דובים

עמיתי ב'עובדות לא חשובות בתנ"ך' כתב על דובים בתנ"ך, וזו הזדמנות להזכיר אותם גם כאן. דבר אחד הוא שכח לציין – שדוב היא מילה דו-מינית, אשר מופיע לעיתים בלשון זכר ולעיתים בלשון נקבה. הנה, מירב מיכאלי לא המציאה דבר.
בכל מקרה, הדוב מתואר כחיה אכזרית, וכשהוא שכול – עוד יותר.
אביא את כל הופעותיו בתנ"ך, ואדגיש את שני המקומות בהם הוא מופיע בלשון נקבה –

שמואל א יז, לד
וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל שָׁאוּל רֹעֶה הָיָה עַבְדְּךָ לְאָבִיו בַּצֹּאן וּבָא הָאֲרִי וְאֶת הַדּוֹב וְנָשָׂא שֶׂה מֵהָעֵדֶר.

שמואל א יז, לו
גַּם אֶת הָאֲרִי גַּם הַדּוֹב הִכָּה עַבְדֶּךָ וְהָיָה הַפְּלִשְׁתִּי הֶעָרֵל הַזֶּה כְּאַחַד מֵהֶם כִּי חֵרֵף מַעַרְכֹת אֱלֹהִים חַיִּים.

שמואל א יז, לז
וַיֹּאמֶר דָּוִד יְהוָה אֲשֶׁר הִצִּלַנִי מִיַּד הָאֲרִי וּמִיַּד הַדֹּב הוּא יַצִּילֵנִי מִיַּד הַפְּלִשְׁתִּי הַזֶּה וַיֹּאמֶר שָׁאוּל אֶל דָּוִד לֵךְ וַיהוָה יִהְיֶה עִמָּךְ.

שמואל ב יז, ח
וַיֹּאמֶר חוּשַׁי אַתָּה יָדַעְתָּ אֶת אָבִיךָ וְאֶת אֲנָשָׁיו כִּי גִבֹּרִים הֵמָּה וּמָרֵי נֶפֶשׁ הֵמָּה כְּדֹב שַׁכּוּל בַּשָּׂדֶה וְאָבִיךָ אִישׁ מִלְחָמָה וְלֹא יָלִין אֶת הָעָם.

מלכים ב ב, כד
וַיִּפֶן אַחֲרָיו וַיִּרְאֵם וַיְקַלְלֵם בְּשֵׁם יְהוָה וַתֵּצֶאנָה שְׁתַּיִם דֻּבִּים מִן הַיַּעַר וַתְּבַקַּעְנָה מֵהֶם אַרְבָּעִים וּשְׁנֵי יְלָדִים.

כאן בא בלשון נקבה. ומאיר שלו נתן כותרת זו לספרו.

ישעיהו יא, ז
וּפָרָה וָדֹב תִּרְעֶינָה יַחְדָּו יִרְבְּצוּ יַלְדֵיהֶן וְאַרְיֵה כַּבָּקָר יֹאכַל תֶּבֶן.

כאן בלשון נקבה, אף כי יתכן שהיא נמשכת מהפרה, שהוזכרה בתחילה.

ישעיהו נט, יא
נֶהֱמֶה כַדֻּבִּים כֻּלָּנוּ וְכַיּוֹנִים הָגֹה נֶהְגֶּה נְקַוֶּה לַמִּשְׁפָּט וָאַיִן לִישׁוּעָה רָחֲקָה מִמֶּנּוּ.

הושע יג, ח
אֶפְגְּשֵׁם כְּדֹב שַׁכּוּל וְאֶקְרַע סְגוֹר לִבָּם וְאֹכְלֵם שָׁם כְּלָבִיא חַיַּת הַשָּׂדֶה תְּבַקְּעֵם.

עמוס ה, יט
כַּאֲשֶׁר יָנוּס אִישׁ מִפְּנֵי הָאֲרִי וּפְגָעוֹ הַדֹּב וּבָא הַבַּיִת וְסָמַךְ יָדוֹ עַל הַקִּיר וּנְשָׁכוֹ הַנָּחָשׁ.

משלי יז, יב
פָּגוֹשׁ דֹּב שַׁכּוּל בְּאִישׁ וְאַל כְּסִיל בְּאִוַּלְתּוֹ.

זה הפסוק אליו התייחס שם.

משלי כח, טו
אֲרִי נֹהֵם וְדֹב שׁוֹקֵק מֹשֵׁל רָשָׁע עַל עַם דָּל.

איכה ג, י
דֹּב אֹרֵב הוּא לִי (אריה) [אֲרִי] בְּמִסְתָּרִים.

דניאל ז, ה
וַאֲרוּ חֵיוָה אׇחֳרִי תִנְיָנָה דָּמְיָה לְדֹב וְלִשְׂטַר חַד הֳקִמַת וּתְלָת עִלְעִין בְּפֻמַּהּ בֵּין (שניה) [שִׁנַּהּ] וְכֵן אָמְרִין לַהּ קוּמִי אֲכֻלִי בְּשַׂר שַׂגִּיא.

*

מילון ספיר, אטימולוגיה –
דוב, דֹּב –
מילה שמקורה ארמית. השורש <דבב>, שאחד מפירושיו הוא להתנועע באִטיות, מופיע בהיגוי זה או אחר בלשונות שמיות שונות, כגון ארמית: דוּבָּא. בערבית הפועל דַבַּ הוראתו היא הולך לאט, ויש בזה רמז למקור השם, יצור ההולך לאט ובכבדות.

*

ואוכל להוסיף, כי אולי הצירוף 'דוב שכול', החוזר בתנ"ך שלוש פעמים, נובע ממשחק המילים – דוב-דואב. שורש זה אף הוא מקראי –

ויקרא כו, טז
אַף אֲנִי אֶעֱשֶׂה זֹּאת לָכֶם וְהִפְקַדְתִּי עֲלֵיכֶם בֶּהָלָה אֶת הַשַּׁחֶפֶת וְאֶת הַקַּדַּחַת מְכַלּוֹת עֵינַיִם וּמְדִיבֹת נָפֶשׁ וּזְרַעְתֶּם לָרִיק זַרְעֲכֶם וַאֲכָלֻהוּ אֹיְבֵיכֶם.