צלם וצילום

עוד בעניין צלם אלוהים.
בספרי 'יסודות הבניין' קישרתי את המושג 'צלם אלוהים' גם למילה המודרנית – 'צילום'. כי מהו צילום אם לא מתן צורה, צלם ודמות, לתופעה טבעית כלשהי.
ואולם, עיקר הדגש בצילום הוא צילום בני אדם. בספרות המקצועית של צילום הסטילס והצילום הקולנועי נאמרו מילים רבות על כך, ועל עצם המדיום הזה. אני אמנם עשיתי שני תארים בלימוד קולנוע וטלוויזיה, אך כאן לא אאריך בכך.
מה שברור שלתמונה יש אפקט גדול, הרבה יותר מאשר למילים, וכפי שאומרים – 'מילה אחת שווה אלף מילים'.

כך ראיתי עכשיו מונולוג של דובר אנגלית אחד, בו הוא מזכיר תמונות שונות –
התמונה של הילדה הבורחת עירומה מההפצצות בוויאטנם, ששינתה את דעת הקהל האמריקאי על המלחמה. או התמונה של הילד הסורי, שנמצא מת וזרוק בחוף, אחרי שניסה למצוא מקלט באירופה – תמונה שהביאה לשינוי דעת הקהל בנוגע לסוגיית הפליטים.
המכנה המשותף – תמיד אלו תמונות של אנשים, הרבה פעמים של ילדים, והרבה פעמים תמונות של סבל.
לעומת אלה, הדובר בסרטון הביא את תמונת הטילים המפורסמת, המצורפת גם כאן, וטען כי זו התמונה האיקונית של המלחמה.
מצד אחד זה נכון – זו תמונה שהתפרסמה מאוד, וכן נעשו על-פיה הרבה ממים, עם כיתובים שונים. אבל למעשה, זו אינה יכולה להיות תמונת המלחמה, כי העיקר חסר בה – אנשים!
אנשים תמיד יהיו חשובים יותר ממכונות המלחמה. וכך למרות שמבחינה טכנולוגית, פוטוריסטית, ואף אסתטית, זו תמונה מופתית, הרי שחסר בה העיקר. וכך כשראיתי אותה לראשונה הגבתי – הטילים נראים יפה מאוד באוויר, אבל הרבה פחות יפה כשהם נוחתים באדמה.

אז מה כן יכולה להיות תמונת המלחמה? האמת שראיתי כמה תמונות כאלה – תמונות של הנפגעים מההפצצות בעזה, ובעיקר תמונה אחת מחרידה, של שני ילדים פגועים. התמונה הזו צמררה והחרידה אותי, אך כמובן שאיני יכול לשתף אותה כאן.
בכל אופן, לכל העוסקים ב'הסברה' – דעו לכם שכוחה של תמונה אחת כזו רב מרבבות מילותיכם, לפחות בעיניי האזרח הפשוט שנחשף אליה. באשר לממשלות – כאן כבר נכנסים ענייני פוליטיקה שונים.
ולמה? כי הרגש תמיד יהיה חזק יותר מהרציונליזציות. ולדעתי – בדין ובצדק שכך הוא.
ולמה זה? כי, כאמור, הצילום, מלשון צלם, אכן משקף את 'צלם האדם', המשותף לכל, ועל כן הוא חרוט עמוק ביישות כל אדם ואדם על פני הארץ. מילים, לעומת זאת, ועימן המחשבות המבוטאות בהן, משתנות משפה לשפה, לשם המשל. כלומר – אין הן אוניברסליות.
וזאת למרות שאת הכתוב 'ויהי האדם לנפש חיה' מתרגם אונקלוס – 'לרוח ממללה', כלומר לרוח מדברת. וכן, כפי שציינתי בפוסט קודם, אריסטו הגדיר את האדם כ'חי חושב', או 'חי מדבר'.

לבסוף, גם צה"ל מדבר במונחים אלה – על רצונו להשיג 'תמונת ניצחון'. לא ניצחון, אלא 'תמונת ניצחון'. כי היום לא המציאות חשובה, אלא הייצוג שלה, כפי שכבר הבחינו ההוגים הפוסט-מודרנים, ובעיקר בודריאר, בספרו המכונן 'סימולציה וסימולקרה'. באשר לאפשרות ההצלחה של ניסיון זה – ימים יגידו.