יג¹ בָּאוּ כֵּיפָא וְיוֹחָנָן וְיַעֲקֺב, אַנְדְּרֵי וּפִילִיפּוֹס וְתּוֹמָא, בַּר־תַּלְמַי וּמַתַּי וְיַעֲקֺב בֶּן־חַלְפַי, שִׁמְעוֹן הַקַּנַּאי וִיהוּדָה בֶּן־יַעֲקֺב, וְעָלוּ אֶל² הָעֲלִיָּה – הַמָּקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִשְׁהוֹת בּוֹ. יד כָּל אֵלֶּה¹ הִתְמִידוּ בְּלֵב אֶחָד בִּתְפִלָּה, הֵם² וְהַנָּשִׁים וּמִרְיָם אֵם יֵשׁוּעַ³ וְאֶחָיו.

טו בְּאוֹתָם יָמִים קָם כֵּיפָא בֵּין¹ הָאַחִים – מִסְפַּר הָאֲנָשִׁים שֶׁנִּקְהֲלוּ יַחַד הָיָה כְּמֵאָה וְעֶשְׂרִים – וְאָמַר: טז "אֲנָשִׁים אַחִים, צָרִיךְ הָיָה שֶׁיִּתְקַיֵּם הַכָּתוּב אֲשֶׁר רוּחַ הַקֺּדֶשׁ דִּבְּרָה מִקֶּדֶם בְּפִי דָּוִד עַל¹ יְהוּדָה, זֶה שֶׁנִּהְיָה הַמּוֹבִיל שֶׁל תּוֹפְסֵי יֵשׁוּעַ. יז הוּא¹ נִמְנָה אִתָּנוּ וְקִבֵּל חֵלֶק בַּשֵּׁרוּת הַזֶּה. יח וְהִנֵּה קָנָה לוֹ שָׂדֶה¹ בִּשְׂכַר הָרֶשַׁע, וְכַאֲשֶׁר נָפַל¹  נִבְקְעָה בִּטְנוֹ וְכָל מֵעָיו נִשְׁפְּכוּ הַחוּצָה. יט הַדָּבָר הַזֶּה נוֹדַע לְכָל יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלַיִם, וּלְפִיכָךְ נִקְרָא אוֹתוֹ שָׂדֶה בִּלְשׁוֹנָם¹ 'חֲקַל דְּמָא', שֶׁפֵּרוּשׁוֹ שְׂדֵה הַדָּם, כ שֶׁהֲרֵי כָּתוּב בְּסֵפֶר תְּהִלִּים,¹ 'תְּהִי־טִירָתוֹ¹  נְשַׁמָּה²  וְאַל־יְהִי בָהּ יוֹשֵׁב', וְגַם² 'פְּקֻדָּתוֹ³  יִקַּח אַחֵר'. כא עַל כֵּן צָרִיךְ שֶׁאֶחָד מִן הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר¹ נִלְווּ אֵלֵינוּ בְּכָל הָעֵת אֲשֶׁר הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ בָּא וְיָצָא בְּתוֹכֵנוּ, כב הָחֵל¹ מִטְּבִילַת יוֹחָנָן עַד יוֹם² הִנָּשְׂאוֹ מֵאִתָּנוּ, יִהְיֶה עֵד אִתָּנוּ³ עַל תְּחִיָּתוֹ."

כג הֵם הֶעֱמִידוּ שְׁנַיִם, אֶת יוֹסֵף הַנִּקְרָא בַּר־שַׁבָּא וְהַמְּכֻנֶּה גַּם יוּסְטוֹס, וְאֶת מַתִּתְיָה. כד הִתְפַּלְּלוּ וְאָמְרוּ: "אַתָּה אֲדֺנָי¹ הַיּוֹדֵעַ כָּל הַלְּבָבוֹת, הַרְאֵה נָא מִי הוּא הָאֶחָד מִן הַשְּׁנַיִם שֶׁבָּחַרְתָּ בּוֹ כה לָקַחַת אֶת מְקוֹם הַשֵּׁרוּת הַזֶּה וְהַשְּׁלִיחוּת אֲשֶׁר סָטָה מִמֶּנָּה יְהוּדָה בְּלֶכְתּוֹ אֶל מְקוֹמוֹ שֶׁלּוֹ." כו הֵם הִפִּילוּ¹ גּוֹרָלוֹת; הַגּוֹרָל נָפַל הַגּוֹרָל נָפַל עַל מַתִּתְיָה, וְהוּא נִסְפַּח אֶל² אַחַד־עָשָׂר³ הַשְּׁלִיחִים.

 

*

 

טוב, ניסיתי להציג את כל המקורות (ולא יודע למה יצא לי הפעם טקסט עם מספרים של הערות שוליים), ומהם יוצא סיפור די אחיד, עם כמה סתירות.

הסיפור האחיד –

1. יהודה איש קריות היה אחד משנים עשר השליחים.

2. בבית עניה, כאשר אישה אחת משחה את רגליו של ישוע, הוא החליט מסיבה כלשהי להסגיר אותו.

3. בליל הסדר ישוע אמר שאחד מהשליחים יסגיר אותו. כששאלו אותו מיהו, אמר מי שיטבול איתו את הלחם, ויהודה איש קריות טבל איתו את הלחם.

4. ישוע נעצר בלילה על-ידי חיילים, כאשר יהודה איש קריות מסמן להם מי הוא על ידי נשיקתו.

5. יהודה איש קריות מתחרט על כך שהסגיר את ישוע, הוא מחזיר את הכסף שקיבל מהכוהנים, שלושים שקלים, ומתאבד. הם לא רוצים לעשות שימוש בכסף זה, וקונים בו את שדה היוצר.

 

ועתה לסתירות –

1. לפי הבשורות הראשונות השליחים הם אלה שהתרעמו על בזבוז השמן היקר, שבו השתמשה האישה בבית עניה. אך לפי יוחנן יהודה הוא שהתרעם על כך, כי היה גנב, והקופה הייתה אצלו. היה אפשר אולי להתעלם מגרסתו, אך יש בה תועלת מבחינה זו, שהיא אולי מוסרת את הגורם להחלטתו של יהודה להסגיר את ישוע. כלומר – הבזבוז הרב, במה שנראה כרדיפת כבוד, בעיניי יהודה.

2. שנית – המסירה. כאן יש בעיה פנימית, כי ישוע אמר שכל יום היו יכולים לתפוס אותו, אם כך בשביל מה הייתה צריכה להיות ההסגרה והמסירה כלל ועיקר? אין זאת אלא שזה נעשה לצורכי הסיפור.

3. במעשה השליחים מסופר דבר אחר לגמרי. ראשית, שיהודה הוא שקנה את שדה היוצר, ולא הכוהנים. ושנית, שנבקעה בטנו ויצאו מעיו, ולא נחנק. אין בידי להסביר זאת. האם לאחר שנתלה ונחנק גם נשפכו מעיו? זה לא סביר. סביר יותר שיש כאן נרטיב שונה.

 

אלה הדברים העיקריים, ואשאיר זאת כך לעת עתה. בעבר דיברתי על דמותו בכמה הזדמנויות. ועמוס עוז הרי כתב עליו ספר שלם.

יש מקום עוד להתייחס לנשיקה הבוגדנית – מוטיב ידוע בתנ"ך ובתרבות, וכן להתייחס לפסוקים השונים המוצמדים אליו (אוכל לחמי הגדיל עליי עקב – חז"ל מפרשים על אחיתופל כמדומני, שגם הוא בגד והתאבד. אם להזכיר דבר אחד). כמו כן, יש מקום להתייחס להצגתו כמי שנכנס בו השטן, או בפעם אחרת פשוט כשטן (גם זו הרי סתירה, או מעין-סתירה). אך כל זאת – בפעם אחרת.

 

*

 

והנה נתקלתי במאמר על סתירות בכתובים, בתנ"ך ובברית החדשה, ובו נאמר כך –

 

סטודנטים שלומדים את כתבי הקודש מוטרדים בגלל אמירות שמופיעות בכתובים ונדמה כאילו הן עומדות בסתירה לאמירות אחרות. לדוגמה, אחד השותפים שלי תמיד תהה מדוע בבשורת מתי ובספר מעשי השליחים מופיעות גירסאות סותרות למותו של יהודה איש קריות. מתי מספר שיהודה התאבד בתלייה, ואילו במעשי השליחים נאמר שהוא נפל בשדה ומת, ״ובנופלו, נבקעה בטנו וכל מעיו נשפכו החוצה״. האיש עמד אובד עצות נוכח התיאורים השונים, ולא מצא שום דרך שתאפשר לו לראות בשניהם אמת לאמיתה”.

 

בשלב מסוים הוא גיבש תיאוריה שלפיה, יהודה ככל הנראה תלה את עצמו מצוק, ושהחבל ניתק והוא נפל במהירות לשדה שנפרש מתחתיו. זוהי הדרך היחידה שבה נפילה בשדה יכולה לבקוע את בטנו של אדם כלשהו. ואכן, מספר שנים אחר כך, במהלך ביקור בישראל, הוא ביקר במקום שבו יהודה מת לפי המסורת: בשדה שנמצא למרגלות צוק מחוץ לירושלים. 

 

ראו –

סתירות וטעויות מביכות בתנ"ך?

 

האם זו תשובה מספקת? אשאיר לשיפוטכם.

 

*

 

2.

צלם אלוהים בברית החדשה

בביקורתי על הספר של תומר פרסיקו 'אדם בצלם אלוהים' כתבתי בנוגע לנצרות –

 

הנוצרים, לעומת זאת – ובעיקר פאולוס – הבינו זאת כאדם הפנימי. מכאן גם ההדגשה של האמונה ולא המעשה, בניגוד ליהדות, המבוססת על קיום המצוות.

למעשה, הדברים קצת יותר מורכבים, כי אני זוכר שנאמר שם שישוע עצמו הוא צלם אלוהים, והוא בלבד, כך שהמירב שאפשר לעשות הוא להידמות לו, ובכך להתבשם מאיכות זו – ואכן 'חיקוי האל' היא דרך נוצרית מרכזית – או פשוט שיש לחיות בקהילה נוצרית, שבה שורה רוחו. אך איני די בקי בנושא זה, לכן אניח לו כרגע.

 

עתה אפרט.

 

*

 

אלה הופעות המילה צלם, בתרגום של דליטש –

 

 

וַיָּמִירוּ אֶת־כְּבוֹד הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הוּא חַי וְקַיָּם בִּדְמוּת צֶלֶם אָדָם אֲשֶׁר הוּא כָלֶה וְהוֹלֵךְ צֶלֶם כָּל־עוֹף וְהוֹלֵךְ עַל־אַרְבַּע וְרֶמֶשׂ הָאֲדָמָה׃

רומים א, כג.

 

כאן מדובר בצלם שלישי, אך הוא כולל גם צלם אדם, וכן החיות.

 

כִּי אֵת אֲשֶׁר יְדָעָם מִקֶּדֶם אֹתָם גַּם־יָעַד לִהְיוֹת דּוֹמִים לְצֶלֶם בְּנוֹ לְמַעַן יִהְיֶה הַבְּכוֹר בְּתוֹךְ אַחִים רַבִּים׃

רומים ח, כט.

 

כאן הצלם הוא ישוע, ואליו יש להידמות, כפי שאמרתי למעלה.

 

קורינתים ב, ד –

אֲשֶׁר אֵל הָעוֹלָם הַזֶּה עִוֵּר בָּהֶם אֶת־מַחְשְׁבוֹת חַסְרֵי הָאֱמוּנָה לְבִלְתִּי זְרֹחַ לָהֶם נֹגַהּ בְּשׂוֹרַת כְּבוֹד הַמָּשִׁיחַ אֲשֶׁר הוּא צֶלֶם הָאֱלֹהִים׃

 

גם כאן ישוע הוא צלם אלוהים.

 

קולוסים א –

ב וְלָתֵת תּוֹדָה לְאָבִינוּ הַמְזַכֶּה אֹתָנוּ בְּחֵלֶק נַחֲלַת הַקְּדשִׁים בָּאוֹר׃ יג אֲשֶׁר הוּא חִלְּצָנוּ מִמֶּמְשֶׁלֶת הַחשֶׁךְ וְהֶעֱבִירָנוּ לְמַלְכוּת בֶּן־אַהֲבָתוֹ׃ יד אֲשֶׁר יֶשׁ־לָנוּ בּוֹ הַפִּדְיוֹן בְּדָמוֹ סְלִיחַת הַחֲטָאִים׃ טו וְהוּא צֶלֶם הָאֱלֹהִים הַנֶּעְלָם וּבְכוֹר כָּל־נִבְרָא׃ טז כִּי־בוֹ נִבְרָא כֹּל אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ כֹּל הַנִּרְאֶה וְכֹל אֲשֶׁר־אֵינֶנּוּ נִרְאֶה הֵן כִּסְאוֹת וּמֶמְשָׁלוֹת הֵן שְׂרָרוֹת וְרָשֻׁיּוֹת הַכֹּל נִבְרָא עַל־יָדוֹ וּלְמַעֲנֵהוּ׃ יז וְהוּא לִפְנֵי הַכֹּל וְהַכֹּל קַיָּם בּוֹ׃ יח וְהוּא רֹאשׁ גּוּף הָעֵדָה אֲשֶׁר הוּא רֵאשִׁית וּבְכוֹר מֵעִם הַמֵּתִים לְמַעַן יִהְיֶה הָרִאשׁוֹן בַּכֹּל׃ יט כִּי־כֵן הָיָה הָרָצוֹן לְשַׁכֵּן בּוֹ אֶת־כָּל הַמְּלוֹא׃ כ וּלְרַצּוֹת לְעַצְמוֹ אֶת־הַכֹּל עַל־יָדוֹ בַּעֲשׂוֹתוֹ שָׁלוֹם בְּדַם־צְלוּבוֹ עַל־יָדוֹ הֵן אֲשֶׁר בָּאָרֶץ הֵן אֲשֶׁר בַּשָּׁמָיִם׃

 

גם כאן ישוע הוא צלם אלוהים, אך נוספים לו סופרלטיבים רבים – בו נברא הכול, ולמענו נברא הכול. עד כדי כך.

בנוסף, כאן הוא מושם בראש הקהילה – עוד מונח חשוב.

 

קולוסים ג, י –

וּלְבַשְׁתֶּם אֶת־הָאָדָם הֶחָדָשׁ הַמִּתְחַדֵּשׁ בַּדַּעַת כְּצֶלֶם בֹּרְאוֹ׃

 

כאן הצלם מיוחס לבורא.

 

עברים א –

הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר־דִּבֶּר מִקֶּדֶם פְּעָמִים רַבּוֹת וּבְפָנִים שֹׁנִים אֶל־אֲבֹתֵינוּ בְּיַד הַנְּבִיאִים דִּבֶּר אֵלֵינוּ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים הָאֵלֶּה בְּיַד בְּנוֹ׃ ב אֲשֶׁר־שָׂמוֹ לְיוֹרֵשׁ כֹּל וְגַם־עָשָׂה בְיָדוֹ אֶת־הָעוֹלָמוֹת׃ ג וְהוּא זֹהַר כְּבוֹדוֹ וְצֶלֶם עַצְמוּתוֹ וְנוֹשֵׂא כֹל בִּדְבַר גְּבוּרָתוֹ וְאַחֲרֵי טַהֲרוֹ אֹתָנוּ בְּנַפְשׁוֹ מֵחַטֹּאתֵינוּ יָשַׁב לִימִין הַגְּדֻלָּה בַּמְּרוֹמִים׃ ד וַיִּגְדַּל מְאֹד מִן־הַמַּלְאָכִים כַּאֲשֶׁר הַשֵּׁם אֲשֶׁר נְחָלוֹ יָקָר הוּא מֵאֲשֶׁר לָהֶם׃ ה כִּי אֶל־מִי מִן הַמַּלְאָכִים אָמַר מֵעוֹלָם בְּנִי אַתָּה אֲנִי הַיוֹם יְלִדְתִּיךָ וְעוֹד אֲנִי אֶהְיֶה־לּוֹ לְאָב וְהוּא יִהְיֶה־לִּי לְבֵן׃ ו וּבַהֲבִיאוֹ אֶת־הַבְּכוֹר שֵׁנִית לָעוֹלָם אֹמֵר וְהִשְׁתַּחֲווּ־לוֹ כָּל־אֱלֹהִים׃ ז הֵן לַמַּלְאָכִים הוּא אֹמֵר עֹשֶׂה מַלְאָכָיו רוּחוֹת מְשָׁרֲתָיו אֵשׁ לֹהֵט׃ ח וְלַבֵּן אֹמֵר כִּסְאֲךָ אֱלֹהִים עוֹלָם וָעֶד שֵׁבֶט מִישֹׁר שֵׁבֶט מַלְכוּתֶךָ׃ ט אָהַבְתָּ צֶּדֶק וַתִּשְׂנָא רֶשַׁע עַל־כֵּן מְשָׁחֲךָ אֱלֹהִים אֱלֹהֶיךָ שֶׁמֶן שָׂשׂוֹן מֵחֲבֵרֶיךָ׃ י וְאֹמֵר אַתָּה אֲדֹנָי לְפָנִים הָאָרֶץ יָסַדְתָּ וּמַעֲשֵׂה יָדֶיךָ שָׁמָיִם׃ יא הֵמָּה יֹאבֵדוּ וְאַתָּה תַעֲמֹד וְכֻלָּם כַּבֶּגֶד יִבְלוּ׃ יב כַּלְּבוּשׁ תַּחֲלִיפֵם וְיַחֲלֹפוּ וְאַתָּה הוּא וּשְׁנוֹתֶיךָ לֹא יִתָּמּוּ׃ יג וְאֶל־מִי מִן־הַמַּלְאָכִים אָמַר מֵעוֹלָם שֵׁב לִימִינִי עַד־אָשִׁית אֹיְבֶיךָ הֲדֹם לְרַגְלֶיךָ׃ יד הֲלֹא כֻלָּם רוּחוֹת הַשָּׁרֵת הֵמָּה שְׁלוּחִים לְעֶזְרָה בְּעַד הַבָּאִים לָרֶשֶׁת אֶת־הַיְשׁוּעָה׃

 

גם כאן צלם אלוהים הוא ישוע, והוא מושם מעל למלאכים.

 

יעקב ג, ט –

(הלשון-) בָּהּ נְבָרֵךְ אֶת־הָאֱלֹהִים אָבִינוּ וּבָהּ נְקַלֵּל אֶת־הָאֲנָשִׁים הָעֲשׂוֹּיִם בְּצֶלֶם אֱלֹהִים׃

 

לפי יעקב, אנשים הם הברואים בצלם, ממש כמו בתנ"ך. יעקב הוא גם זה שהדגיש את המעשים ולא את האמונה, ונראה שהייתה לו גישה שונה משל פאולוס, 'יהודית' יותר, אפשר לומר.

 

קורינתים א, יא –

א לְכוּ בְּעִקְּבוֹתָי כַּאֲשֶׁר גַּם־אֲנִי הֹלֵךְ בְּעִקְּבוֹת הַמָּשִׁיחַ׃ ב וְעַל־זֹאת אֲנִי מְשַׁבֵּחַ אֶתְכֶם אֶחָי שֶׁזְּכַרְתֶּם אֹתִי בַּכֹּל לִשְׁמֹר אֶת־הַקַּבָּלוֹת כַּאֲשֶׁר מָסַרְתִּי לָכֶם׃ ג וּרְצוֹנִי שֶׁתִּהְיוּ יֹדְעִים שֶׁרֹאשׁ כָּל־אִישׁ הַמָּשִׁיחַ וְרֹאשׁ הָאִשָּׁה הָאִישׁ וְרֹאשׁ הַמָּשִׁיחַ הוּא הָאֱלֹהִים׃ ד כָּל־אִישׁ אֲשֶׁר יִתְפַּלֵּל אוֹ יִתְנַבֵּא וְרֹאשׁוֹ מְכֻסֶּה מְנַוֵּל הוּא אֶת־רֹאשׁוֹ׃ ה וְכָל־אִשָּׁה אֲשֶׁר תִּתְפַּלֵּל אוֹ תִתְנַבֵּא וְרֹאשָׁהּ פָּרוּעַ אֶת־רֹאשָׁהּ הִיא מְנַוָּלֶת כִּי שָׁוָה הִיא לִמְגֻלָּחָה׃ ו כִּי הָאִשָּׁה אִם־לֹא תִתְכַּסֶּה גַּם תִּתְגַּלָּח וְאִם־בִּזָּיוֹן הוּא לָאִשָּׁה לָגֹז אוֹ לְגַלֵּחַ אֶת־שְֹעָרָהּ תִּתְכַּסֶּה׃ ז אָמְנָם הָאִישׁ אֵינֶנּוּ חַיָּב לְכַסּוֹת אֶת־רֹאשׁוֹ כִּי הוּא צֶלֶם אֱלֹהִים וּכְבוֹדוֹ וְהָאִשָּׁה הִיא כְּבוֹד הָאִישׁ׃ ח כִּי אֵין־הָאִישׁ מִן־הָאִשָּׁה כִּי אִם־הָאִשָּׁה מִן־הָאִישׁ׃ ט גַּם־לֹא־נִבְרָא הָאִישׁ בַּעֲבוּר הָאִשָּׁה כִּי אִם־הָאִשָּׁה בַּעֲבוּר הָאִישׁ׃ י עַל־כֵּן הָאִשָּׁה חַיֶּבֶת לִהְיוֹת אוֹת מִשְׁמַעְתָּהּ עַל־רֹאשָׁהּ בַּעֲבוּר הַמַּלְאָכִים׃ יא אֲבַָל אֵין הָאִישׁ בְּלֹא אִשָּׁה וְאֵין הָאִשָּׁה בְּלֹא אִישׁ בָּאָדוֹן׃ יב כִּי כַּאֲשֶׁר הָאִשָּׁה מִן־הָאִישׁ כֵּן גַּם־הָאִישׁ עַל־יְדֵי הָאִשָּׁה וְכָל־אֵלֶּה מֵאֱלֹהִים׃ יג שִׁפְטוּ־נָא בְנַפְשְׁכֶם הֲנָאֲוָה לְאִשָּׁה לְהִתְפַּלֵּל אֶל־הָאֱלֹהִים וְרֹאשָׁהּ מְגֻלָּה׃ יד וַהֲלֹא תִלְמְדוּ מִנּוֹהַג שֶׁבָּעוֹלָם כִּי אִישׁ אֲשֶׁר יְגַדֵּל פֶּרַע שְֹעַר רֹאשׁוֹ חֶרְפָּה הִיא לוֹ׃ טו אֲבָל הָאִשָּׁה כִּי תְגַדֵּל שְֹעָרָהּ פְּאֵר הוּא לָהּ כִּי־נִתָּן לָהּ הַשֵּׂעָר לְצָנִיף.

 

כאן האיש הוא צלם אלוהים, והאיש בלבד – בניגוד מוחלט למה שכתוב בתנ"ך. וממילא יש כאן היררכיה לא שוויונית. אך מעניין שגם כאן העיסוק בצלם אלוהים נסמך ליחסים בין המינים – כפי שכתבתי בביקורתי בחלק התנ"כי.

 

קורינתים א, טו –

ט וְכַאֲשֶׁר לָבַשְׁנוּ צֶלֶם הָאָדָם שֶׁהוּא שֶׁל־עָפָר כֵּן נִלְבַּשׁ גַּם־צֶלֶם הָאָדָם שֶׁהוּא שֶׁל־הַשָּׁמָיִם׃

 

כאן כבר יש שני סוגי צלם – ארצי ושמימי. ולא ברורה לי הכוונה.

 

מלבד זאת, ב'התגלות', החזון האפוקליפטי, נמצא את 'צלם החיה', והוא מהמין השלילי, האלילי.

 

*

 

לבסוף, בעניין הקהילה, טוב שנביא פרק זה מפאולוס, המדמה את הקהילה לגוף אחד, שיש בו חלקים שונים. וזה החלק השני של מה שכתבתי למעלה –

 

קורינתים א, יב –

א וּבְעִנְיַן מַתְּנוֹת הָרוּחַ אֶחָי לֹא־אֲכַחֵד מִכֶּם דָּבָר׃ ב הֲלֹא יְדַעְתֶּם כִּי לְפָנִים גּוֹיִם הֱיִיתֶם וְאַחֲרֵי הָאֱלִילִים הָאִלְּמִים הוּבַלְתֶּם וְגַם נִמְשַׁכְתֶּם׃ ג לָכֵן אוֹדִיע אֶתְכֶם כִּי אֵין אִישׁ דֹּבֵר בְּרוּחַ אֱלֹהִים וְיֹאמַר לְיֵשׁוּעַ חֵרֶם וְגַם לֹא יִקְרָא אִישׁ לְיֵשׁוּעַ אָדוֹן בִּלְתִּי אִם־בְּרוּחַ הַקֹּדֶשׁ׃ ד וְהַמַּתָּנוֹת שֹׁנוֹת אֲבָל אֶחָד הוּא הָרוּחַ׃ ה וְשֹׁנִים הַשִּׁמּוּשִׁים וְאֶחָד הוּא הָאָדוֹן׃ ו וְהַפְּעֻלּוֹת שֹׁנוֹת אֲבָל הָאֱלֹהִים אֶחָד וְהוּא הַפֹּעֵל אֶת־הַכֹּל בַּכֹּל׃ ז וּלְכָל־אִישׁ וָאִישׁ נִתְּנָה הִתְגַּלּוּת הָרוּחַ לְהוֹעִיל׃ ח כִּי הָאֶחָד נִתַּן־לוֹ עַל־יְדֵי הָרוּחַ דִּבּוּר הַחָכְמָה וּלְאַחַר דִּבּוּר הַדַּעַת כְּפִי הָרוּחַ הַהוּא׃ ט לְאַחֵר הָאֱמוּנָה בָּרוּחַ הַהוּא וּלְאַחֵר מַתְּנוֹת הָרְפֻאוֹת בָּרוּחַ הַהוּא׃ י וּלְאַחֵר לִפְעֹל גְּבוּרוֹת וּלְאַחֵר נְבוּאָה וּלְאַחֵר לְהַבְחִין בֵּין הָרוּחוֹת וּלְאַחֵר מִינֵי לְשֹׁנוֹת וּלְאַחֵר בִּאוּר לְשֹׁנוֹת׃ יא וְכָל־אֵלֶּה יִפְעַל הָרוּחַ הָאֶחָד הַהוּא הַחֹלֵק לְאִישׁ כִּרְצוֹנוֹ׃ יב כִּי כַּאֲשֶׁר הַגּוּף אֶחָד וּבוֹ אֵבָרִים הַרְבֵּה וְכָל־אֵבָרֵי הַגּוּף אַף כִּי־רַבִּים הֵם כֻּלָּם גּוּף אֶחָד כֵּן גַּם הַמָּשִׁיחַ׃ יג כִּי בְּרוּחַ אֶחָד נִטְבַּלְנוּ כֻלָּנוּ לְגוּף אֶחָד אִם־יְהוּדִים וְאִם־יְוָנִים אִם־עֲבָדִים וְאִם־בְּנֵי חוֹרִין וְכֻלָּנוּ לְרוּחַ אֶחָד הָשְׁקִינוּ׃ יד כִּי גַם־הַגּוּף לֹא אֵבָר אֶחָד הוּא כִּי אִם־רַבִּים׃ טו אִם־תֹּאמַר הָרֶגֶל לֹא יָד אֲנִי עַל־כֵּן אֵינֶנִּי מִן־הַגּוּף הֲלָזֹאת לֹא מִן־הַגּוּף הִיא׃ טז וְאִם־תֹּאמַר הָאֹזֶן לֹא עַיִן אֲנִי עַל־כֵּן אֵינֶנִּי מִן־הַגּוּף הֲלָזֹאת לֹא מִן־הַגּוּף הִיא׃ יז אִם־הַגּוּף כֻּלּוֹ יִהְיֶה עַיִן אַיֵּה הַשָּׁמַע וְאִם־כֻּלּוֹ שֶׁמַע אַיֵּה הָרֵיחַ׃ יח וְעַתָּה הָאֱלֹהִים שָׁת אֶת־הָאֵבָרִים כָּל־אֶחָד וְאֶחָד מֵהֶם בַּגּוּף כְּפִי רְצוֹנוֹ׃ יט וְאִלּוּ־הָיוּ כֻלָּם אֵבָר אֶחָד אַיֵּה הַגּוּף׃ כ הִנֵּה רַבִּים הֵם הָאֵבָרִים וְהַגּוּף אֶחָד׃ כא הָעַיִן לֹא־תוּכַל דַּבֵּר אֶל־הַיָּד לֵאמֹר לֹא אֶצְטָרֵךְ לָךְ וְגַם־הָרֹאשׁ לֹא־יוּכַל דַּבֵּר אֶל־הָרַגְלַיִם לֵאמֹר לֹא אֶצְטָרֵךְ לָכֶן׃ כב כִּי לְהֶפֶךְ אֵבָרֵי הַגּוּף הַנִּרְאִים רָפִים צְרִיכִים אֲנוּ לָהֶם בְּיוֹתֵר׃ כג וְהַנִּרְאִים לָנוּ נִקְלִים בַּגּוּף אֹתָם נַלְבִּישׁ יֶתֶר כָּבוֹד וַאֲשֶׁר לְבשֶׁת לָנוּ מַרְבִּים אֲנַחְנוּ אֶת עֶדְיָם׃ כד כִּי הָאֵבָרִים הַהֲגוּנִים אֲשֶׁר בָּנוּ אֵין צֹרֶךְ לָתֵת כָּבוֹד לָהֶם וְכֵן מָזַג הָאֱלֹהִים אֶת הַגּוּף לָתֵת כָּבוֹד יוֹתֵר לַגָּרוּעַ׃ כה כְּדֵי שֶׁלּא־תִהְיֶה מַחֲלֹקֶת בַּגּוּף כִּי אִם־יִדְאֲגוּ כָל־הָאֵבָרִים יַחַד זֶה לָזֶה׃ כו וְאִם־יִכְאַב אֵבָר אֶחָד יִכְאֲבוּ אִתּוֹ כָּל־הָאֵבָרִים וְאִם־יְכֻבַּד אֵבָר אֶחָד יִשְֹמְחוּ אִתּוֹ כָּל־הָאֵבָרִים׃ כז וְאַתֶּם גּוּף הַמָּשִׁיחַ אַתֶּם וְאֵבָרָיו כָּל־אֶחָד לְפִי חֶלְקוֹ׃ כח וּמֵהֶם שָׂם הָאֱלֹהִים בַּקָּהָל רִאשׁוֹנָה לִשְׁלִיחִים וְשֵׁנִית לִנְבִיאִים וּשְׁלִישִׁית לִמְלַמְּדִים וַיִּתֵּן גְּבוּרוֹת אַף־מַתְּנוֹת הָרְפֻאוֹת וּתְמִיכוֹת וְהַנְהָגוֹת וּמִינֵי לְשֹׁנוֹת׃ כט הֲכֻלָּם שְׁלִיחִים אִם־כֻּלָּם נְבִיאִים אוֹ כֻלָּם מְלַמְּדִים הֲכֻלָּם עֹשֵֹי גְבוּרוֹת׃ ל הַלְכֻלָּם מַתְּנוֹת רְפֻאוֹת הֲכֻלָּם מְדַבְּרִים בִּלְשֹׁנוֹת הֲכֻלָּם מְבָאֲרֵי לְשֹׁנוֹת׃ לא וְאַתֶּם הִשְׁתַּדְּלוּ לְהַשִּׂיג הַמַּתָּנוֹת הַטּוֹבוֹת בְּיוֹתֵר וַאֲנִי הִנְנִי מוֹרֶה אֶתְכֶם דֶּרֶךְ נַעֲלָה עַל־כֻּלָּנָה׃

 

*

 

3.

עיונים בברית החדשה – רוח הקודש

כידוע, הנוצרים מאמינים בשילוש הקדוש, הכולל את האב, הבן ורוח הקודש. בנוגע לרוח הקודש זו כבר הבאתי את הפסוקים המאיימים –

 

מתי יב –

ישוע נגד בעל־זבול

כב אָז הוּבָא אֵלָיו אִישׁ¹ אֲחוּז שֵׁד וְהוּא עִוֵּר וְאִלֵּם. יֵשׁוּעַ רִפֵּא אוֹתוֹ וְהָאִלֵּם דִּבֵּר וְגַם² רָאָה. כג¹ הִשְׁתּוֹמְמוּ כָּל הֲמוֹנֵי הָעָם וְאָמְרוּ:² "הַאִם אֵין זֶה³ בֶּן־דָּוִד?"

כד כְּשֶׁשָּׁמְעוּ זֺאת הַפְּרוּשִׁים אָמְרוּ: "זֶה אֵינֶנּוּ מְגָרֵשׁ אֶת הַשֵּׁדִים אֶלָּא בְּעֶזְרַת בַּעַל־זְבוּל שַׂר הַשֵּׁדִים."

כה הוֹאִיל¹ וְיָדַע אֶת מַחְשְׁבוֹתֵיהֶם אָמַר לָהֶם: "כָּל² מַמְלָכָה הַמְפֻלֶּגֶת בְּתוֹךְ עַצְמָהּ סוֹפָהּ לְהֵחָרֵב, וְכָל עִיר אוֹ בַּיִת הַמְפֻלָּגִים בְּתוֹךְ עַצְמָם לֹא יַחֲזִיקוּ מַעֲמָד. כו אִם הַשָּׂטָן מְגָרֵשׁ אֶת הַשָּׂטָן, כִּי אָז הִתְחוֹלֵל הַפִּלּוּג בְּתוֹכוֹ, וְאֵיךְ תַּעֲמֺד מַמְלַכְתּוֹ? כז וְאִם אֲנִי מְגָרֵשׁ אֶת הַשֵּׁדִים בְּעֶזְרַת בַּעַל־זְבוּל, בְּעֶזְרַת מִי מְגָרְשִׁים אוֹתָם בְּנֵיכֶם? לָכֵן הֵם יִהְיוּ שׁוֹפְטֵיכֶם. כח אַךְ אִם עַל־יְדֵי רוּחַ אֱלֹהִים אֲנִי מְגָרֵשׁ אֶת הַשֵּׁדִים, כִּי אָז הִגִּיעָה אֲלֵיכֶם מַלְכוּת הָאֱלֹהִים. כט אוֹ אֵיךְ יוּכַל אִישׁ לְהִכָּנֵס לְבֵיתוֹ שֶׁל¹ גִּבּוֹר וְלִטֺּל אֶת כֵּלָיו אִם לֹא יִכְפֺּת תְּחִלָּה אֶת הַגִּבּוֹר? רַק אַחֲרֵי כֵן יָבֺז אֶת בֵּיתוֹ. ל מִי¹ שֶׁאֵינֶנוּ אִתִּי נֶגְדִּי הוּא, וּמִי שֶׁאֵינֶנּוּ אוֹסֵף אִתִּי – מְפַזֵּר. לא עַל כֵּן אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, כָּל חֵטְא וְגִדּוּף¹ יִסָּלַח לִבְנֵי אָדָם, אַךְ² גִּדּוּף כְּלַפֵּי הָרוּחַ לֹא יִסָּלַח. לב כָּל הַמְדַבֵּר דָבָר נֶגֶד בֶּן־הָאָדָם יִסָּלַח לוֹ, אֲבָל כָּל הַמְדַבֵּר נֶגֶד רוּחַ הַקֺּדֶשׁ לֹא יִסָּלַח לוֹ לֹא¹ בָּעוֹלָם הַזֶּה וְלֹא בָּעוֹלָם הַבָּא."

 

כלומר, יש כאן כמה דברים.

ראשית, ישוע מביא ראיה לכך שאין הוא פועל מטעם בעל זבול, או השטן, שהרי אחוזי השדים שהוא מרפא לקו על-ידי צד הטומאה, ואילו הוא מרפא אותם, ולכן כמאמרו – ממלכה המפולגת בעצמה לא תיכון.

זה אגב כלל בסיסי, שכדאי לאמץ אותו גם בישראל של היום, שבה המתיחות בין הפלגים הפוליטיים בשיאה. אם זה ימשיך כך, ואם לא נפעל לקירוב לבבות בין הצדדים השונים, הרי שעצם קיום מדינת ישראל נמצא בסכנה.

ועוד דבר שראוי לציון כאן הוא החלוקה לפלגים. בניגוד למה שישוע אומר, כל דת בסופו של דבר מתפלגת לפלגים שונים. זה קרה ביהדות, עם חסידים ומתנגדים, חרדים ורפורמים ועוד. זה קרה באסלאם, עם החלוקה לסונים ולשיעים בעיקר. וזה קרה גם בנצרות, וביתר שאת מכל דת אחת. אמנם החלוקה הבסיסית היא בין קתולים ופרוטסטנטים, אבל יש עוד אלפי פלגים וזרמים שונים ומשונים בתוכה.

שנית, האזהרה החמורה. מדוע ישוע מאיים על המחרף את רוח הקודש אף יותר מהמחרף אותו עצמו? איני יודע. בכל אופן, כפי שאמרתי בעבר, גם ביהדות יודעים יפה מאוד לאיים על הפונה ל'אלוהים אחרים', וראו בדברים יג. יסוד מוסד בכל דת – מונותיאיסטית לפחות – הוא, כנראה, האיום על היוצא ממנה לדת אחרת.

 

מנגד לכך, ישנו פסוק, שכבר הבאתי בעבר, וגם את הפירוש שמצאתי לו, ואביאם שוב. הפסוק הוא מדברי זכריה, בחזון אחרית הימים שלו –

 

וְהָיָה בַיּוֹם הַהוּא נְאֻם יְהוָה צְבָאוֹת אַכְרִית אֶת שְׁמוֹת הָעֲצַבִּים מִן הָאָרֶץ וְלֹא יִזָּכְרוּ עוֹד וְגַם אֶת הַנְּבִיאִים וְאֶת רוּחַ הַטֻּמְאָה אַעֲבִיר מִן הָאָרֶץ.

זכריה יג, ב.

 

כאן בדרך-כלל הפירוש הוא כדברי רש"י, שכותב –

וגם את הנביאים – נביאי שיקרא.

רוח הטומאה – יצר הרע.

 

אבל מלבי"ם כותב –

והיה ביום ההוא אכרית את שמות העצבים – עד שגם שמותם לא יזכרו עוד, וגם את הנביאים הם נביאי הבעל שימצאו עוד בהודו חינא ויאפאן שעובדים עדיין לגלולים, וכן המנבאים שהם הדרשנים הנואמים נאום בניב שפתים להמשיך בני אדם אל אמונת הבל, יסיר מן הארץ – כמ״ש הרי״א שעוד נמצא בארץ ישראל נביאי דת הקאראן שנופלים על הארץ כנכפים ומדברים דברי נביאות בשם נביא השקר שלהם ברוח הטומאה שלח עליהם, ואז יעביר ה׳ רוח שקר הזה.

 

כלומר, הוא מתייחס לנביאים מודרניים. ואינני יודע מה כוונתו ב'נביאי דת הקאראן', אך שמא כוונתו לקוראן?

בכל אופן על סמך דבריו אפשר אולי לומר, כי אילו הם הנביאים בהא הידיעה הידועים היום? – ישו ומוחמד. ואם כך הוא ולהם הכוונה, כי אז רוחם מכונה כאן 'רוח הטומאה'. אך כל זאת בגדר ספקולציה.

 

*

 

אז אולי אעבור לממד החוויה האישית. על עצמי אוכל להעיד, כי אכן בזמן שאני צופה בסרטונים שהמשיחיים מפיקים, אני מתמלא ברוח מסויימת. והיא רוח מרוממת, אבל מחוסרת גבולות. הרבה יותר בנוח אני מרגיש עם הרוח הצנועה והשקטה של התנ"ך, ושל חלק ממקורות היהדות, את 'מי השילוח ההולכים לאט'.

כלומר, ללא ספק יש שם רוח, אבל השאלה איזו רוח זו? או נשאל בשפת הקבלה – אם מצד הקדושה או מצד הטומאה היא?

והנה, גם בברית החדשה, יוחנן מייעץ לנו באגרתו, לא להיכנע לכל רוח, אלא לבחון את הרוחות –

 

אגרת יוחנן א –

א¹ אֲהוּבַי, אַל תַּאֲמִינוּ לְכָל רוּחַ, כִּי אִם² בַּחֲנוּ אֶת הָרוּחוֹת אִם מֵאֱלֹהִים הֵן, כִּי³ נְבִיאֵי שֶׁקֶר רַבִּים⁴ יָצְאוּ לָעוֹלָם. ב בָּזֶה תַּכִּירוּ אֶת רוּחַ אֱלֹהִים: כָּל רוּחַ¹ הַמּוֹדָה כִּי יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ בָּא בִּלְבוּשׁ² בָּשָׂר,³ מֵאֱלֹהִים הִיא; ג וְכָל רוּחַ אֲשֶׁר¹ אֵינֶנָּה מוֹדָה בְּיֵשׁוּעַ¹  לֹא מֵאֱלֹהִים הִיא. זוֹהִי רוּחַ² צוֹרֵר הַמָּשִׁיחַ אֲשֶׁר שְׁמַעְתֶּם כִּי תָּבוֹא, וּכְבָר כָּעֵת הִיא בָּעוֹלָם. ד אַתֶּם,¹ יְלָדַי, מֵאֱלֹהִים אַתֶּם,² וְנִצַּחְתֶּם אוֹתָם, שֶׁכֵּן הוּא אֲשֶׁר בָּכֶם גָּדוֹל מִזֶּה אֲשֶׁר בָּעוֹלָם. ה¹ הֵם מִן הָעוֹלָם; לָכֵן הֵם מְדַבְּרִים דְּבָרִים הַנּוֹבְעִים מִן הָעוֹלָם וְהָעוֹלָם² שׁוֹמֵעַ לָהֶם. ו אֲנַחְנוּ מֵאֱלֹהִים.¹ הַיּוֹדֵעַ אֶת אֱלֹהִים שׁוֹמֵעַ לָנוּ; מִי שֶׁאֵינוֹ מֵאֱלֹהִים אֵינֶנּוּ שׁוֹמֵעַ לָנוּ. מִתּוֹךְ כָּךְ מַכִּירִים אָנוּ אֶת² רוּחַ הָאֱמֶת וְאֶת רוּחַ הַתּוֹעָה.

 

אם כך, לדידם כל שאינו מודה להם פועל ברוח 'צורר המשיח', האנטי-כריסט, האנטגוניסט הגדול – שהרי כל דת צריכה אחד כזה. ובכל אופן עצה טובה יש כאן – בחנו את הרוחות!

 

*

 

4.

עיונים בברית החדשה – הניסים

חלק גדול מארבע הבשורות בברית החדשה מספרים על מעשי ניסים למיניהם – ריפוי עיוורים, גירוש שדים, האכלת המונים, הקמת המת, הליכה על המים, והנס הגדול מכולם שעליו מושתת כל האמונה – קימת ישוע מהמתים ביום השלישי לקבורתו.

אין טעם להיכנס לפרטיו של כל נס ונס, ומוטב תחת זאת להתייחס למושג הנס בכללותו, ולאמונה המתבססת על הנס.

למעשה, גם ביהדות ובתנ"ך יש ניסים רבים, כשהעיקרים שבהם, שיש המבססים עליהם את הדת כולה, הם יציאת מצרים ומעמד הר סיני, המתוארים בתחילת ספר שמות. ואולם, נראה שביהדות הנס הוא פחות מרכזי, כפי שכותב דוד פלוסר במאמרו 'הנס בישראל ואצל האומות', וזו לפחות דעתו –

 

"אם כן, קיים הבדל גדול בעניין הניסים בין הדת החדשה הזאת [הנצרות] לבין תורת ישראל: בשעה שהניסים וביחוד סיפור על הנס אודות האיש מהווים קוטב של הדת החדשה, תורת ישראל אמנם יודעת לספר אף היא על ניסים, אולם ניסים אלו אינם מרכז אמונתנו: הניסים הבודדים מתאשרים על ידי אמיתות תורת ישראל. הנס הגדול במרכזו של היהדות, היא בחירת ישראל וקיום הבטחותיו של הקדוש ברוך הוא, במשך תולדות העם, ספק אם אפשר לקרוא לו נס במובן המצומצם של המלה, כי הרי פרטי תהליך קיום עמנו ניתן להבנה על פי החוקים הקיימים בהיסטוריה בכלל; אם מותר לומר, ההשגחה משתמשת בדרך כלל בקיום הבטחותיה כלפי ישראל בדרכים רגילות של התפתחות היסטורית".

 

ראו –

http://www.daat.ac.il/daat/kitveyet/mahanaim/hanes.htm

 

וזו גם גישתו של הרמב"ם, הקוטב הרציונליסטי ביהדות –

 

"משה רבנו – לא האמינו בו ישראל מפני האותות שעשה, שהמאמין על פי האותות, יש בליבו דופי, שאפשר שייעשה האות בלט וכישוף, אלא כל האותות שעשה במדבר, לפי הצורך עשאן – לא להביא ראיה על הנבואה. צרך להשקיע את המצריים, קרע את הים והצלילן בו. צרכנו למזון, הוריד לנו את המן. צמאו, בקע להן את האבן. כפרו בו עדת קורח, בלעה אותן הארץ. וכן, שאר כל האותות: ובמה האמינו בו, במעמד הר סיני, שעינינו ראו, ולא זר; ואוזנינו שמעו, ולא אחר, האש והקולות והלפידים. והוא ניגש אל הערפל, והקול מדבר אליו; ואנו שומעים, משה, משה, לך אמור להן כך וכך. וכן הוא אומר "פנים בפנים דיבר ה' עימכם" (דברים ה, ד), ונאמר "לא את אבותינו, כרת ה' את הברית הזאת" (דברים ה, ג):

 

ומניין שמעמד הר סיני לבדו היא הראיה לנבואתו, שהיא אמת שאין בו דופי, שנאמר "הנה אנוכי בא אליך בעב הענן, בעבור ישמע העם בדברי עימך וגם בך יאמינו לעולם" (שמות יט, ט) – מכלל שקודם דבר זה, לא האמינו בו נאמנות שהיא עומדת לעולם, אלא נאמנות שיש אחריה הרהור ומחשבה": 

— רמב"ם, הלכות יסודי התורה פרק ח.

 

ולהרחבה ראו –

קליין, על הנס בהגות היהודית –

http://www.daat.ac.il/he-il/kitveyet/bisde_hemed/ness.htm

 

ואת ההשקפה הזו לקח עד הקצה שפינוזה, בפרק על הניסים, בספרו 'מאמר תיאולוגי-מדיני', שם הוא כותב –

 

"אבל משום שחוקי הטבע (כפי שכבר הראינו) מתפשטים לאין סוף והם מושגים על ידינו מבחינה מסוימת של הנצח, ולפיהם מתנהג הטבע בסדר קבוע ובלתי משתנה, לכן הם מראים לנו במידת מה את אינסופיותו, נצחיותו ואי השתנותו של אלוהים. לפיכך אנו מסיקים, כי אין בידינו להכיר על פי הנסים את אלוהים ואת מציאותו והשגחתו, אבל כל אלה אפשר להסיק בטוב יותר מן הסדר הקבוע והבלתי משתנה של הטבע. מסקנה זו אמורה בנס ככל שאין מובנו אלא מעשה הנעלה, או הנחשב כנעלה, מעל השגת אדם; כי ככל שנניח, כי הנס הורס או מפר את סדר הטבע, או סותר את חוקיו, כן (כפי שהראינו זה עתה) לא זו בלבד שאין הוא עשוי לתת לנו שום הכרת אלוהים, אלא אדרבה, הוא ישלול ממנו את ההכרה שיש לנו כדרך הטבע, ויביאנו שנטיל ספק באלוהים ובכל".

 

*

לעומת זאת, כאמור הנס, ובייחוד נס תחיית המתים, הוא יסוד מוסד, כאמור –

קורינתים א, טו –
יב וּבְכֵן, אִם מֻכְרָז כִּי הַמָּשִׁיחַ‮¹ קָם מִן הַמֵּתִים, אֵיךְ אוֹמְרִים כַּמָּה מִכֶּם‮² שֶׁאֵין תְּחִיַּת מֵתִים? יג אִם אֵין תְּחִיַּת מֵתִים, גַּם הַמָּשִׁיחַ לֹא קָם. יד‮¹ וְאִם הַמָּשִׁיחַ לֹא קָם, הַכְרָזָתֵנוּ‮² הֶבֶל וְגַם אֱמוּנַתְכֶם הֶבֶל. טו וְאָז גַּם נִמָּצֵא עֵדֵי שֶׁקֶר לֶאֱלֹהִים, שֶׁכֵּן‮¹ הֵעַדְנוּ עַל אֱלֹהִים כִּי‮² הֵקִים אֶת הַמָּשִׁיחַ לִתְחִיָּה – וְהוּא לֹא הֱקִימוֹ אִם אָמְנָם אֵין הַמֵּתִים קָמִים לִתְחִיָּה; טז וְאִם אֵין הַמֵּתִים קָמִים לִתְחִיָּה, גַּם הַמָּשִׁיחַ לֹא קָם לִתְחִיָּה. יז וְאִם הַמָּשִׁיחַ לֹא קָם לִתְחִיָּה,‮¹ לַשָּׁוְא אֱמוּנַתְכֶם‮² וַעֲדַיִן שְׁרוּיִים אַתֶּם בַּחֲטָאֵיכֶם. יח וְאָז גַּם הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר‮¹ מֵתוּ בִּהְיוֹתָם שַׁיָּכִים לַמָּשִׁיחַ – אֲבוּדִים הֵם. יט אִם אֲנַחְנוּ תּוֹלִים תִּקְוָה בַּמָּשִׁיחַ אַךְ וְרַק לְמַעַן חַיִּים אֵלֶּה, אֲזַי אֻמְלָלִים אָנוּ מִכָּל אָדָם.

*

5. שמירת הלשון

עוד בעניין שמירת הלשון, הפעם מהברית החדשה, למי שמעוניין.

*

וגם לישוע דרשה על כך –

מתי יב –
העץ ופריו
לג "אוֹ ‮שֶׁהָעֵץ טוֹב וּפִרְיוֹ טוֹב, אוֹ שֶׁהָעֵץ רַע וּפִרְיוֹ רַע; שֶׁהֲרֵי בְּפִרְיוֹ נִכָּר הָעֵץ. לד ‮יַלְדֵי צִפְעוֹנִים, אֵיךְ תּוּכְלוּ לְדַבֵּר טוֹבוֹת וְאַתֶּם רָעִים? הֵן ‮מִתּוֹךְ הַשּׁוֹפֵעַ בַּלֵּב מְדַבֵּר הַפֶּה. לה אִישׁ טוֹב מֵפִיק דְּבָרִים טוֹבִים ‮מֵאוֹצָרוֹ הַטּוֹב‮ ; ‮אִישׁ רַע מֵפִיק דְּבָרִים רָעִים מֵאוֹצָרוֹ הָרָע. לו וַאֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, כָּל מִלָּה בְּטֵלָה שֶׁיְּדַבְּרוּ בְּנֵי אָדָם יִתְּנוּ עָלֶיהָ דִּין וְחֶשְׁבּוֹן ‮בְּיוֹם הַדִּין. לז מִדְּבָרֶיךָ ‮תִּצָּדֵק וּמִדְּבָרֶיךָ ‮תֻּרְשַׁע."

וכן –
מתי טו –
ל." טז הֵשִׁיב יֵשׁוּעַ: "גַּם אַתֶּם חַסְרֵי בִּינָה עֲדַיִן? יז הַאֵינְכֶם מְבִינִים שֶׁכָּל מָה שֶּׁנִּכְנָס לַפֶּה יוֹרֵד אֶל הַבֶּטֶן וּמוּטָל לַמּוֹצָאוֹת? יח אֲבָל ‮הַדְּבָרִים הַיּוֹצְאִים מִן הַפֶּה נוֹבְעִים מִן הַלֵּב וְאֵלֶּה מְטַמְּאִים אֶת הָאָדָם, יט כִּי מִן הַלֵּב נוֹבְעוֹת ‮מַחְשְׁבוֹת רֶשַׁע, רְצִיחוֹת, נִאוּפִים, זְנוּנִים, גְּנֵבוֹת, עֵדֻיּוֹת שֶׁקֶר וְגִדּוּפִים. כ אֵלֶּה הֵם הַמְטַמְּאִים אֶת הָאָדָם, אֲבָל ‮אֲכִילָה בְּלֹא נְטִילַת יָדַיִם אֵינָהּ מְטַמֵּאת אֶת הָאָדָם."

ומובא גם באגרות, באגרת יעקב, שהוא אגב כותב חביב עליי, ולדעתי הוא טוב יותר ונאמן יותר למקור משאול, אף כי דבריו מעטים.

אגרת יעקב ג –

הלשון
א אַחַי, אַל יִהְיוּ רַבִּים מִכֶּם ‮¹לְמוֹרִים, שֶׁהֲרֵי יְדַעְתֶּם כִּי עָלֵינוּ יִהְיֶה ‮²הַדִּין חָמוּר יוֹתֵר. ב וַהֲלֹא ‮¹כֻּלָּנוּ מַרְבִּים לְהִכָּשֵׁל. מִי שֶׁאֵינוֹ נִכְשָׁל בְּדִבּוּר, אִישׁ מֻשְׁלָם הוּא וְיָכוֹל ‮²לָשִׂים רֶסֶן לְכָל גּוּפוֹ. ג הִנֵּה ‮¹בְּפִי הַסּוּסִים שָׂמִים אָנוּ רֶסֶן כְּדֵי שֶׁיִּשָּׁמְעוּ לָנוּ, וְכָךְ מְנַהֲגִים אָנוּ אֶת כָּל גּוּפָם. ד וְהִנֵּה גַּם הָאֳנִיּוֹת, אַף שֶׁגְּדוֹלוֹת הֵן וְנֶהְדָּפוֹת בְּרוּחַ עַזָּה, הֶגֶה קָטָן יְנַהֵג אוֹתָן אֶל הַמָּקוֹם שֶׁיִּרְצֶה הַהַגַּאי. ה כֵּן גַּם הַלָּשׁוֹן אֵיבָר קָטָן הִיא, ‮¹וּמְדַבֶּרֶת גְּדוֹלוֹת. רְאוּ אֵיזוֹ אֵשׁ קְטַנָּה מַבְעִירָה יַעַר גָּדוֹל! ו ‮¹  גַּם הַלָּשׁוֹן אֵשׁ הִיא, עוֹלָם שֶׁל עַוְלָה. הַלָּשׁוֹן נִצֶּבֶת בֵּין אֵיבָרֵינוּ ‮¹וּמְטַמֵּאת אֶת כָּל הַגּוּף. הִיא מַצִּיתָה אֶת גַּלְגַּל הֲוָיָתֵנוּ וְנִצֶּתֶת ‮²בְּאֵשׁ גֵּיהִנּוֹם. ז כָּל מִין בְּהֵמָה וְעוֹף וְרֶמֶשׂ וְחַיּוֹת הַיָּם, הַמִּין הָאֱנוֹשִׁי יָכוֹל ‮¹לְהִשְׁתַּלֵּט עָלָיו, וְאָכֵן הִשְׁתַּלֵּט. ח אֲבָל הַלָּשׁוֹן אֵין אָדָם יָכוֹל לְהִשְׁתַּלֵּט עָלֶיהָ; רָעָה הִיא וְחַסְרַת מַעְצוֹר, ‮¹וּמְלֵאָה אֶרֶס מָוֶת. ט בָּהּ מְבָרְכִים אָנוּ אֶת הָאָדוֹן וְהָאָב, וּבָהּ מְקַלְּלִים אָנוּ אֲנָשִׁים שֶׁנַּעֲשׂוּ ‮¹בְּצֶלֶם אֱלֹהִים. י מֵאוֹתוֹ הַפֶּה ‮¹יוֹצֵאת בְּרָכָה וְגַם קְלָלָה. אַחַי, לֹא צָרִיךְ שֶׁיִּהְיֶה כַּדָּבָר הַזֶּה. יא ‮¹הֲיַבִּיעַ הַמַּעְיָן מַיִם מְתוּקִים וּמַיִם מָרִים מִמּוֹצָא אֶחָד? יב אַחַי, הֲיוּכַל עֵץ הַתְּאֵנָה לַעֲשׂוֹת זֵיתִים, אוֹ הֲתוּכַל הַגֶּפֶן לַעֲשׂוֹת תְּאֵנִים? כֵּן גַּם מְקוֹר מַיִם מְלוּחִים אֵינֶנּוּ מֵפִיק מַיִם מְתוּקִים.

והוא ממשיך –
החוכמה אשר ממעל
יג מִי בָּכֶם חָכָם וְנָבוֹן? ‮¹יַרְאֶה נָא מִתּוֹךְ הִתְנַהֲגוּתוֹ הַטּוֹבָה אֶת מַעֲשָׂיו הַנַּעֲשִׂים ‮²בַּעֲנָוָה וְחָכְמָה. יד וְאִם ‮¹קִנְאָה מָרָה וּמְרִיבָה בִּלְבַבְכֶם, אַל תִּתְגָּאוּ. ‮²אַל תְּשַׁקְּרוּ לְנוֹכַח הָאֱמֶת. טו אֵין זוֹ הַחָכְמָה הַיּוֹרֶדֶת מִמַּעַל, אֶלָּא זוֹ שֶׁהִיא ‮¹אַרְצִית ‮²וְנוֹבַעַת מִן הַיֵּצֶר וְהַשֵּׁדִים. טז הֵן בְּמָקוֹם שֶׁיֵּשׁ ‮¹קִנְאָה וּמְרִיבָה, שָׁם מְהוּמָה וְכָל מַעֲשֶׂה רַע. יז אֲבָל ‮¹הַחָכְמָה אֲשֶׁר מִמַּעַל, רֵאשִׁית טְהוֹרָה הִיא; לְאַחַר זֺאת אוֹהֶבֶת שָׁלוֹם, מְתוּנָה, נוֹחָה לְהִתְרַצּוֹת, מְלֵאָה ‮²רַחֲמִים וּפְרִי טוֹב, וְאֵין עִמָּהּ ‮³מַשּׂוֹא פָּנִים וּצְבִיעוּת. יח ‮¹וּלְעוֹשֵׂי שָׁלוֹם ‮²פְּרִי הַצֶּדֶק ‮³נִזְרָע בְּשָׁלוֹם.

*

6. מחלוקת שאול ויעקב
בפוסט הקודם אמרתי שאני מתחבר יותר לאגרת יעקב שבברית החדשה מאשר לאגרות שאול, שהוא אחרי הכול השליח הנחשב והקובע. יעקב היה מהקהילה הירושלמית, ואילו שאול דיבר בעיקר אל הגויים. והנה, יעקב קרוב יותר לרוח היהודית המסורתית, ונראה לי שרוב דבריו יכולים להיות מקובלים על ידי יהודים דתיים, ואילו שאול אומר דברים זרים רבים. כך גם, לדעתי, יעקב קרוב יותר לרוחו ולדבריו של ישוע עצמו.
והנה, המחלוקת הידועה ביותר בין שאול ובין יעקב היא המחלוקת בשאלה, מה חשוב יותר – האמונה או המעשים?
שאול אומר שרק באמונה באה הישועה, ואילו יעקב אומר שנחוצים המעשים. ומדברים שקראתי ראיתי שישנו ניסיון מצד הנוצרים להציג כאן עמדה הרמוניסטית, ולומר – אכן קודם כל האמונה חשובה, אך אז רצוי להוסיף לה מעשים. אלא שמתוכן דבריהם ניכרת מחלוקת, שהרי שניהם מביאים את דוגמת אברהם. שאול מתייחס לכתוב 'והאמין בה' ויחשבה לו צדקה', ואילו יעקב מביא את דוגמת העקדה, שהיא מעשה, וגם הוא מביא את הפסוק של שאול ומתייחס אליו.
הנה שני הקטעים –

רומים ד –
אברהם נצדק באמונה
א וּבְכֵן, ‮¹מָה נֹאמַר עַל ‮²אַבְרָהָם אָבִינוּ‮¹ , מָה הִשִּׂיג בִּזְכוּת מַעֲשָׂיו הוּא?‮²  ב אִם אָמְנָם הֻצְדַּק אַבְרָהָם בִּגְלַל מַעֲשִׂים, כִּי ‮¹אָז יֵשׁ לוֹ בְּמָה לְהִתְפָּאֵר, אַךְ לֹא לִפְנֵי אֱלֹהִים. ג מָה אוֹמֵר הַכָּתוּב? ‮¹"וְהֶאֱמִן אַבְרָהָם בֶּאֱלֹהִים ‮²וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה." ד וַהֲרֵי שְׂכָרוֹ שֶׁל עוֹבֵד אֵינוֹ נֶחְשָׁב לוֹ כְּחֶסֶד, אֶלָּא כְּחוֹב הַמַּגִּיעַ לוֹ. ה אֲבָל זֶה שֶׁאֵינוֹ עוֹבֵד, אֶלָּא מַאֲמִין ‮¹בַּמַּצְדִּיק אֶת הַחוֹטֵא, אֱמוּנָתוֹ נֶחְשֶׁבֶת לוֹ לִצְדָקָה. ו כָּךְ גַּם דָּוִד מַבִּיעַ אֶת אָשְׁרוֹ שֶׁל הָאִישׁ אֲשֶׁר אֱלֹהִים יַחְשֺׁב לוֹ צְדָקָה בְּלִי תְּלוּת בְּמַעֲשִׂים: ז ‮¹"אַשְׁרֵי נְשׂוּי־פֶּשַׁע‮¹ , כְּסוּי חֲטָאָה. ח אַשְׁרֵי־אָדָם לֹא יַחְשֺׁב יהוה לוֹ עָוֹן." ט הַאִם הָאֺשֶׁר הַזֶּה רַק לַנִּמּוֹלִים, אוֹ גַּם לָעֲרֵלִים? וַהֲרֵי אָנוּ אוֹמְרִים כִּי ‮¹אֱמוּנָתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם נֶחְשְׁבָה לוֹ צְדָקָה. י מָתַי נֶחְשְׁבָה לוֹ? כַּאֲשֶׁר הָיָה נִמּוֹל אוֹ כְּשֶׁהָיָה עָרֵל? – לֹא בִּהְיוֹתוֹ נִמּוֹל, כִּי אִם בִּהְיוֹתוֹ עָרֵל. יא הוּא קִבֵּל אֶת אוֹת ‮¹הַמִּילָה כְּחוֹתָם לַצְּדָקָה שֶׁזָּכָה בָּהּ בִּגְלַל הָאֱמוּנָה בְּעוֹדֶנּוּ עָרֵל, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה אָב ‮²לְכָל הַמַּאֲמִינִים הַבִּלְתִּי נִמּוֹלִים, לְמַעַן תֵּחָשֵׁב גַּם לָהֶם צְדָקָה, יב וְאָב לַנִּמּוֹלִים, לְאוֹתָם שֶׁאֵינָם נִמּוֹלִים בִּלְבַד אֶלָּא גַּם הוֹלְכִים בְּעִקְּבוֹת הָאֱמוּנָה שֶׁהָיְתָה ‮¹לְאַבְרָהָם אָבִינוּ בְּטֶרֶם נִמּוֹל.

ההבטחה והאמונה
יג הֲרֵי ‮¹הַהַבְטָחָה כִּי יִירַשׁ אֶת הָעוֹלָם לֹא נִתְּנָה לְאַבְרָהָם אוֹ לְזַרְעוֹ עַל־סְמַךְ תּוֹרָה, אֶלָּא עַל־סְמַךְ צְדָקָה שֶׁהִשִּׂיג בֶּאֱמוּנָה, יד שֶׁכֵּן אִם מַחֲזִיקֵי הַתּוֹרָה הֵם הַיּוֹרְשִׁים‮¹ , אֲזַי הָאֱמוּנָה הִיא לַשָּׁוְא ‮¹וְהַהַבְטָחָה חַסְרַת תֺּקֶף. טו ‮¹הַתּוֹרָה מְבִיאָה ‮²זַעַם, וּבְמָקוֹם ‮³שֶׁאֵין תּוֹרָה אֵין עֲבֵרָה עַל הַתּוֹרָה. טז לָכֵן עַל־יְדֵי אֱמוּנָה, כְּדֵי שֶׁכָּל זֶה יִהְיֶה ‮¹בְּחֶסֶד וְהַהַבְטָחָה תָּחוּל עַל כָּל הַצֶּאֱצָאִים, לֹא רַק עַל בְּנֵי הַתּוֹרָה, אֶלָּא גַּם עַל בְּנֵי אֱמוּנַת אַבְרָהָם, שֶׁהוּא אָב לְכֻלָּנוּ, יז כְּפִי שֶׁכָּתוּב: ‮¹"כִּי אַב־הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ". – לְעֵינֵי אֱלֹהִים אֲשֶׁר בּוֹ הֶאֱמִין, הָאֱלֹהִים ‮²הַמְחַיֶּה אֶת הַמֵּתִים וְהַקּוֹרֵא בְּשֵׁם דְּבָרִים ‮³בְּעוֹד אֵינָם בְּנִמְצָא. יח וּבְאֵין סִבָּה לְתִקְוָה הוּא הֶאֱמִין וְקִוָּה כִּי יִהְיֶה לְאַב־הֲמוֹן גּוֹיִם, כְּפִי שֶׁנֶּאֱמַר: ‮¹"כֺּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ." יט אֱמוּנָתוֹ לֹא נִתְרוֹפְפָה גַּם כַּאֲשֶׁר בִּהְיוֹתוֹ ‮¹כְּבֶן מֵאָה שָׁנִים חָשַׁב עַל ‮²תְּשִׁישׁוּת גּוּפוֹ וְעַל ‮³עֲקָרוּת שָׂרָה. כ הוּא לֹא חָדַל מֵאֱמוּנָה וְלֹא פִּקְפֵּק בְּהַבְטָחַת אֱלֹהִים, אֶלָּא הִתְחַזֵּק בֶּאֱמוּנָתוֹ וְנָתַן כָּבוֹד לֶאֱלֹהִים, כא בִּהְיוֹתוֹ ‮¹בָּטוּחַ לַחֲלוּטִין כִּי אֶת אֲשֶׁר ‮²הִבְטִיחַ יוּכַל גַּם לְקַיֵּם. כב לָכֵן נֶחְשְׁבָה לוֹ זֺאת לִצְדָקָה. כג וְלֹא לְמַעֲנוֹ בִּלְבַד נִכְתַּב ‮¹שֶׁנֶּחְשְׁבָה לוֹ, כד כִּי אִם גַּם ‮¹לְמַעֲנֵנוּ; וְהִיא עֲתִידָה לְהֵחָשֵׁב לָנוּ – הַמַּאֲמִינִים בְּמִי ‮²שֶׁהֵקִים אֶת יֵשׁוּעַ אֲדוֹנֵנוּ מִן הַמֵּתִים, כה הוּא אֲשֶׁר ‮¹נִמְסַר לַמָּוֶת מִפְּנֵי חֲטָאֵינוּ וְהוּקַם לִתְחִיָּה ‮²מִפְּנֵי שֶׁהֻצְדַּקְנוּ.

יעקב ב –
אמונה ומעשים
יד אַחַי, מָה תּוֹעֶלֶת בַּדָּבָר אִם יֺאמַר אִישׁ, "יֵשׁ לִי אֱמוּנָה", ‮¹וְאֵין לוֹ מַעֲשִׂים? הֲתוּכַל הָאֱמוּנָה לְהוֹשִׁיעוֹ? טו אָח אוֹ אָחוֹת אִם יִהְיוּ ‮¹עֵירֻמִּים וְאֵין לָהֶם לֶחֶם חֻקָּם, טז ‮¹וְאִישׁ מִכֶּם יֺאמַר לָהֶם, ‮²"לְכוּ לְשָׁלוֹם, הִתְחַמְּמוּ וְאִכְלוּ לָשֺׂבַע", ‮³וְלֹא תִּתְּנוּ לָהֶם צָרְכֵי גּוּפָם – מָה הוֹעַלְתֶּם? יז כָּךְ גַּם הָאֱמוּנָה, ‮¹אִם אֵין בָּהּ מַעֲשִׂים, מֵתָה הִיא כְּשֶׁלְּעַצְמָהּ. יח וְאוּלָם מִישֶׁהוּ יֺאמַר, "אַתָּה, יֵשׁ לְךָ אֱמוּנָה; וַאֲנִי, יֵשׁ לִי מַעֲשִׂים. הַרְאֵנִי אֶת אֱמוּנָתְךָ בִּבְלִי הַמַּעֲשִׂים, ‮¹וַאֲנִי אַרְאֶה לְךָ אֶת אֱמוּנָתִי מִתּוֹךְ מַעֲשַׂי. יט אַתָּה מַאֲמִין שֶׁהָאֱלֹהִים ‮¹אֶחָד הוּא. הֵיטַבְתָּ לַעֲשׂוֹת! גַּם ‮²הַשֵּׁדִים מַאֲמִינִים וְאַף רוֹעֲדִים." כ אִישׁ בַּעַר, הַאִם רְצוֹנְךָ לְהִוָּכַח ‮¹שֶׁאֱמוּנָה בְּלִי מַעֲשִׂים עֲקָרָה הִיא? כא ‮¹אַבְרָהָם אָבִינוּ, הַאִם לֹא בְּמַעֲשָׂיו נִצְדַּק בְּהַעֲלוֹתוֹ אֶת יִצְחָק בְּנוֹ עַל הַמִּזְבֵּחַ? כב רוֹאֶה אַתָּה כִּי ‮¹הָאֱמוּנָה עָזְרָה לְמַעֲשָׂיו וּמִתּוֹךְ הַמַּעֲשִׂים הֻשְׁלְמָה הָאֱמוּנָה, כג וְהִתְקַיֵּם הַכָּתוּב הָאוֹמֵר, ‮¹"וְהֶאֱמִן אַבְרָהָם בֶּאֱלֹהִיםוַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה", וְגַם נִקְרָא ‮²"אוֹהֵב אֱלֹהִים". כד רוֹאִים אַתֶּם כִּי ‮¹בְּמַעֲשִׂים יִצָּדֵק אִישׁ וְלֹא בֶּאֱמוּנָה לְבַדָּהּ. כה וְכֵן גַּם ‮¹רָחָב הַזּוֹנָה, הַאִם לֹא נִצְדְּקָה בְּמַעֲשִׂים כַּאֲשֶׁר קִבְּלָה אֶת הַשְּׁלִיחִים וְשִׁלְּחָה אוֹתָם בְּדֶרֶךְ אַחֶרֶת? כו כִּי כְּשֵׁם שֶׁהַגּוּף בְּלֹא הָרוּחַ מֵת הוּא, כֵּן גַּם ‮¹הָאֱמוּנָה בְּלֹא מַעֲשִׂים מֵתָה הִיא.