מקל נועם ומקל חובלים

אתמול הייתה התבטאות מדוברת של הרב טאו, ראש תנועת 'נועם', והיא הזכירה לי את הפרק בזכריה, המדבר על מקל נועם ומקל חובלים. אין הרבה קשר מעבר לכך בין הדברים.
מה שכן, זכריה מדבר על האחווה בין ישראל, שתופר – ודבר זה אפשר לראות בימינו אלה. למשל, ראו התבטאותו האחרונה של ירון לונדון, שאינו שותף לאבל החרדים על ההרוגים במירון – וזו אמנם רק דוגמת קצה.
כנגד זאת יש לקרוא את חלקו השני של יחזקאל לז, שגם מדבר על מטות, אך ברוח הפוכה – 'ולא יחצו עוד לשתי ממלכות' וכו'.
אקרא קריאה רופפת ואישית, אף כי בהתאם לפרשנות המקובלת –

זכריה יא –

 זכריה יא

(א) פְּתַח לְבָנוֹן דְּלָתֶיךָ וְתֹאכַל אֵשׁ בַּאֲרָזֶיךָ.

(ב) הֵילֵל בְּרוֹשׁ כִּי נָפַל אֶרֶז אֲשֶׁר אַדִּרִים שֻׁדָּדוּ הֵילִילוּ אַלּוֹנֵי בָשָׁן כִּי יָרַד יַעַר הבצור [הַבָּצִיר].

(ג) קוֹל יִלְלַת הָרֹעִים כִּי שֻׁדְּדָה אַדַּרְתָּם קוֹל שַׁאֲגַת כְּפִירִים כִּי שֻׁדַּד גְּאוֹן הַיַּרְדֵּן.

מפתיחה זו אתעלם. ועתה –

(ד) כֹּה אָמַר יְהוָה אֱלֹהָי רְעֵה אֶת צֹאן הַהֲרֵגָה.

(ה) אֲשֶׁר קֹנֵיהֶן יַהֲרְגֻן וְלֹא יֶאְשָׁמוּ וּמֹכְרֵיהֶן יֹאמַר בָּרוּךְ יְהוָה וַאעְשִׁר וְרֹעֵיהֶם לֹא יַחְמוֹל עֲלֵיהֶן.

רעה את הצאן המיועדים להריגה, המופקרים לגורלם.

(ו) כִּי לֹא אֶחְמוֹל עוֹד עַל יֹשְׁבֵי הָאָרֶץ נְאֻם יְהוָה וְהִנֵּה אָנֹכִי מַמְצִיא אֶת הָאָדָם אִישׁ בְּיַד רֵעֵהוּ וּבְיַד מַלְכּוֹ וְכִתְּתוּ אֶת הָאָרֶץ וְלֹא אַצִּיל מִיָּדָם.

אביא חורבן, על-ידי הפניית איש ברעהו, וכן מהמלך.

(ז) וָאֶרְעֶה אֶת צֹאן הַהֲרֵגָה לָכֵן עֲנִיֵּי הַצֹּאן וָאֶקַּח לִי שְׁנֵי מַקְלוֹת לְאַחַד קָרָאתִי נֹעַם וּלְאַחַד קָרָאתִי חֹבְלִים וָאֶרְעֶה אֶת הַצֹּאן.

תחילה רעיתי אותם בעזרת שני מקלות – נועם וחובלים, שיתפרשו בהמשך.

(ח) וָאַכְחִד אֶת שְׁלֹשֶׁת הָרֹעִים בְּיֶרַח אֶחָד וַתִּקְצַר נַפְשִׁי בָּהֶם וְגַם נַפְשָׁם בָּחֲלָה בִי.

מדבר על שלושה מלכים כלשהם, לא מפורט מי אלה.

(ט) וָאֹמַר לֹא אֶרְעֶה אֶתְכֶם הַמֵּתָה תָמוּת וְהַנִּכְחֶדֶת תִּכָּחֵד וְהַנִּשְׁאָרוֹת תֹּאכַלְנָה אִשָּׁה אֶת בְּשַׂר רְעוּתָהּ.

ועתה מפסיק לרעותן ומפקירן לגורלן.

(י) וָאֶקַּח אֶת מַקְלִי אֶת נֹעַם וָאֶגְדַּע אֹתוֹ לְהָפֵיר אֶת בְּרִיתִי אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת כָּל הָעַמִּים.

ובכן מקל נועם שייך לברית בין ה' ובין כל העמים, ומהשם 'נועם' אפשר להבין שזו ברית שלום.

(יא) וַתֻּפַר בַּיּוֹם הַהוּא וַיֵּדְעוּ כֵן עֲנִיֵּי הַצֹּאן הַשֹּׁמְרִים אֹתִי כִּי דְבַר יְהוָה הוּא.

תופר ברית השלום.

(יב) וָאֹמַר אֲלֵיהֶם אִם טוֹב בְּעֵינֵיכֶם הָבוּ שְׂכָרִי וְאִם לֹא חֲדָלוּ וַיִּשְׁקְלוּ אֶת שְׂכָרִי שְׁלֹשִׁים כָּסֶף.

(יג) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלַי הַשְׁלִיכֵהוּ אֶל הַיּוֹצֵר אֶדֶר הַיְקָר אֲשֶׁר יָקַרְתִּי מֵעֲלֵיהֶם וָאֶקְחָה שְׁלֹשִׁים הַכֶּסֶף וָאַשְׁלִיךְ אֹתוֹ בֵּית יְהוָה אֶל הַיּוֹצֵר.

שני פסוקים אלה לא ברורים, כלומר הקשרם כאן לא ברור. הנביא מבקש שכר, ומשליך אותו אל בית היוצר בבית המקדש. בברית החדשה גם יהודה איש קריות נוהג באותו אופן, ומביאים שם את הפסוקים האלה.

(יד) וָאֶגְדַּע אֶת מַקְלִי הַשֵּׁנִי אֵת הַחֹבְלִים לְהָפֵר אֶת הָאַחֲוָה בֵּין יְהוּדָה וּבֵין יִשְׂרָאֵל.

ובכן, מקל החובלים שייך לאחווה הפנימית בישראל – והנה היא מופרת.

(טו) וַיֹּאמֶר יְהוָה אֵלָי עוֹד קַח לְךָ כְּלִי רֹעֶה אֱוִלִי.

עוד נבואה על רועה טיפש.

(טז) כִּי הִנֵּה אָנֹכִי מֵקִים רֹעֶה בָּאָרֶץ הַנִּכְחָדוֹת לֹא יִפְקֹד הַנַּעַר לֹא יְבַקֵּשׁ וְהַנִּשְׁבֶּרֶת לֹא יְרַפֵּא הַנִּצָּבָה לֹא יְכַלְכֵּל וּבְשַׂר הַבְּרִיאָה יֹאכַל וּפַרְסֵיהֶן יְפָרֵק.

ורועה טיפש זה לא ידאג לצאן כלל.

(יז) הוֹי רֹעִי הָאֱלִיל עֹזְבִי הַצֹּאן חֶרֶב עַל זְרוֹעוֹ וְעַל עֵין יְמִינוֹ זְרֹעוֹ יָבוֹשׁ תִּיבָשׁ וְעֵין יְמִינוֹ כָּהֹה תִכְהֶה.

פסוק אחרון עם קריאת 'הוי' על רועי-השקר בכלל.

*

מבחינת משחקי-לשון –
מקל נועם ומקל חובלים – נשמע כמו 'שיטת המקל והגזר', אך לא זו הכוונה כאן, כאמור.
וכן מפרש מצודות –
נועם – כי היה נעים ולא הכאיב בהכאתו.
חובלים – כי היה מחבל ומשחית ומכאיב הרבה.

ובפסוק האחרון – פעם כתבתי דרשת-הלצה – זרועו יבוש תיבש – זה טרומפלדור, ועין ימינו כהה תהה – זה משה דיין (אף כי דווקא עין שמאלו הייתה רטויה). ואלה הם 'רועי אליל'.