סיפורו של יהודה איש קריות
אביא את כל המקומות בברית החדשה בהם הוא מוזכר, תחילה בשלוש הבשורות הראשונות, ובשורת יוחנן בנפרד –
תחילה הוא נזכר עם בחירת שנים-עשר השליחים, וכבר בהתחלה הוא מוזכר כמי שעתיד להסגיר את ישוע –
מתי י –
א הוּא קָרָא אֵלָיו אֶת שְׁנֵים־עָשָׂר תַּלְמִידָיו וְנָתַן לָהֶם סַמְכוּת עַל רוּחוֹת הַטֻּמְאָה, לְגָרֵשׁ אוֹתָן¹ וּלְרַפֵּא כָּל מַחֲלָה וְכָל מַדְוֶה. ב וְאֵלֶּה שְׁמוֹת¹ שְׁנֵים־עָשָׂר הַשְּׁלִיחִים: הָרִאשׁוֹן² שִׁמְעוֹן הַמְּכֻנֶּה כֵּיפָא,³ אַנְדְּרֵי אָחִיו, יַעֲקֺב בֶּן זַבְדַּי וְיוֹחָנָן אָחִיו, ג¹ פִילִיפּוֹס וּבַר־תַּלְמַי,² תּוֹמָא³ וּמַתַּי הַמּוֹכֵס, יַעֲקֺב בֶּן חַלְפַי וְתַדַּי,¹ ד שִׁמְעוֹן הַקַּנַּאי¹ וִיהוּדָה אִישׁ קְרִיּוֹת – הָאִישׁ שֶׁמָּסַר אוֹתוֹ.
מרקוס ג –
יג יֵשׁוּעַ¹ עָלָה לָהָר² וְקָרָא לָאֲנָשִׁים שֶׁרָצָה בָּהֶם. הֵם בָּאוּ אֵלָיו יד וְהוּא קָבַע¹ שְׁנֵים־עָשָׂר אִישׁ² שֶׁיִּהְיוּ אִתּוֹ,³ שֶׁיִּשְׁלַח אוֹתָם לְבַשֵּׂר, טו וְשֶׁתִּהְיֶה לָהֶם סַמְכוּת¹ לְגָרֵשׁ אֶת הַשֵּׁדִים. טז הוּא מִנָּה אֶת¹ הַשְּׁנֵים־עָשָׂר:² שִׁמְעוֹן, אֲשֶׁר לוֹ הוּא נָתַן אֶת הַשֵּׁם כֵּיפָא; יז¹ יַעֲקֺב בֶּן זַבְדַּי וְיוֹחָנָן אֲחִי יַעֲקֺב, אֲשֶׁר לָהֶם נָתַן אֶת הַשֵּׁם בְּנֵי רֶגֶשׁ, שֶׁפֵּרוּשׁוֹ בְּנֵי רַעַם; יח אַנְדְּרֵי, פִילִיפּוֹס, בַּר־תַּלְמַי, מַתַּי, תּוֹמָא, יַעֲקֺב בֶּן חַלְפַי, תַּדַּי, שִׁמְעוֹן הַקַּנַּאי יט¹ וִיהוּדָה אִישׁ קְרִיּוֹת אֲשֶׁר גַּם הִסְגִּיר אוֹתוֹ.
לוקס ו –
יב בְּאוֹתָם יָמִים¹ יָצָא אֶל הָהָר² לְהִתְפַּלֵּל. לַיְלָה שָׁלֵם הִתְמִיד בִּתְפִלָּה לֶאֱלֹהִים, יג וְעִם אוֹר הַבֺּקֶר קָרָא אֵלָיו אֶת תַּלְמִידָיו וּבָחַר מֵהֶם¹ שְׁנֵים־עָשָׂר, אֲשֶׁר אוֹתָם כִּנָּה שְׁלִיחִים: יד אֶת שִׁמְעוֹן, אֲשֶׁר גַּם קָרָא לוֹ כֵּיפָא, וְאֶת¹ אַנְדְּרֵי אָחִיו, אֶת² יַעֲקֺב וְאֶת יוֹחָנָן, אֶת פִילִיפּוֹס וְאֶת בַּר תַּלְמַי, טו אֶת¹ מַתַּי וְאֶת² תּוֹמָא, אֶת יַעֲקֺב בֶּן חַלְפַי וְאֶת שִׁמְעוֹן הַמְּכֻנֶּה הַקַּנַּאי, טז אֶת¹ יְהוּדָה בֶּן יַעֲקֺב וְאֶת² יְהוּדָה אִישׁ קְרִיּוֹת אֲשֶׁר נִהְיָה לְמַסְגִּירוֹ.
*
שנית, בעת המשיחה בעת עניה, יהודה מחליט להסגיר את ישוע –
מתי כו –
ו כְּשֶׁהָיָה יֵשׁוּעַ¹ בְּבֵית עַנְיָה בְּבֵיתוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן הַמְצֺרָע, ז נִגְּשָׁה אֵלָיו אִשָּׁה שֶׁהֶחֱזִיקָה¹ פַּךְ שֶׁמֶן¹ וּבוֹ בֺּשֶׂם יָקָר מְאֺד וְיָצְקָה אוֹתוֹ עַל רֺאשׁוֹ בִּהְיוֹתוֹ מֵסֵב לְיַד הַשֻּׁלְחָן. ח כְּשֶׁרָאוּ זֹאת כָּעֲסוּ הַתַּלְמִידִים וְאָמְרוּ: "לָמָּה הַבִּזְבּוּז הַזֶּה? ט הֲלֹא אֶפְשָׁר הָיָה לִמְכֺּר אֶת הַבֹּשֶׂם בְּכֶסֶף רַב וְלָתֵת לָעֲנִיִּים."
י כְּשֶׁהִבְחִין בָּזֶה יֵשׁוּעַ, אָמַר לָהֶם: "מַדּוּעַ תָּצִיקוּ לָאִשָּׁה? הֲרֵי מַעֲשֶׂה טוֹב עָשְׂתָה לִי. יא¹ הָעֲנִיִּים אִתְּכֶם תָּמִיד, אֲבָל אֲנִי,² לֹא תָּמִיד אֲנִי אִתְּכֶם. יב וְהִיא כְּשֶׁיָּצְקָה אֶת שֶׁמֶן הַבֺּשֶׂם הַזֶּה עַל גּוּפִי עָשְׂתָה זֺאת בִּשְׁבִיל¹ קְבוּרָתִי. יג אָמֵן. אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, בְּכָל מָקוֹם שֶׁתֻּכְרַז הַבְּשׂוֹרָה הַזֺּאת,¹ בְּכָל הָעוֹלָם, יְסֻפַּר גַּם מָה שֶּׁעָשְׂתָה הִיא, וְזֶה לְזִכְרָהּ."
יד לְאַחַר מִכֵּן הָלַךְ אֶחָד מִן¹ הַשְּׁנֵים־עָשָׂר,² יְהוּדָה אִישׁ קְרִיּוֹת שְׁמוֹ, אֶל³ רָאשֵׁי הַכֺּהֲנִים טו וְאָמַר: "מָה אַתֶּם רוֹצִים לָתֵת לִי וַאֲנִי¹ אֶמְסֺר אוֹתוֹ לָכֶם?" נָתְנוּ לוֹ² שְׁלוֹשִׁים שִׁקְלֵי כֶּסֶף, טז וּמֵאוֹתָהּ עֵת חִפֵּשׂ הִזְדַּמְּנוּת לְהַסְגִּיר אוֹתוֹ.
מרקוס יד –
ג כַּאֲשֶׁר הָיָה¹ בְּבֵית עַנְיָה, בְּבֵיתוֹ שֶׁל שִׁמְעוֹן הַמְּצֺרָע, הֵסֵב אֶל הַשֻּׁלְחָן. בָּאָה אִשָּׁה שֶׁהֶחֱזִיקָה² פַּךְ וּבוֹ שֶׁמֶן¹ נֵרְדְּ טָהוֹר וְיָקָר מְאֺד, שָׁבְרָה אֶת פִּי הַפַּךְ וְיָצְקָה אֶת הַנֵּרְדְּ עַל רֺאשׁוֹ. ד הָיוּ אֲחָדִים שֶׁכָּעֲסוּ וְאָמְרוּ זֶה אֶל זֶה: "לָמָּה הַבִּזְבּוּז הַזֶּה שֶׁל הַשֶּׁמֶן? ה הֲלֹא הָיָה אֶפְשָׁר לִמְכֺּר אֶת הַשֶּׁמֶן הַזֶּה בִּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת¹ דִּינָר וְיוֹתֵר וְלָתֵת לָעֲנִיִּים!" וְהֵם גָּעֲרוּ בָּהּ.
ו אָמַר יֵשׁוּעַ: "הַנִּיחוּ לָהּ, מַדּוּעַ תָּצִיקוּ לָהּ? מַעֲשֶׂה טוֹב עָשְׂתָה לִי. ז¹ הָעֲנִיִּים אִתְּכֶם תָּמִיד וּבְכָל עֵת שֶׁתִּרְצוּ תּוּכְלוּ לְהֵיטִיב עִמָּהֶם, אֲבָל אֲנִי, לֹא תָּמִיד אֲנִי אִתְּכֶם. ח מָה שֶּׁהָיָה בִּיכָלְתָּהּ עָשְׂתָה; הִיא הִקְדִּימָה¹ לִמְשֺׁחַ אֶת גּוּפִי לִקְרַאת הַקְּבוּרָה. ט אָמֵן אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, בְּכָל מָקוֹם שֶׁתֻּכְרַז הַבְּשׂוֹרָה,¹ בְּכָל הָעוֹלָם, יְסֻפַּר גַּם מָה שֶּׁעָשְׂתָה הִיא, וְזֶה לְזִכְרָהּ."
י הָלַךְ¹ יְהוּדָה אִישׁ קְרִיּוֹת, אֶחָד מִן² הַשְּׁנֵים־עָשָׂר, אֶל רָאשֵׁי הַכֺּהֲנִים כְּדֵי לְהַסְגִּיר לָהֶם אֶת יֵשׁוּעַ. יא כְּשָׁמְעָם זֺאת שָׂמְחוּ וְהִבְטִיחוּ לָתֵת לוֹ כֶּסֶף, וְהוּא חִפֵּשׂ הִזְדַּמְּנוּת לְהַסְגִּיר אוֹתוֹ.
לוקס כב – מעט שונה –
א חַג הַמַּצּוֹת, הַנִּקְרָא¹ פֶּסַח, הִתְקָרֵב. ב וְרָאשֵׁי הַכֺּהֲנִים וְהַסּוֹפְרִים¹ חִפְּשׂוּ דֶּרֶךְ לְהַכְחִיד אוֹתוֹ, כִּי חָשְׁשׁוּ² מִפְּנֵי הָעָם. ג אָז נִכְנַס¹ הַשָּׂטָן² בִּיהוּדָה הַנִּקְרָא אִישׁ קְרִיּוֹת,³ שֶׁנִּמְנָה עִם⁴ הַשְּׁנֵים־עָשָׂר. ד הָלַךְ יְהוּדָה וְדִבֵּר עִם רָאשֵׁי הַכֺּהֲנִים וְהַקְּצִינִים לִקְבֺּעַ אֵיךְ יַסְגִּיר אוֹתוֹ בְּיָדָם. ה הֵם שָׂמְחוּ וְהִסְכִּימוּ לָתֵת לוֹ כֶּסֶף, ו וְהוּא הִסְכִּים לְכָךְ וְחִפֵּשׂ הִזְדַּמְּנוּת לְהַסְגִּירוֹ בְּיָדָם שֶׁלֹּא בִּפְנֵי הֶהָמוֹן.
כאן 'נכנס בו השטן'.
*
שלישית, בסעודת הפסח ישוע מתייחס למסגירו –
מתי כו –
יז בָּרִאשׁוֹן לְחַג הַמַּצּוֹת נִגְּשׁוּ הַתַּלְמִידִים אֶל יֵשׁוּעַ וְשָׁאֲלוּ: "הֵיכָן אַתָּה רוֹצֶה שֶׁנָּכִין לְךָ לֶאֱכֺל אֶת¹ הַפֶּסַח?" יח הֵשִׁיב לָהֶם:¹ "לְכוּ הָעִירָה אֶל פְּלוֹנִי וְאִמְרוּ לוֹ, 'כֺּה אָמַר רַבֵּנוּ,² עִתִּי קְרוֹבָה. אֶצְלְךָ אֶעֱשֶׂה אֶת הַפֶּסַח עִם תַּלְמִידַי'."
יט הַתַּלְמִידִים עָשׂוּ כְּמִצְוַת יֵשׁוּעַ וְהֵכִינוּ אֶת הַפֶּסַח.
כ בָּעֶרֶב הֵסֵב עִם הַשְּׁנֵים־עָשָׂר, כא וְכַאֲשֶׁר אָכְלוּ אָמַר: "אָמֵן אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, אֶחָד מִכֶּם יַסְגִּיר אוֹתִי."
כב הֵם הִתְעַצְּבוּ מְאֺד וְהֵחֵלּוּ אִישׁ אִישׁ לִשְׁאֺל אוֹתוֹ: "זֶה אֲנִי, אֲדוֹנִי?"
כג הֵשִׁיב וְאָמַר: "הַטּוֹבֵל אִתִּי אֶת יָדוֹ בַּקְּעָרָה הוּא¹ יַסְגִּירֵנִי. כד בֶּן־הָאָדָם אָמְנָם הוֹלֵךְ¹ כַּכָּתוּב עָלָיו, אַךְ² אוֹי לָאִישׁ אֲשֶׁר יַסְגִּיר אֶת בֶּן־הָאָדָם. הָאִישׁ הַהוּא, מוּטָב הָיָה לוֹ אִלּוּלֵא נוֹלַד."
כה הֵגִיב¹ יְהוּדָה שֶׁהָיָה עָתִיד לְהַסְגִּירוֹ – וְשָׁאַל: "זֶה אֲנִי,² רַבִּי?" הֵשִׁיב לוֹ:³ "אַתָּה אָמַרְתָּ."
כו כַּאֲשֶׁר אָכְלוּ לָקַח יֵשׁוּעַ לֶחֶם,¹ בֵּרֵךְ וּבָצַע וְנָתַן לַתַּלְמִידִים בְּאָמְרוֹ:² "קְחוּ וְאִכְלוּ, זֶה גּוּפִי." כז לָקַח אֶת הַכּוֹס, בֵּרֵךְ וְנָתַן לָהֶם בְּאָמְרוֹ: "שְׁתוּ מִמֶּנָּה כֻּלְּכֶם, כח כִּי זֶה דָּמִי,¹ דַּם² הַבְּרִית [הַחֲדָשָׁה] הַנִּשְׁפָּךְ בְּעַד רַבִּים³ לִסְלִיחַת חֲטָאִים. כט וַאֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, מֵעַתָּה לֹא אֶשְׁתֶּה מִפְּרִי הַגֶּפֶן הַזֶּה עַד אוֹתוֹ הַיּוֹם אֲשֶׁר¹ אֶשְׁתֵּהוּ חָדָשׁ עִמָּכֶם בְּמַלְכוּת אָבִי."
מרקוס יד –
יב¹ בָּרִאשׁוֹן לְחַג הַמַּצּוֹת, בַּיּוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִזְבֺּחַ אֶת קָרְבַּן הַפֶּסַח, שָׁאֲלוּ אוֹתוֹ תַּלְמִידָיו: "לְאָן אַתָּה רוֹצֶה שֶׁנֵּלֵךְ וְנָכִין לְךָ לֶאֱכֺל אֶת הַפֶּסַח?"
יג הוּא שָׁלַח שְׁנַיִם מִתַּלְמִידָיו וְאָמַר לָהֶם:¹ "לְכוּ הָעִירָה² וְיִפְגֺּשׁ אֶתְכֶם אִישׁ נוֹשֵׂא כַּד מַיִם. לְכוּ אַחֲרָיו, יד וּבַמָּקוֹם אֲשֶׁר יִכָּנֵס אֵלָיו אִמְרוּ לְבַעַל הַבַּיִת, 'כֺּה אָמַר¹ רַבֵּנוּ: אֵיפֺה חַדְרִי אֲשֶׁר אֺכַל בּוֹ אֶת² הַפֶּסַח עִם תַּלְמִידַי?' טו אוֹתוֹ אִישׁ יַרְאֶה לָכֶם¹ עֲלִיָּה גְּדוֹלָה מֻצַּעַת וּמְסֻדֶּרֶת; שָׁם תָּכִינוּ לָנוּ."
טז יָצְאוּ תַּלְמִידָיו וּבָאוּ הָעִירָה. הֵם מָצְאוּ הַכֺּל כְּפִי שֶׁאָמַר לָהֶם וְהֵכִינוּ אֶת¹ הַפֶּסַח. יז בָּעֶרֶב בָּא יֵשׁוּעַ עִם¹ הַשְּׁנֵים־עָשָׂר, יח וְכַאֲשֶׁר הֵסֵבּוּ וְאָכְלוּ אָמַר יֵשׁוּעַ: "אָמֵן אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם,¹ אֶחָד מִכֶּם יַסְגִּירֵנִי –² אֶחָד שֶׁאוֹכֵל אִתִּי." יט הֵם הֵחֵלּוּ לְהִתְעַצֵּב וּשְׁאָלוּהוּ אִישׁ אִישׁ: "זֶה אֲנִי?" כ אָמַר לָהֶם: "אֶחָד מִן¹ הַשְּׁנֵים־עָשָׂר,² הַטּוֹבֵל אִתִּי בַּקְּעָרָה. כא בֶּן־הָאָדָם אָמְנָם הוֹלֵךְ¹ כַּכָּתוּב עָלָיו, אַךְ² אוֹי לָאִישׁ אֲשֶׁר יַסְגִּיר אֶת בֶּן־הָאָדָם. טוֹב הָיָה לָאִישׁ הַהוּא אִלּוּלֵא נוֹלַד."
כב כַּאֲשֶׁר אָכְלוּ לָקַח יֵשׁוּעַ אֶת הַלֶּחֶם,¹ בֵּרֵךְ² וּבָצַע וְנָתַן לָהֶם בְּאָמְרוֹ:³ "קְחוּ, זֶה גּוּפִי." כג לָקַח אֶת הַכּוֹס, בֵּרֵךְ וְנָתַן לָהֶם וְכֻלָּם שָׁתוּ מִמֶּנָּה. כד אָמַר לָהֶם: "זֶה דָּמִי,¹ דַּם² הַבְּרִית הַנִּשְׁפָּךְ בְּעַד רַבִּים. כה אָמֵן אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, לֹא אֶשְׁתֶּה עוֹד מִפְּרִי הַגֶּפֶן עַד אוֹתוֹ הַיּוֹם אֲשֶׁר¹ אֶשְׁתֵּהוּ חָדָשׁ בְּמַלְכוּת הָאֱלֹהִים."
לוקס כב –
יט¹ לָקַח אֶת הַלֶּחֶם,² בֵּרֵךְ³ וּבָצַע וְנָתַן לָהֶם בְּאָמְרוֹ: "זֶה גּוּפִי הַנִּתָּן בַּעַדְכֶם, זֺאת עֲשׂוּ⁴ לְזִכְרִי." כ כֵּן גַּם אֶת הַכּוֹס אַחַר הַסְּעוּדָה, וְאָמַר: "הַכּוֹס הַזֺּאת הִיא¹ הַבְּרִית הַחֲדָשָׁה² בְּדָמִי הַנִּשְׁפָּךְ בַּעַדְכֶם. כא אַךְ הִנֵּה¹ אִתִּי עַל הַשֻּׁלְחָן יַד הַמַּסְגִּיר אוֹתִי. כב בֶּן־הָאָדָם אָמְנָם הוֹלֵךְ¹ כְּפִי שֶׁנִּגְזַר, אֲבָל² אוֹי לְאוֹתוֹ אִישׁ שֶׁמַּסְגִּיר אוֹתוֹ."
*
רביעית, מעצרו, בנשיקה –
מתי כו –
מז עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר וְהִנֵּה בָּא¹ יְהוּדָה,² אֶחָד מִן הַשְּׁנֵים־עָשָׂר, וְאִתּוֹ הָמוֹן רַב, מֵאֵת³ רָאשֵׁי הַכֺּהֲנִים וְזִקְנֵי הָעָם, בַּחֲרָבוֹת וּבְמַקְלוֹת. מח הַמַּסְגִּיר אוֹתוֹ הִקְדִּים לָתֵת סִימָן בְּאָמְרוֹ: "מִי שֶׁאֶתֵּן לוֹ¹ נְשִׁיקָה זֶה הוּא; תִּפְסוּ אוֹתוֹ." מט מִיָּד נִגַּשׁ אֶל יֵשׁוּעַ וְאָמַר: "שָׁלוֹם,¹ רַבִּי", וְנִשֵּׁק אוֹתוֹ. נ אָמַר לוֹ יֵשׁוּעַ:¹ "חָבֵר, לְשֵׁם מָה אַתָּה כָּאן¹ ?" אָז נִגְּשׁוּ אֶל יֵשׁוּעַ, אָחֲזוּ בּוֹ בִּידֵיהֶם וְעָצְרוּ אוֹתוֹ.
נא אֶחָד מֵהָאֲנָשִׁים שֶׁהָיוּ עִם יֵשׁוּעַ שָׁלַח יָדוֹ וְשָׁלַף אֶת¹ חַרְבּוֹ, וּבְהַכּוֹתוֹ אֶת² עֶבֶד הַכֺּהֵן הַגָּדוֹל קִצֵּץ אֶת אָזְנוֹ. נב אָמַר אֵלָיו יֵשׁוּעַ: "הָשֵׁב אֶת חַרְבְּךָ אֶל מְקוֹמָהּ, כִּי כָּל הָאוֹחֲזִים בַּחֶרֶב,¹ בַּחֶרֶב יֺאבְדוּ. נג שֶׁמָּא חוֹשֵׁב אַתָּה שֶׁאֵינֶנִּי יָכוֹל לְבַקֵּשׁ מֵאָבִי וּמִיָּד יַמְצִיא לִי יוֹתֵר מִשְּׁנֵים־עָשָׂר לִגְיוֹנוֹת¹ מַלְאָכִים? נד אֲבָל כֵּיצַד¹ יִתְקַיְּמוּ דִּבְרֵי הַכְּתוּבִים² שֶׁכָּךְ צָרִיךְ לִהְיוֹת?"
נה אוֹתָהּ שָׁעָה אָמַר יֵשׁוּעַ אֶל הֶהָמוֹן: "כְּמוֹ עַל שׁוֹדֵד יְצָאתֶם בַּחֲרָבוֹת וּבְמַקְלוֹת לִתְפֺּס אוֹתִי. הֲרֵי יוֹם יוֹם¹ יָשַׁבְתִּי בַּמִּקְדָּשׁ² וְלִמַּדְתִּי וְלֹא שְׁלַחְתֶּם יָד לִתְפֺּס אוֹתִי. נו אַךְ כָּל זֶה קָרָה לְמַעַן¹ יִתְקַיְּמוּ כִּתְבֵי הַנְּבִיאִים." אָז² עֲזָבוּהוּ כָּל הַתַּלְמִידִים וּבָרְחוּ.
מרקוס יד –
מג עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר וְהִנֵּה בָּא¹ יְהוּדָה, אֶחָד מִן² הַשְּׁנֵים־עָשָׂר, וְאִתּוֹ הָמוֹן, בַּחֲרָבוֹת וּבְמַקְלוֹת, בָּאִים מִטַּעַם³ רָאשֵׁי הַכֺּהֲנִים וְהַסּוֹפְרִים וְהַזְּקֵנִים. מד הַמַּסְגִּיר אוֹתוֹ הִקְדִּים לָתֵת לָהֶם סִימָן בְּאָמְרוֹ: "מִי שֶׁאֶתֵּן לוֹ¹ נְשִׁיקָה זֶה הוּא; תִּפְסוּ אוֹתוֹ וְהוֹלִיכוּהוּ בְּלִוְיַת מִשְׁמָר." מה כַּאֲשֶׁר הִגִּיעַ נִגַּשׁ אֵלָיו מִיָּד וְאָמַר:¹ "רַבִּי", וְנָשַׁק לוֹ. מו הֵם שָׁלְחוּ יְדֵיהֶם וְתָפְסוּ אוֹתוֹ. מז אֲבָל אַחַד הָעוֹמְדִים שָׁם שָׁלַף¹ חֶרֶב, הִכָּה אֶת עֶבֶד הַכֺּהֵן הַגָּדוֹל וְקִצֵּץ אֶת אָזְנוֹ. מח אָמַר לָהֶם יֵשׁוּעַ: "כְּמוֹ עַל שׁוֹדֵד יְצָאתֶם בַּחֲרָבוֹת וּבְמַקְלוֹת לִתְפֺּס אוֹתִי. מט יוֹם יוֹם הָיִיתִי אִתְּכֶם בַּמִּקְדָּשׁ¹ וְלִמַּדְתִּי וְלֹא תְּפַסְתֶּם אוֹתִי, אַךְ זֺאת כְּדֵי² שֶׁיִּתְקַיְּמוּ הַכְּתוּבִים." נ אָז¹ עֲזָבוּהוּ כֻּלָּם וּבָרְחוּ.
נא בָּחוּר אֶחָד שֶׁהָיָה עָטוּף סָדִין לְכִסּוּי גּוּפוֹ נִתְלַוָּה אֵלָיו. תָּפְסוּ אוֹתוֹ, נב אַךְ הוּא עָזַב אֶת הַסָּדִין בְּיָדָם וּבָרַח עָרוֹם.
לוקס כב –
מז עוֹדֶנּוּ מְדַבֵּר וְהִנֵּה קְהַל אֲנָשִׁים, וְאֶחָד מִן¹ הַשְּׁנֵים־עָשָׂר הַנִּקְרָא² יְהוּדָה הוֹלֵךְ³ לִפְנֵיהֶם וּמִתְקָרֵב אֶל יֵשׁוּעַ לְנַשְּׁקוֹ. מח אָמַר לוֹ יֵשׁוּעַ: "יְהוּדָה, בִּנְשִׁיקָה אַתָּה מוֹסֵר אֶת בֶּן־הָאָדָם?"
מט הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר סְבִיבוֹ, כִּרְאוֹתָם מָה עוֹמֵד לִקְרוֹת, אָמְרוּ: "אֲדוֹנֵנוּ, הַאִם לְהַכּוֹת¹ בְּחֶרֶב?" נ וְאֶחָד מֵהֶם הִכָּה וְקִצֵּץ אֶת אָזְנוֹ הַיְמָנִית שֶׁל עֶבֶד הַכֺּהֵן הַגָּדוֹל. נא אַךְ יֵשׁוּעַ הֵשִׁיב: "הַרְפּוּ! עַד כָּאן!", נָגַע בְּאָזְנוֹ וְרִפֵּא אוֹתוֹ. נב פָּנָה יֵשׁוּעַ אֶל¹ רָאשֵׁי הַכֺּהֲנִים וּקְצִינֵי הַמִּקְדָּשׁ וְהַזְּקֵנִים אֲשֶׁר בָּאוּ עָלָיו, וְאָמַר: "כְּמוֹ עַל שׁוֹדֵד יְצָאתֶם בַּחֲרָבוֹת וּבְמַקְלוֹת! נג יוֹם יוֹם הָיִיתִי עִמָּכֶם¹ בַּמִּקְדָּשׁ וְלֹא שְׁלַחְתֶּם בִּי יָד, אֶלָּא שֶׁזֺּאת שְׁעַתְכֶם וּשְׁעַת² שִׁלְטוֹן הַחֺשֶׁךְ."
*
חמישית, התאבדות יהודה –
מתי כז –
א עִם בֺּקֶר הִתְכַּנְּסוּ כָּל¹ רָאשֵׁי הַכֺּהֲנִים וְזִקְנֵי הָעָם לְמוֹעֵצָה כְּנֶגֶד יֵשׁוּעַ, כְּדֵי לְהָמִית אוֹתוֹ. ב הֵם קָשְׁרוּ אוֹתוֹ, הוֹלִיכוּהוּ מִשָּׁם¹ וּמְסָרוּהוּ² לְפִּילָטוֹס הַנָּצִיב.
ג¹ יְהוּדָה שֶׁהִסְגִּירוֹ, כְּשֶׁרָאָה שֶׁהִרְשִׁיעוּ אוֹתוֹ, הִתְחָרֵט וְהֶחֱזִיר לְרָאשֵׁי הַכֺּהֲנִים וְלַזְּקֵנִים אֶת² שְׁלוֹשִׁים שִׁקְלֵי הַכֶּסֶף בְּאָמְרוֹ: ד "חָטָאתִי, כִּי¹ דָּם נָקִי הִסְגַּרְתִּי." אַךְ הֵם אָמְרוּ: "מָה אִכְפַּת לָנוּ? זֶה עִנְיָנְךָ שֶׁלְּךָ!" ה הוּא¹ הִשְׁלִיךְ אֶת הַכֶּסֶף לְתוֹךְ הַמִּקְדָּשׁ, הָלַךְ מִשָּׁם² וְתָלָה אֶת עַצְמוֹ. ו לָקְחוּ רָאשֵׁי הַכֺּהֲנִים אֶת הַכֶּסֶף וְאָמְרוּ: "אָסוּר לְהַכְנִיס אֶת הַכֶּסֶף¹ לְאוֹצַר הַמִּקְדָּשׁ, כִּי מְחִיר דָּמִים הוּא." ז הִתְיָעֲצוּ וְקָנוּ בּוֹ אֶת שְׂדֵה הַיּוֹצֵר לִקְבוּרַת הַזָּרִים. ח עַל כֵּן נִקְרָא הַשָּׂדֶה הַהוּא¹ "שְׂדֵה הַדָּם" עַד הַיּוֹם הַזֶּה. ט אָז¹ נִתְקַיֵּם מָה שֶּׁנֶּאֱמַר בְּיַד יִרְמְיָהוּ הַנָּבִיא: "וַיִּקְחוּ² שְׁלוֹשִׁים הַכֶּסֶף, אֶדֶר הַיְקָר אֲשֶׁר יָקַר מֵעַל בְּנֵי יִשְׂרָאֵל, י וַיִּתְּנוּ אוֹתָם בְּעַד שְׂדֵה הַיּוֹצֵר כַּאֲשֶׁר צִוָּנִי יהוה."
הנביא שאמר זאת הוא זכריה, אך כנראה ב'ירמיה' הכוונה – בכתבי הנביאים, שירמיה הוא הראשון שבהם לפי סידור אחד.
*
ועתה ליוחנן.
גם הוא מציינו בצד שנים-עשר השליחים, ואף קורא לו שטן –
יוחנן ו –
אָמַר לָהֶם יֵשׁוּעַ: "הֲרֵי אֲנִי¹ בָּחַרְתִּי אֶתְכֶם, הַשְּׁנֵים־עָשָׂר,² וְאֶחָד מִכֶּם שָׂטָן." עא יֵשׁוּעַ דִּבֵּר עַל¹ יְהוּדָה בֶּן שִׁמְעוֹן אִישׁ קְרִיּוֹת, כִּי הוּא הָיָה עָתִיד² לְהַסְגִּיר אוֹתוֹ, וְהוּא אֶחָד מִן הַשְּׁנֵים־עָשָׂר.
המשיחה בבית עניה – כאן גרסה שונה בה יהודה מתרעם על בזבוז השמן – מה שבגרסאות קודמות עשו השליחים האחרים, והוא אף מכונה גנב, ומסופר לנו שהקופה הייתה בידו –
יוחנן יב –
א שִׁשָּׁה יָמִים לִפְנֵי¹ הַפֶּסַח בָּא יֵשׁוּעַ² לְבֵית עַנְיָה, מְקוֹם מְגוּרָיו שֶׁל אֶלְעָזָר אֲשֶׁר יֵשׁוּעַ הֱקִימוֹ מִן הַמֵּתִים. ב עָרְכוּ לוֹ שָׁם סְעוּדָה¹ וּמָרְתָא שֵׁרְתָה אוֹתָם, וְאִלּוּ אֶלְעָזָר הָיָה אֶחָד מִן הַמְסֻבִּים אִתּוֹ. ג אָז לָקְחָה מִרְיָם בֺּשֶׂם נֵרְדְּ זַךְ וְיָקָר, שְׁלֹשׁ מְאוֹת גְּרָם¹ מִשְׁקָלוֹ,¹ מָשְׁחָה אֶת רַגְלֵי יֵשׁוּעַ וְנִגְּבָה אוֹתָן בְּשַׂעֲרוֹתֶיהָ, וְהַבַּיִת נִתְמַלֵּא רֵיחַ הַבֺּשֶׂם. ד אָמַר¹ יְהוּדָה אִישׁ קְרִיּוֹת, אֶחָד מִתַּלְמִידָיו שֶׁהָיָה² עָתִיד לְהַסְגִּיר אוֹתוֹ: ה "מַדּוּעַ לֹא נִמְכַּר הַבֺּשֶׂם בִּשְׁלֹשׁ מֵאוֹת דִּינָר וְנִתַּן לָעֲנִיִּים?" ו אַךְ הוּא אָמַר זֺאת לֹא מִדַּאֲגָתוֹ לָעֲנִיִּים, אֶלָּא מִפְּנֵי שֶׁהָיָה גַּנָּב;¹ הַקֻּפָּה הָיְתָה בְּיָדָיו וְהוּא הָיָה נוֹטֵל מִמָה שֶׁשָּׂמוּ בָּהּ.
ז אָמַר יֵשׁוּעַ: "הַנַּח לָהּ; הִיא שָׁמְרָה זֺאת לְיוֹם¹ קְבוּרָתִי. ח הֲרֵי¹ הָעֲנִיִּים אִתְּכֶם תָּמִיד, אֲבָל אֲנִי לֹא תָּמִיד אֲנִי אִתְּכֶם."
ט רַבִּים בִּיהוּדָה שָׁמְעוּ שֶׁהוּא שָׁם וּבָאוּ לֹא רַק בִּגְלַל יֵשׁוּעַ, אֶלָּא גַּם כְּדֵי לִרְאוֹת אֶת אֶלְעָזָר אֲשֶׁר יֵשׁוּעַ¹ הֱקִימוֹ מִן הַמֵּתִים. י¹ נוֹעֲצוּ רָאשֵׁי הַכֺּהֲנִים לַהֲרֺג גַּם אֶת אֶלְעָזָר, יא כִּי בִּגְלָלוֹ הָלְכוּ¹ רַבִּים מֵאַנְשֵׁי יְהוּדָה וְהֶאֱמִינוּ בְּיֵשׁוּעַ.
ועוד נוסף סיפור על ישוע הרוחץ את רגליי תלמידיו, כאן יהודה מכונה גם 'לא טהור' –
יוחנן יג –
א הָיָה זֶה לִפְנֵי חַג¹ הַפֶּסַח: יֵשׁוּעַ יָדַע כִּי² הִגִּיעָה שְׁעָתוֹ לְהִסְתַּלֵּק מִן הָעוֹלָם הַזֶּה³ אֶל הָאָב; וּבְאַהֲבָתוֹ אֶת הַשַּׁיָּכִים לוֹ בָּעוֹלָם,⁴ אָהַב אוֹתָם עַד תֺּם. ב לְעֵת סְעוּדַת עֶרֶב,¹ הַשָּׂטָן כְּבָר שָׂם בְּלֵב יְהוּדָה בֶּן שִׁמְעוֹן אִישׁ קְרִיּוֹת לְהַסְגִּיר אוֹתוֹ. ג יֵשׁוּעַ, שֶׁיָּדַע כִּי הָאָב¹ נָתַן אֶת הַכֺּל בְּיָדָיו וְכִי מֵאֵת אֱלֹהִים יָצָא וְאֶל אֱלֹהִים הוּא הוֹלֵךְ, ד קָם מִן הַסְּעוּדָה וּפָשַׁט אֶת בְּגָדָיו, נָטַל מַגֶּבֶת וְחָגַר אֶת עַצְמוֹ; ה אַחַר כָּךְ יָצַק מַיִם בַּקְּעָרָה וְהֵחֵל¹ לִרְחֺץ אֶת רַגְלֵי הַתַּלְמִידִים וּלְנַגְּבָן בַּמַּגֶּבֶת שֶׁהָיָה חָגוּר בָּהּ. ו וּכְשֶׁקָּרַב אֶל שִׁמְעוֹן כֵּיפָא, אָמַר לוֹ זֶה: "אֲדוֹנִי, אַתָּה תִּרְחַץ אֶת רַגְלַי?!"
ז הֵשִׁיב יֵשׁוּעַ וְאָמַר אֵלָיו: "מָה שֶׁאֲנִי עוֹשֶׂה אֵינְךָ מֵבִין כָּעֵת, אֲבָל¹ אַחֲרֵי כֵן תָּבִין."
ח אָמַר לוֹ כֵּיפָא: "לְעוֹלָם לֹא תִּרְחַץ אֶת רַגְלַי!" הֵשִׁיב לוֹ יֵשׁוּעַ: "אִם לֹא אֶרְחַץ אוֹתְךָ אֵין לְךָ חֵלֶק אִתִּי."
ט אָמַר לוֹ שִׁמְעוֹן כֵּיפָא: "אֲדוֹנִי, לֹא רַק אֶת רַגְלַי, אֶלָּא גַּם אֶת יָדַי וְאֶת רֺאשִׁי."
י הֵשִׁיב לוֹ יֵשׁוּעַ: "מִי שֶׁרָחוּץ טָהוֹר הוּא לַחֲלוּטִין וְאֵינוֹ זָקוּק אֶלָּא לִרְחִיצַת הָרַגְלַיִם.¹ וְאַתֶּם טְהוֹרִים, אַךְ לֹא כֻּלְּכֶם"; יא שֶׁהֲרֵי הִכִּיר אֶת מִי¹ שֶׁיַּסְגִּיר אוֹתוֹ וְלָכֵן אָמַר: "לֹא כֻּלְּכֶם טְהוֹרִים."
יב לְאַחַר שֶׁרָחַץ אֶת רַגְלֵיהֶם וְלָבַשׁ אֶת בְּגָדָיו, חָזַר וְהֵסֵב אִתָּם. אָמַר לָהֶם: "יוֹדְעִים אַתֶּם מָה עָשִׂיתִי לָכֶם? יג אַתֶּם קוֹרְאִים לִי¹ רַבִּי² וְאָדוֹן; יָפֶה אַתֶּם עוֹשִׂים, שֶׁכֵּן אֲנִי הוּא. יד לָכֵן אִם אֲנִי, הָאָדוֹן וְהַמּוֹרֶה, רָחַצְתִּי אֶת רַגְלֵיכֶם, גַּם אַתֶּם חַיָּבִים לִרְחֺץ זֶה אֶת רַגְלֵי זֶה, טו כִּי¹ מוֹפֵת נָתַתִּי לָכֶם כְּדֵי שֶׁתַּעֲשׂוּ גַּם אַתֶּם כְּמוֹ² שֶׁעָשִׂיתִי לָכֶם. טז אָמֵן אָמֵן אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם,¹ עֶבֶד אֵינֶנּוּ גָּדוֹל מֵאֲדוֹנָיו וְשָׁלִיחַ אֵינֶנּוּ גָּדוֹל מִשּׁוֹלְחוֹ. יז אִם יוֹדְעִים אַתֶּם אֶת זֺאת,¹ אַשְׁרֵיכֶם בַּעֲשׂוֹתְכֶם כֵּן. יח לֹא עַל כֻּלְּכֶם דִּבַּרְתִּי – אֲנִי יוֹדֵעַ מִי אֵלֶּה¹ שֶׁבָּחַרְתִּי אוֹתָם – אַךְ לְמַעַן² יִמָּלֵא הַכָּתוּב,³ 'אוֹכֵל לַחְמִי הִגְדִּיל עָלַי עָקֵב'. יט מֵעַתָּה אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם¹ בְּטֶרֶם יִקְרֶה הַדָּבָר, לְמַעַן תַּאֲמִינוּ כַּאֲשֶׁר יִקְרֶה כִּי² אֲנִי הוּא. כ אָמֵן אָמֵן אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם,¹ הַמְקַבֵּל אֶת מִי שֶׁאֶשְׁלַח מְקַבֵּל אוֹתִי, וְהַמְקַבֵּל אוֹתִי מְקַבֵּל אֶת שׁוֹלְחִי."
וגם כאן ישוע מנבא את הסגרתו –
כא לְאַחַר שֶׁאָמַר זֺאת¹ נִפְעַם יֵשׁוּעַ בְּרוּחוֹ וְהֵעִיד בְּאָמְרוֹ: "אָמֵן אָמֵן אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם, אֶחָד מִכֶּם יַסְגִּירֵנִי."
כב הִבִּיטוּ הַתַּלְמִידִים זֶה בָּזֶה, כְּשֶׁהֵם תּוֹהִים עַל מִי דִּבֵּר. כג אוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה אַחַד הַתַּלְמִידִים סָמוּךְ אֶל חֵיק יֵשׁוּעַ.¹ אוֹתוֹ תַּלְמִיד הָיָה אָהוּב עַל יֵשׁוּעַ. כד רָמַז לוֹ שִׁמְעוֹן כֵּיפָא לִשְׁאֺל עַל מִי הוּא מְדַבֵּר. כה¹ נִשְׁעַן אוֹתוֹ תַּלְמִיד עַל לִבּוֹ שֶׁל יֵשׁוּעַ וְשָׁאַל אוֹתוֹ: "אֲדוֹנִי, מִי הוּא?"
כו עָנָה יֵשׁוּעַ: "זֶה שֶׁבִּשְׁבִילוֹ אֶטְבֺּל אֶת הַפְּרוּסָה וְאֶתֵּן לוֹ". טָבַל אֶת הַפְּרוּסָה וְנָתַן אוֹתָהּ¹ לִיהוּדָה בֶּן שִׁמְעוֹן אִישׁ קְרִיּוֹת. כז לְאַחַר שֶׁנִּתְּנָה לוֹ הַפְּרוּסָה¹ נִכְנַס בּוֹ הַשָּׂטָן. אָמַר לוֹ יֵשׁוּעַ: "אֶת אֲשֶׁר תַּעֲשֶׂה עֲשֵׂה מָהֵר." כח וְאִישׁ מִן הַמְסֻבִּים לֹא יָדַע לְשֵׁם מָה אָמַר לוֹ זֺאת. כט הוֹאִיל¹ וְהַקֻּפָּה הָיְתָה אֵצֶל יְהוּדָה, חָשְׁבוּ אֲחָדִים שֶׁיֵּשׁוּעַ אָמַר לוֹ, "קְנֵה מָה שֶׁנָּחוּץ לָנוּ² לֶחָג", אוֹ שֶׁיִּתֵּן מַשֶּׁהוּ לָעֲנִיִּים. ל וְהוּא, אַחֲרֵי שֶׁלָּקַח אֶת הַפְּרוּסָה, יָצָא מִיָּד. הָיָה אָז לַיְלָה.
ולבסוף נעצר –
יוחנן יח –
א אַחֲרֵי שֶׁאָמַר אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה יָצָא יֵשׁוּעַ עִם תַּלְמִידָיו אֶל מֵעֵבֶר¹ לְנַחַל קִדְרוֹן וְנִכְנַס עִם תַּלְמִידָיו² אֶל גַּן אֲשֶׁר הָיָה שָׁם. ב גַּם¹ יְהוּדָה הַמַּסְגִּיר אוֹתוֹ הִכִּיר אֶת הַמָּקוֹם, שֶׁכֵּן פְּעָמִים רַבּוֹת נוֹעַד שָׁם יֵשׁוּעַ עִם תַּלְמִידָיו. ג¹ לָקַח יְהוּדָה קְבוּצַת חַיָּלִים וְגַם מְשָׁרְתִים מֵאֵת רָאשֵׁי הַכֺּהֲנִים וְהַפְּרוּשִׁים, וּבָא לְשָׁם בְּלַפִּידִים וּבִמְנוֹרוֹת וּבִכְלֵי נֶשֶׁק. ד יֵשׁוּעַ,¹ שֶׁיָּדַע כָּל מָה שֶׁיָּבוֹא עָלָיו, יָצָא וְאָמַר לָהֶם: "אֶת מִי אַתֶּם מְחַפְּשִׂים?"
ה הֵשִׁיבוּ לוֹ: "אֶת יֵשׁוּעַ מִנָּצְרַת." אָמַר לָהֶם: "אֲנִי הוּא". גַּם יְהוּדָה הַמַּסְגִּיר אוֹתוֹ הָיָה אִתָּם. ו כַּאֲשֶׁר אָמַר לָהֶם יֵשׁוּעַ "אֲנִי הוּא", נָסוֹגוּ לְאָחוֹר וְנָפְלוּ אַרְצָה.
ז שׁוּב שָׁאַל אוֹתָם: "אֶת מִי אַתֶּם מְחַפְּשִׂים?" הֵשִׁיבוּ: "אֶת יֵשׁוּעַ מִנָּצְרַת".
ח עָנָה יֵשׁוּעַ: "אָמַרְתִּי לָכֶם שֶׁאֲנִי הוּא. לָכֵן אִם אוֹתִי אַתֶּם מְחַפְּשִׂים, הֲנִיחוּ לְאֵלֶּה לָלֶכֶת" – ט לְקַיֵּם אֶת הַדָּבָר שֶׁאָמַר,¹ "מֵאֵלֶּה אֲשֶׁר נָתַתָּ לִי לֹא אָבַד לִי אִישׁ".
י אָז שָׁלַף שִׁמְעוֹן כֵּיפָא¹ חֶרֶב שֶׁהָיְתָה אֶצְלוֹ, הִכָּה בְּעַבְדּוֹ שֶׁל הַכֺּהֵן הַגָּדוֹל וְקִצֵּץ אֶת אָזְנוֹ הַיְמָנִית. שֵׁם הָעֶבֶד הָיָה מֶלֶךְ. יא אָמַר יֵשׁוּעַ אֶל כֵּיפָא: "הָשֵׁב אֶת הַחֶרֶב אֶל נְדָנָהּ. הַאִם לֹא אֶשְׁתֶּה אֶת¹ הַכּוֹס שֶׁנָּתַן לִי הָאָב?"
*
*
ולבסוף, מסופר עליו גם במעשה השליחים, כשמינו שליח חדש במקומו –
מעשה השליחים א –
יב אַחֲרֵי כֵן¹ שָׁבוּ לִירוּשָׁלַיִם² מֵהַר הַזֵּיתִים,³ הַקָּרוֹב לִירוּשָׁלַיִם כְּדֶרֶךְ תְּחוּם שַׁבָּת. יג¹ בָּאוּ כֵּיפָא וְיוֹחָנָן וְיַעֲקֺב, אַנְדְּרֵי וּפִילִיפּוֹס וְתּוֹמָא, בַּר־תַּלְמַי וּמַתַּי וְיַעֲקֺב בֶּן־חַלְפַי, שִׁמְעוֹן הַקַּנַּאי וִיהוּדָה בֶּן־יַעֲקֺב, וְעָלוּ אֶל² הָעֲלִיָּה – הַמָּקוֹם שֶׁנָּהֲגוּ לִשְׁהוֹת בּוֹ. יד כָּל אֵלֶּה¹ הִתְמִידוּ בְּלֵב אֶחָד בִּתְפִלָּה, הֵם² וְהַנָּשִׁים וּמִרְיָם אֵם יֵשׁוּעַ³ וְאֶחָיו.
טו בְּאוֹתָם יָמִים קָם כֵּיפָא בֵּין¹ הָאַחִים – מִסְפַּר הָאֲנָשִׁים שֶׁנִּקְהֲלוּ יַחַד הָיָה כְּמֵאָה וְעֶשְׂרִים – וְאָמַר: טז "אֲנָשִׁים אַחִים, צָרִיךְ הָיָה שֶׁיִּתְקַיֵּם הַכָּתוּב אֲשֶׁר רוּחַ הַקֺּדֶשׁ דִּבְּרָה מִקֶּדֶם בְּפִי דָּוִד עַל¹ יְהוּדָה, זֶה שֶׁנִּהְיָה הַמּוֹבִיל שֶׁל תּוֹפְסֵי יֵשׁוּעַ. יז הוּא¹ נִמְנָה אִתָּנוּ וְקִבֵּל חֵלֶק בַּשֵּׁרוּת הַזֶּה. יח וְהִנֵּה קָנָה לוֹ שָׂדֶה¹ בִּשְׂכַר הָרֶשַׁע, וְכַאֲשֶׁר נָפַל¹ נִבְקְעָה בִּטְנוֹ וְכָל מֵעָיו נִשְׁפְּכוּ הַחוּצָה. יט הַדָּבָר הַזֶּה נוֹדַע לְכָל יוֹשְׁבֵי יְרוּשָׁלַיִם, וּלְפִיכָךְ נִקְרָא אוֹתוֹ שָׂדֶה בִּלְשׁוֹנָם¹ 'חֲקַל דְּמָא', שֶׁפֵּרוּשׁוֹ שְׂדֵה הַדָּם, כ שֶׁהֲרֵי כָּתוּב בְּסֵפֶר תְּהִלִּים,¹ 'תְּהִי־טִירָתוֹ¹ נְשַׁמָּה² וְאַל־יְהִי בָהּ יוֹשֵׁב', וְגַם² 'פְּקֻדָּתוֹ³ יִקַּח אַחֵר'. כא עַל כֵּן צָרִיךְ שֶׁאֶחָד מִן הָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר¹ נִלְווּ אֵלֵינוּ בְּכָל הָעֵת אֲשֶׁר הָאָדוֹן יֵשׁוּעַ בָּא וְיָצָא בְּתוֹכֵנוּ, כב הָחֵל¹ מִטְּבִילַת יוֹחָנָן עַד יוֹם² הִנָּשְׂאוֹ מֵאִתָּנוּ, יִהְיֶה עֵד אִתָּנוּ³ עַל תְּחִיָּתוֹ."
כג הֵם הֶעֱמִידוּ שְׁנַיִם, אֶת יוֹסֵף הַנִּקְרָא בַּר־שַׁבָּא וְהַמְּכֻנֶּה גַּם יוּסְטוֹס, וְאֶת מַתִּתְיָה. כד הִתְפַּלְּלוּ וְאָמְרוּ: "אַתָּה אֲדֺנָי¹ הַיּוֹדֵעַ כָּל הַלְּבָבוֹת, הַרְאֵה נָא מִי הוּא הָאֶחָד מִן הַשְּׁנַיִם שֶׁבָּחַרְתָּ בּוֹ כה לָקַחַת אֶת מְקוֹם הַשֵּׁרוּת הַזֶּה וְהַשְּׁלִיחוּת אֲשֶׁר סָטָה מִמֶּנָּה יְהוּדָה בְּלֶכְתּוֹ אֶל מְקוֹמוֹ שֶׁלּוֹ." כו הֵם הִפִּילוּ¹ גּוֹרָלוֹת; הַגּוֹרָל נָפַל הַגּוֹרָל נָפַל עַל מַתִּתְיָה, וְהוּא נִסְפַּח אֶל² אַחַד־עָשָׂר³ הַשְּׁלִיחִים.
*
טוב, ניסיתי להציג את כל המקורות (ולא יודע למה יצא לי הפעם טקסט עם מספרים של הערות שוליים), ומהם יוצא סיפור די אחיד, עם כמה סתירות.
הסיפור האחיד –
1. יהודה איש קריות היה אחד משנים עשר השליחים.
2. בבית עניה, כאשר אישה אחת משחה את רגליו של ישוע, הוא החליט מסיבה כלשהי להסגיר אותו.
3. בליל הסדר ישוע אמר שאחד מהשליחים יסגיר אותו. כששאלו אותו מיהו, אמר מי שיטבול איתו את הלחם, ויהודה איש קריות טבל איתו את הלחם.
4. ישוע נעצר בלילה על-ידי חיילים, כאשר יהודה איש קריות מסמן להם מי הוא על ידי נשיקתו.
5. יהודה איש קריות מתחרט על כך שהסגיר את ישוע, הוא מחזיר את הכסף שקיבל מהכוהנים, שלושים שקלים, ומתאבד. הם לא רוצים לעשות שימוש בכסף זה, וקונים בו את שדה היוצר.
ועתה לסתירות –
1. לפי הבשורות הראשונות השליחים הם אלה שהתרעמו על בזבוז השמן היקר, שבו השתמשה האישה בבית עניה. אך לפי יוחנן יהודה הוא שהתרעם על כך, כי היה גנב, והקופה הייתה אצלו. היה אפשר אולי להתעלם מגרסתו, אך יש בה תועלת מבחינה זו, שהיא אולי מוסרת את הגורם להחלטתו של יהודה להסגיר את ישוע. כלומר – הבזבוז הרב, במה שנראה כרדיפת כבוד, בעיניי יהודה.
2. שנית – המסירה. כאן יש בעיה פנימית, כי ישוע אמר שכל יום היו יכולים לתפוס אותו, אם כך בשביל מה הייתה צריכה להיות ההסגרה והמסירה כלל ועיקר? אין זאת אלא שזה נעשה לצורכי הסיפור.
3. במעשה השליחים מסופר דבר אחר לגמרי. ראשית, שיהודה הוא שקנה את שדה היוצר, ולא הכוהנים. ושנית, שנבקעה בטנו ויצאו מעיו, ולא נחנק. אין בידי להסביר זאת. האם לאחר שנתלה ונחנק גם נשפכו מעיו? זה לא סביר. סביר יותר שיש כאן נרטיב שונה.
אלה הדברים העיקריים, ואשאיר זאת כך לעת עתה. בעבר דיברתי על דמותו בכמה הזדמנויות. ועמוס עוז הרי כתב עליו ספר שלם.
יש מקום עוד להתייחס לנשיקה הבוגדנית – מוטיב ידוע בתנ"ך ובתרבות, וכן להתייחס לפסוקים השונים המוצמדים אליו (אוכל לחמי הגדיל עליי עקב – חז"ל מפרשים על אחיתופל כמדומני, שגם הוא בגד והתאבד. אם להזכיר דבר אחד). כמו כן, יש מקום להתייחס להצגתו כמי שנכנס בו השטן, או בפעם אחרת פשוט כשטן (גם זו הרי סתירה, או מעין-סתירה). אך כל זאת – בפעם אחרת.
*
והנה נתקלתי במאמר על סתירות בכתובים, בתנ"ך ובברית החדשה, ובו נאמר כך –
סטודנטים שלומדים את כתבי הקודש מוטרדים בגלל אמירות שמופיעות בכתובים ונדמה כאילו הן עומדות בסתירה לאמירות אחרות. לדוגמה, אחד השותפים שלי תמיד תהה מדוע בבשורת מתי ובספר מעשי השליחים מופיעות גירסאות סותרות למותו של יהודה איש קריות. מתי מספר שיהודה התאבד בתלייה, ואילו במעשי השליחים נאמר שהוא נפל בשדה ומת, ״ובנופלו, נבקעה בטנו וכל מעיו נשפכו החוצה״. האיש עמד אובד עצות נוכח התיאורים השונים, ולא מצא שום דרך שתאפשר לו לראות בשניהם אמת לאמיתה”.
בשלב מסוים הוא גיבש תיאוריה שלפיה, יהודה ככל הנראה תלה את עצמו מצוק, ושהחבל ניתק והוא נפל במהירות לשדה שנפרש מתחתיו. זוהי הדרך היחידה שבה נפילה בשדה יכולה לבקוע את בטנו של אדם כלשהו. ואכן, מספר שנים אחר כך, במהלך ביקור בישראל, הוא ביקר במקום שבו יהודה מת לפי המסורת: בשדה שנמצא למרגלות צוק מחוץ לירושלים.
האם זו תשובה מספקת? אשאיר לשיפוטכם.
הפסוק היומי 