עיונים בברית החדשה (מקבץ)

עיונים בברית החדשה.

(אוסף של מעין-מאמרים שכתבתי לאחרונה, שנים-עשר במספר, לתועלת הציבור ולמי שלא חושש. קריאה ביקורתית. כ-40 דפי וורד רגילים וכ-13,000 מילים).

*
א. תוכחת ישוע לפרושים.
הפוגה מהתנ"ך – הצצה לברית החדשה – רק למי שמעוניין. קריאה שמנסה להיות נטולת פניות, לכאן או לכאן.

*

נקרא את תוכחת ישוע לפרושים המופיעה בברית החדשה, ונעיר עליה. השאלה הגדולה היא, האם דברים כאלה הם אנטישמיים או לא? מצד אחד – דברים דומים לאלה נאמרו על ידי כל הנביאים, לכן נראה שאין להאשים את ישוע באנטישמיות. מצד שני, דברים אלה שימשו את עמי הנוצרים במשך מאות שנים כמנוע לשנאת ישראל וכהצדקה לרדיפות והתעמרויות. על כן הדברים בעייתיים ושנויים במחלוקת. בכל מקרה, נקרא ונלמד.

מתי כג –
⋅ דברי תוכחה על הסופרים והפרושים
א אָז דִבֵּר יֵשׁוּעַ אֶל הֲמוֹן הָעָם וְאֶל תַּלְמִידָיו.
⋅ב אָמַר לָהֶם: "הַסּוֹפְרִים וְהַפְּרוּשִׁים יוֹשְׁבִים עַל כִּסֵּא מֺשֶׁה. ⋅ג לָכֵן כָּל אֲשֶׁר יֺאמְרוּ לָכֶם עֲשׂוּ וְשִׁמְרוּ, אַךְ כְּמַעֲשֵׂיהֶם אַל תַּעֲשׂוּ, כִּי אוֹמְרִים הֵם וְאֵינָם עוֹשִׂים.

כלומר, נראה מכאן כי ישוע לא אומר לעבור על דברי התורה, כפי שמורים אותם הרבנים, כפי שהוא גם אומר במקום אחר – 'לא באתי להפר את התורה, אלא למלא אותה'. מה שהוא מדגיש הוא, שאין לנהוג בצביעות, כפי שהוא ממשיך ואומר –

⋅ד הֵם קוֹשְׁרִים מַשָּׂאוֹת כְּבֵדִים וּמַעֲמִיסִים אוֹתָם עַל שִׁכְמֵי הָאֲנָשִׁים, אַךְ אֵינָם רוֹצִים לְהָנִיעַ אוֹתָם אַף בְּאֶצְבָּעָם;

ובמקום אחר הוא אומר שמשאו קל ונעים, בעוד משא הפרושים כבד מנשוא.

⋅ה וְעוֹשִׂים אֶת כָּל מַעֲשֵׂיהֶם כְּדֵי לְהֵרָאוֹת לִבְנֵי אָדָם, בְּהַרְחִיבָם אֶת תְּפִלֵּיהֶם וּבְהַאֲרִיכָם אֶת צִיצִיּוֹתֵיהֶם.

כלומר, צביעות, הצגה כלפי חוץ, ורדיפת כבוד, שעלה הוא ממשיך ואומר –

ו אוֹהֲבִים הֵם אֶת מוֹשַׁב הָרֺאשׁ בַּסְּעוּדוֹת וְאֶת הַמּוֹשָׁבִים הָרִאשׁוֹנִים בְּבָתֵּי הַכְּנֶסֶת ז וּבִרְכוֹת שָׁלוֹם בַּשְּׁוָקִים וּלְהִקָּרֵא 'רַבִּי' עַל-יְדֵי אֲנָשִׁים.
⋅ח אַךְ אַתֶּם אַל יִקָּרֵא לָכֶם 'רַבִּי', כִּי אֶחָד הוּא רַבְּכֶם וְאַתֶּם אַחִים כֻּלְּכֶם.

הרב האחד הוא כנראה ישוע, כפי שמפורט בהמשך, ולא האל.

ט וְאַל תִּקְרְאוּ 'אָב' לְאִישׁ מִכֶּם בָּאָרֶץ, כִּי אֶחָד הוּא אֲבִיכֶם שֶּׁבַּשָּׁמַיִם.

מוזר הדבר, כי ראשי המנזרים והכנסיות אכן נקראים 'אבות', בניגוד גמור לכתוב פה. וגם כאן אלוהים הוא אחד, ולא שלושה. ישוע חוזר על כך שוב ושוב, לעיתים תוך בידול ברור בין האל ובינו-עצמו.

י גַּם אַל תִּקָּרְאוּ 'מוֹרֵי תּוֹרָה', כִּי אֶחָד הוּא הַמּוֹרֶה שֶׁלָּכֶם – הַמָּשִׁיחַ.

לכן גם ה'רבי' שהוזכר קודם הוא ישוע, כפי שאמרתי.

⋅יא הַגָּדוֹל בָּכֶם יִהְיֶה מְשָׁרֶתְכֶם. ⋅יב הַמְרוֹמֵם אֶת עַצְמוֹ יֻשְׁפַּל וְהַמַּשְׁפִּיל אֶת עַצְמוֹ יְרוֹמָם.

זה עקרון חוזר בברית החדשה, עיקרון ההיפוך, ולמעשה הוא גם עיקרון תנ"כי, למשל בשירת חנה.

יג אוֹי לָכֶם סוֹפְרִים וּפְרוּשִׁים צְבוּעִים, כִּי סוֹגְרִים אַתֶּם אֶת מַלְכוּת הַשָּׁמַיִם בִּפְנֵי בְּנֵי אָדָם; הֵן אַתֶּם אֵינְכֶם נִכְנָסִים לְתוֹכָהּ וְגַם לַבָּאִים אֵינְכֶם מַנִּיחִים לְהִכָּנֵס.

כלומר, מה שנקרא היום 'לוקחים מונופול על הדת ועל אלוהים'. חילוניים רבים דווקא היו רוצים אולי להתקרב ליהדות, אבל לא במתכונתה זו. ומי שמתקרב אליה במתכונתה זו – לא בטוח שמתקרב לאלוהים.

יד  (כנראה חסר)

טו אוֹי לָכֶם סוֹפְרִים וּפְרוּשִׁים צְבוּעִים, כִּי סוֹבְבִים אַתֶּם בַּיָּם וּבַיַּבָּשָׁה כְּדֵי לְגַיֵּר אִישׁ אֶחָד, וְכַאֲשֶׁר יִתְגַּיֵּר אַתֶּם עוֹשִׂים אוֹתוֹ לְבֶן גֵּיהִנּוֹם כִּפְלַיִם מִכֶּם.

כלומר, בימים ההם היהדות כן הייתה דת מיסיונרית, בניגוד למה שאומרים היום, ודבר זה ידוע גם מהמחקר ההיסטורי.

⋅טז אוֹי לָכֶם מוֹרֵי דֶרֶךְ עִוְרִים הָאוֹמְרִים: 'הַנִּשְׁבָּע בַּהֵיכָל אֵין בְּכָךְ כְּלוּם, אֲבָל הַנִּשְׁבָּע בִּזְהַב הַהֵיכָל חַיָּב'. יז כְּסִילִים וְעִוְרִים! מַה גָּדוֹל יוֹתֵר, הַזָּהָב אוֹ הַהֵיכָל הַמְקַדֵּשׁ אֶת הַזָּהָב?
יח וְכֵן גַּם אוֹמְרִים אַתֶּם, 'הַנִּשְׁבָּע בַּמִּזְבֵּחַ אֵין בְּכָךְ כְּלוּם, אֲבָל הַנִּשְׁבָּע בַּקָּרְבָּן שֶׁעָלָיו – חַיָּב.'
⋅יט עִוְרִים! מַה גָּדוֹל יוֹתֵר, הַקָּרְבָּן אוֹ הַמִּזְבֵּחַ הַמְקַדֵּשׁ אֶת הַקָּרְבָּן? כ לָכֵן הַנִּשְׁבָּע בַּמִּזְבֵּחַ נִשְׁבָּע בּוֹ וּבְכָל אֲשֶׁר עָלָיו,
⋅כא וְהַנִּשְׁבָּע בַּהֵיכָל נִשְׁבָּע בּוֹ וּבַשּׁוֹכֵן בּוֹ, ⋅כב וְהַנִּשְׁבָּע בַּשָּׁמַיִם נִשְׁבָּע בְּכִסֵּא אֱלֹהִים וּבַיּוֹשֵׁב עָלָיו.

אין לי מושג מה כוונתו כאן. כנראה אי-אילו דקדוקים של הזמן ההוא.

כג אוֹי לָכֶם סוֹפְרִים וּפְרוּשִׁים צְבוּעִים, כִּי נוֹתְנִים אַתֶּם מַעַשְׂרוֹת מִמִּנְתָּה וְשֶׁבֶת וְכַמּוֹן, וּמַזְנִיחִים אֶת הַדְּבָרִים הַחֲשׁוּבִים יוֹתֵר שֶׁבַּתּוֹרָה – אֶת הַמִּשְׁפָּט, אֶת הַחֶסֶד וְאֶת הָאֱמוּנָה. צָרִיךְ הָיָה לַעֲשׂוֹת אֶת אֵלֶּה הָאַחֲרוֹנִים וְאֵין לַעֲזֺב אֶת הַדְּבָרִים הָאֲחֵרִים.

כאן הדגשת הדברים החשובים – משפט וחסד ואמונה, כפי שגם דרשו כל הנביאים. אך שוב, הוא גם אומר – 'אין לעזוב את הדברים האחרים', רק לא להפוך אותם לעיקר.

כד מוֹרֵי דֶרֶךְ עִוְרִים הָעוֹצְרִים אֶת הַיַּתּוּשׁ בְּמִסְנֶנֶת וּבוֹלְעִים אֶת הַגָּמָל.

זהו משל יפה להפניית תשומת לב לטפל, במקום לעיקר.

כה אוֹי לָכֶם סוֹפְרִים וּפְרוּשִׁים צְבוּעִים, כִּי מְטַהֲרִים אַתֶּם אֶת הַכּוֹס וְאֶת הַקְּעָרָה מִבַּחוּץ וְתוֹכָן מָלֵא גֶּזֶל וְתַאַוְתָנוּת. ⋅כו פָּרוּשׁ עִוֵּר, טַהֵר תְּחִלָּה אֶת תּוֹךְ הַכּוֹס כְּדֵי שֶׁתִּהְיֶה טְהוֹרָה גַּם מִבַּחוּץ.

שוב, צביעות. ודומה למשל הכוס הוא הפתגם – 'אל תסתכל בקנקן אלא במה שיש בו'.

כז אוֹי לָכֶם סוֹפְרִים וּפְרוּשִׁים צְבוּעִים, כִּי דּוֹמִים אַתֶּם לִקְבָרִים מְסֻיָּדִים הַנִּרְאִים יָפִים מִבַּחוּץ וְאִלּוּ תּוֹכָם מָלֵא עַצְמוֹת מֵתִים וְכָל טֻמְאָה. ⋅כח כָּךְ גַּם אַתֶּם: מִבַּחוּץ אַתֶּם נִרְאִים צַדִּיקִים לְעֵינֵי הַבְּרִיוֹת, אֲבָל בִּפְנִים מְלֵאֵי צְבִיעוּת וְעָוֶל.

ושוב, צביעות.

כט אוֹי לָכֶם סוֹפְרִים וּפְרוּשִׁים צְבוּעִים, כִּי בּוֹנִים אַתֶּם אֶת קִבְרֵי הַנְּבִיאִים וּמְיַפִּים אֶת מַצְּבוֹת הַצַּדִּיקִים.
⋅ל אוֹמְרִים אַתֶּם: 'אִלּוּ חָיִינוּ בִּימֵי אֲבוֹתֵינוּ לֹא הָיִינוּ שֻׁתָּפִים עִמָּהֶם לִשְׁפֺּךְ אֶת דַּם הַנְּבִיאִים.' לא כָּךְ אַתֶּם מְעִידִים עַל עַצְמְכֶם שֶׁבָּנִים אַתֶּם לְרוֹצְחֵי הַנְּבִיאִים.
⋅לב אַף אַתֶּם מַלְּאוּ אֶת סְאַת אֲבוֹתֵיכֶם!

כלומר, יש מסורת בעם של רדיפת נביאים.

לג נְחָשִׁים בְּנֵי צִפְעוֹנִים, אֵיךְ תִּמָּלְטוּ מִדִּין גֵּיהִנּוֹם? ⋅לד לָכֵן הִנְנִי שׁוֹלֵחַ לָכֶם נְבִיאִים וַחֲכָמִים וְסוֹפְרִים וּמֵהֶם תַּהַרְגוּ וְתִצְלְבוּ וּמֵהֶם תַּלְקוּ בְּבָתֵּי הַכְּנֶסֶת שֶׁלָּכֶם וְתִרְדְּפוּם מֵעִיר לְעִיר, ⋅לה לְמַעַן יָבוֹא עֲלֵיכֶם כָּל דָּם נָקִי שֶׁנִשְׁפַּךְ עַל הָאָרֶץ מִדַּם הֶבֶל הַצַּדִּיק עַד דַּם זְכַרְיָה בֶּן בֶּרֶכְיָה אֲשֶׁר רְצַחְתֶּם אוֹתוֹ בֵּין הַהֵיכָל לַמִּזְבֵּחַ. ⋅לו אָמֵן אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, בּוֹא יָבוֹא כָּל זֶה עַל הַדּוֹר הַזֶּה."

הריגת זכריה אכן מסופרת בתנ"ך, אם כי אולי בצורה מינורית. הבל הוא פשוט הנרצח הראשון. מדוע דם כולם צריך לנחות על ראש הפרושים? לא ברור.

⋅ קינה על ירושלים
לז "יְרוּשָׁלַיִם, יְרוּשָׁלַיִם, הַהוֹרֶגֶת אֶת הַנְּבִיאִים וְסוֹקֶלֶת אֶת הַשְּׁלוּחִים אֵלֶיהָ, כַּמָה פְּעָמִים חָפַצְתִּי לְקַבֵּץ אֶת בָּנַיִךְ כְּתַרְנְגֺלֶת הַמְקַבֶּצֶת אֶת אֶפְרוֹחֶיהָ תַּחַת כְּנָפֶיהָ וְלֹא רְצִיתֶם.
⋅לח הִנֵּה בֵּיתְכֶם יִנָּטֵשׁ לָכֶם, ⋅לט וַאֲנִי אוֹמֵר לָכֶם: מֵעַתָּה לֹא תִּרְאוּנִי עַד אֲשֶׁר תֺּאמְרוּ 'בָּרוּךְ הַבָּא בְּשֵׁם יהוה!'"

הנה ביתכם ינטש לכם – זו נבואה שהתקיימה עם חורבן הבית. אבל במקום אחר ישוע אומר, כי יש מהאנשים הרואים אותו שיראו את אחרית הימים באה, כלומר שתבוא בדור ההוא – וזה לא התקיים. כאן בפסוק האחרון הוא אומר דברים אחרים, שיכולים להתפרש גם על הנעשה בדורו.

ב. חנינה.
שוב אני נאלץ לעשות הפוגה, אינרמצו, עם פרק מהברית החדשה. זאת בגלל שנתקלתי בפייסבוק בשיר זה של לאה גולדברג –

אֵין לָךְ זְכוּת חֲנִינָה בָּעוֹלָם.
הַכֹּל הָכְרַע.
חֲלוֹמוֹתַיִךְ טוֹבְעִים בַּיָּם
וְאַתְּ אוֹמֶרֶת שִירָה.

ומיד נזכרתי ברעיון החנינה מן הדין, המופיע בפסוק –

וַיֹּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם יְהוָה לְפָנֶיךָ וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם.
שמות לג, יט.

שיש לו התייחסות נרחבת דווקא בברית החדשה, שכל התיאולוגיה שלה נסמכת עליו. נקרא ונעיר –

רומים ט –

ישראל ובחירת אלוהים
⋅א אֱמֶת אֲנִי מְדַבֵּר, בַּמָּשִׁיחַ, אֵינֶנִּי מְשַׁקֵּר; מַצְפּוּנִי מֵעִיד עִמָּדִי בְּרוּחַ הַקֺּדֶשׁ: ב גָּדוֹל צַעֲרִי וְלִבִּי דּוֹאֵב תָּמִיד,
⋅ג עַד כִּי הָיִיתִי מוּכָן לִהְיוֹת מְנֻדֶּה מִן הַמָּשִׁיחַ לְמַעַן אַחַי, שֶׁהֵם בְּנֵי עַמִּי, עַצְמִי וּבְשָׂרִי, ⋅ד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; אֲשֶׁר לָהֶם מַעֲמַד הַבָּנִים, הַכָּבוֹד, הַבְּרִיתוֹת, מַתַּן הַתּוֹרָה, עֲבוֹדַת הַקֺּדֶשׁ וְהַהַבְטָחוֹת; ⋅ה לָהֶם הָאָבוֹת, וּמֵהֶם, מִצַּד יִחוּסוֹ הָאֱנוֹשִׁי, הַמָּשִׁיחַ שֶׁהוּא מֵעַל כֺּל, אֵל מְבֺרָךְ לְעוֹלָמִים. אָמֵן.

כאן שאול מפגין רגשות לאומיים חזקים, וגם אומר שלישראל משפט הבכורה במלכות אלוהים. פסוקים אלה לעיתים מובאים בידי משיחיים כדי להראות שהמשיחיות כלל אינה אנטישמית.

⋅ו לֹא כְּאִלּוּ דְּבַר אֱלֹהִים שָׁב רֵיקָם. הֲרֵי לֹא כָּל אֲשֶׁר מִיִּשְׂרָאֵל יִשְׂרָאֵל הֵם. ⋅ז גַּם לֹא מִשּׁוּם הֱיוֹתָם צֶאֱצָאֵי אַבְרָהָם הַכֺּל בָּנִים, אֶלָּא – "בְּיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע." ⋅ח כְּלוֹמַר, לֹא בְּנֵי הַבָּשָׂר הֵם בָּנִים לֵאלֹהִים, אֶלָּא בְּנֵי הַהַבְטָחָה נֶחְשָׁבִים לַזֶּרַע. ⋅ט הֵן זֶה דְּבַר הַהַבְטָחָה: "לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן." ⋅י וְלֹא זוֹ בִּלְבַד, אֶלָּא גַּם רִבְקָה בִּהְיוֹתָהּ הָרָה לְאִישׁ אֶחָד, לְיִצְחָק אָבִינוּ, ⋅יא 12 בְּטֶרֶם נוֹלְדוּ בָּנֶיהָ וּבְטֶרֶם עָשׂוּ טוֹב אוֹ רַע נֶאֱמַר לָהּ "וְרַב יַעֲבֺד צָעִיר", כְּדֵי שֶׁתִּכּוֹן תָּכְנִית אֱלֹהִים הַמֻּשְׁתֶּתֶת עַל בְּחִירָה, לֹא מִתּוֹךְ מַעֲשִׂים אֶלָּא לְפִי קְרִיאָתוֹ שֶׁל הַקּוֹרֵא – ⋅יג כַּכָּתוּב: "וָאֺהַב אֶת-יַעֲקֺב, וְאֶת-עֵשָׂו שָׂנֵאתִי."

כלומר, לפי דברי שאול, ישראל הם אמנם הבכור, אבל ההבטחה ניתנה לצעיר, והוא ממשיל זאת בברכה שנטל יעקב ולא עשיו. זוהי תיאולוגיית ההחלפה הידועה, המפרידה בין 'ישראל שברוח' ובין 'ישראל שבבשר', כפי שמופיע במקום אחר. זאת אף כי הוא פותח באמירה ש'דבר אלוהים לא שב ריקם', שהרי ההבטחות ניתנו לישראל שבבשר דווקא.

⋅יד אִם כֵּן מַה נֺּאמַר? הֲיֵשׁ אִי-צֶדֶק אֵצֶל אֱלֹהִים? חַס וְחָלִילָה! ⋅טו הֲרֵי לְמֺשֶׁה הוּא אוֹמֵר: "וְחַנֺּתִי אֶת-אֲשֶׁר אָחֺן, וְרִחַמְתִּי אֶת-אֲשֶׁר אֲרַחֵם." ⋅טז לְפִיכָךְ אֵין זֶה בְּיָדָיו שֶׁל הָאָדָם הָרוֹצֶה אוֹ הַמִּתְאַמֵּץ, כִּי אִם בִּידֵי אֱלֹהִים הַמְרַחֵם.

כלומר, חנינת אלוהים היא חסד מוחלט, והיא אינה תלויה במעשי האדם. אף שבאגרת יעקב נאמר בדיוק ההפך, כביכול – שאמונה בלי מעשים מתה היא. אלא שהסתירות מטבען להיטשטש, ודברי שאול אלה הם הזוכים להדגשה, כבסיס תיאולוגי. ולא שדברי יעקב נעקרו, אלא לאחר שזכית בחנינה בגלל האמונה, אתה צריך למלא אותה גם במעשים.

⋅יז וְאָכֵן אוֹמֵר הַכָּתוּב לְפַרְעֺה: "בַּעֲבוּר זֺאת הֶעֱמַדְתִּיךָ, בַּעֲבוּר הַרְאֺתְךָ אֶת כֺּחִי, וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל-הָאָרֶץ." ⋅יח וּבְכֵן הוּא מְרַחֵם עַל מִי שֶׁהוּא רוֹצֶה, וּמַקְשֶׁה אֶת לֵב מִי שֶׁהוּא רוֹצֶה.

כאן הוא מתייחס להקשיית לב פרעה – עניין תיאולוגי סבוך, שגם הרמב"ם התייחס אליו, בשמונה פרקים, פרק שמיני. ולדעת שאול, הן הקשיית הלב והן החנינה תלויות ברצון האל, כלומר הן שרירותיות, אפשר לומר. ושוב זה מעמיד שאלה, שבה בעצם פתח – 'היש אי צדק אצל אלוהים?', והתשובה לא ברורה. אך גם בפסוק שבתורה היא לא ברורה.

זעם אלוהים ורחמיו
⋅יט אֲזַי אַתָּה תֺּאמַר לִי: "מַדּוּעַ הוּא עוֹד מַאֲשִׁים, שֶׁהֲרֵי מִי יַעֲמֺד נֶגֶד רְצוֹנוֹ?" ⋅כ אַךְ מִי אַתָּה, בֶּן-אָדָם, כִּי תִּתְוַכֵּחַ עִם אֱלֹהִים? הַאִם יֺאמַר מַעֲשֶׂה לְעוֹשֵׂהוּ "מַדּוּעַ כָּכָה עֲשִׂיתָנִי?" ⋅כא הַאִם מֵאוֹתוֹ חֺמֶר אֵין יוֹצֵר רַשַּׁאי לִיצֺר כְּלִי אֶחָד לְכָבוֹד, וּכְלִי אַחֵר לְשִׁמּוּשׁ שֶׁאֵין בּוֹ כָּבוֹד? ⋅כב וּמָה אִם אֱלֹהִים, אַף כִּי חָפֵץ לְהַרְאוֹת אֶת זַעְמוֹ וּלְגַלּוֹת אֶת כֺּחוֹ, סָבַל בְּאֺרֶךְ רוּחַ רַב כְּלֵי זַעַם מוּכָנִים לְהֶרֶס, ⋅כג כְּדֵי לְגַלּוֹת אֶת עֺשֶׁר כְּבוֹדוֹ בִּכְלֵי חֲנִינָה שֶׁמֵּרֺאשׁ הֵכִין אוֹתָם לְכָבוֹד? –

'מראש הכין אותם לכבוד' – כלומר, תפיסה דטרמיניסטית. ומכאן כנראה למדו הקלוויניסטית את התפיסה הדטרמניסטית שלהם, המדברת על הקרואים-מראש ועל הדחויים-מראש. והיכן הבחירה החופשית? תשובה אין כאן, אלא רק נזיפה – מי אתה שתתווכח עם אלוהים?

⋅כד כְּלוֹמַר, אוֹתָנוּ אֲשֶׁר גַּם קָרָא לֹא רַק מִקֶּרֶב הַיְּהוּדִים אֶלָּא גַּם מִקֶּרֶב הַגּוֹיִם, ⋅כה כְּמוֹ שֶׁהוּא אוֹמֵר גַּם בְּהוֹשֵׁעַ:
"אֶקְרָא לְלֹא-עַמִּי עַמִּי, וּלְלֹא-רֻחָמָה רֻחָמָה. ⋅כו וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר-יֵאָמֵר לָהֶם לֹא-עַמִּי אַתֶּם,  יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵל-חָי."

שאול מביא ראיה מהושע, אלא שהושע קרא לבניו 'לא-עמי' ו'לא רוחמה' עבור עם ישראל שחטאו, וכאשר יחזרו בתשובה ישתנו גם השמות ל'עמי' ול'רוחמה'.

⋅כז וִישַׁעְיָהוּ מַכְרִיז עַל יִשְׂרָאֵל:
"כִּי אִם-יִהְיֶה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם,  שְׁאָר יָשׁוּב בּוֹ . כח כִּי-כָלָה וְנֶחֱרָצָה אֲדֺנָי עֺשֶׂה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ."

זהו, למעשה, רעיון 'השארית', החוזר בדברי נביאים רבים, והוא מכוון לשארית ישראל דווקא.

⋅כט וְכֵן אָמַר יְשַׁעְיָהוּ קֺדֶם לָכֵן:
"לוּלֵי יהוה צְבָאוֹת הוֹתִיר לָנוּ שָׂרִיד כִּמְעָט כִּסְדֺם הָיִינוּ לַעֲמֺרָה דָּמִינוּ."

וגם כאן מדובר בשארית ישראל, ולמעשה – לתושבי יהודה, שנשארו בארץ לאחר פלישת סנחריב והגליית עשרת השבטים.

ישראל והבשורה
⋅ל אִם כֵּן מַה נֺּאמַר? גּוֹיִם שֶׁלֹּא רָדְפוּ צְדָקָה הִשִּׂיגוּ צְדָקָה, אֲבָל צְדָקָה שֶׁעַל-יְסוֹד אֱמוּנָה. ⋅לא יִשְׂרָאֵל, לְעֻמַּת זֺאת, חָתְרוּ לְתוֹרָה שֶׁל צְדָקָה, אַךְ לְתוֹרָה זוֹ לֹא הִגִּיעוּ. ⋅לב מַדּוּעַ? מִפְּנֵי שֶׁלֹּא בִּקְשׁוּהָ מִתּוֹךְ אֱמוּנָה, אֶלָּא מִתּוֹךְ מַעֲשִׂים. הֵם נִכְשְׁלוּ בְּאֶבֶן הַנֶּגֶף, ⋅לג כַּכָּתוּב: "הִנְנִי יִסַּד בְּצִיּוֹן אֶבֶן נֶגֶף וְצוּר מִכְשׁוֹל, וְהַמַּאֲמִין בּוֹ לֹא יֵבוֹשׁ."

כאן טענתו נגד ישראל, שהם מתבססים על מעשים ולא על אמונה, דבר שמכונה הן בתנ"ך הן בברית החדשה 'מצוות אנשים מלומדה', ללא רוח. ולאחרונה למדתי ש'מלומדה' הוא מושג מרכזי בתורת המוסר היהודית (המאוחרת), שאולי הושפעה בזאת מהחסידות. החסידות עצמה – דומה מאוד לרעיון הנוצרי בנקודה זאת.
אך לבסוף, אי אפשר להתעלם מהעיוות בפסוק – לא 'המאמין בו לא יבוש', אלא 'המאמין לא יחיש. אפשר אמנם שהייתה לפני שאול גרסה אחרת של התנ"ך, או שציטט מהזיכרון וטעה, אך בכל אופן השינוי פה הוא משמעותי, כי 'לא יחיש' משמעו לא ימהר, ומכאן הכלל שאין להאיץ את פעמי הגאולה, והמשפט הידוע 'ואף על פי שיתמהמה בא יבוא', והרי זו טענה שאפשר לטעון כנגד האמונה הנוצרית – שהחישו את הקץ. לעומת זאת 'לא יבוש' הוא נייטרלי מבחינה זו, ועוד – שלאורך ההיסטוריה הטענה הנוצרית הייתה שהדת היהודית מושפלת, מכיוון שדחתה את הבשורה הנוצרית, שרק מי שאוחז בה 'לא יבוש', ומכאן שמי שלא אוחז בה – יבוש.

*

ומה אומר רש"י על פסוק זה? –

וחנותי את אשר אחון – אותן פעמים שארצה לחון.

ורחמתי – עד שאחפץ לרחם.

עד כאן לא הבטיחו אלא: עתים אענה עתים לא אענה. אלא בשעת מעשה אמר לו: הנה אנכי כרת ברית (שמות ל״ד:י׳), הבטיחו שאינן חוזרות ריקם.

כלומר – בהתחלה הוא מודה שהדבר שרירותי, אבל אז הוא אומר שהברית עם ישראל מפקיעה את השרירותיות שבדבר. ואפשר שהוא מתפלמס עם הגישה הנוצרית?

ובמדרש לקח טוב (לפי ברכות ז, א) –
וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם – אע״פ שאינו הגון, ואי אתה רשאי להרהר אחר מדותי, ולומר מפני מה יש צדיק וטוב לו, ויש צדיק ורע לו, יש רשע וטוב לו, ויש רשע ורע לו, כי עת לכל חפץ ועל כל המעשה שם (קהלת ג׳:י״ז), ללמד לכל באי העולם כי יש דין וחשבון, ולא יתייאש אדם מיום הדין.

ג. פרק האהבה.
אני רואה שהתחלתי להציג גם פרקים נבחרים מהברית החדשה – כבר שניים כאלה כתבתי (אך טרם פרסמתי), ולכן אפנה אל פרק חשוב נוסף. הוא אמנם לא מוסיף לנו משהו חדש על מצוות האהבה של ישוע, אבל הוא (שאול) כותב זאת בצורה ספרותית יפה כזו, ששווה להכיר פרק זה. גם אעיר אי-אילו הערות.

האגרת אל הקורינטים א, יג –

אהבה
⋅א אִם בִּלְשׁוֹנוֹת בְּנֵי אָדָם וּמַלְאָכִים אֲדַבֵּר וְאֵין בִּי אַהֲבָה, הֲרֵינִי כִּנְחֺשֶׁת הוֹמָה אוֹ כִּמְצִלְתַּיִם רוֹעֲשִׁים. ⋅ב אִם תִּהְיֶה לִי מַתַּת הַנְּבוּאָה וְאֵדַע כָּל הַסּוֹדוֹת וְאַשִּׂיג כָּל הַדַּעַת; וְאִם תִּהְיֶה בִּי כָּל הָאֱמוּנָה עַד לְהַעְתִּיק הָרִים מִמְּקוֹמָם, וְאֵין בִּי אַהֲבָה, הֲרֵינִי כְּאַיִן וּכְאֶפֶס.
⋅ג אִם אֲחַלֵּק אֶת כָּל רְכוּשִׁי לִצְדָקָה וְגַם אֶתֵּן אֶת גּוּפִי לִשְׂרֵפָה וְאֵין בִּי אַהֲבָה – לֹא יוֹעִיל לִי דָּבָר.

כלומר, האהבה היא הבסיס להכול, היא הדבק המחבר. אני חושב שגם מחקרים פסיכולוגיים תומכים בכך. ועל משקל זה שרו הביטלס – "All you need is love", אף כי נראה שהם התכוונו לאהבה הרומנטית, המינית.

⋅ד הָאַהֲבָה סַבְלָנִית וּנְדִיבָה; הָאַהֲבָה אֵינָהּ מְקַנֵּאת; הָאַהֲבָה לֹא תִּתְפָּאֵר וְלֹא תִּתְנַשֵּׂא; ⋅ה הִיא לֹא תִּנְהַג בְּגַסּוּת, לֹא תִּדְרֺשׁ טוֹבַת עַצְמָהּ, לֹא תִּרְגַּז וְלֹא תַּחֲשֺׁב רָעָה. ⋅ו הָאַהֲבָה לֹא תִּשְׂמַח בָּעַוְלָה, כִּי בָּאֱמֶת שִׂמְחָתָהּ. ⋅ז הִיא תְּכַסֶּה עַל הַכֺּל, תַּאֲמִין בַּכֺּל, תְּקַוֶּה לַכֺּל וְתִסְבֺּל אֶת הַכֺּל.

אלו הן תכונות האהבה הנאצלות, ואכן רק טוב יש בהן.

ח הָאַהֲבָה לֹא תִּמּוֹט לְעוֹלָם, אַךְ נְבוּאוֹת תִּבָּטַלְנָה, לְשׁוֹנוֹת תֶּחְדַּלְנָה, דַּעַת תִּבָּטֵל;
⋅ט כִּי חֶלְקִית הִיא יְדִיעָתֵנוּ וּבְאֺרַח חֶלְקִי מִתְנַבְּאִים אָנוּ, י אַךְ בְּבוֹא הַמֻּשְׁלָם יְבֻטַּל הַחֶלְקִי.

כלומר, האהבה היא השלמות, דבר שאינו מותנה, וכמו אינו חלק מהעולם הארעי הזה, אלא מקומה בנצח.

יא בִּהְיוֹתִי יֶלֶד דִּבַּרְתִּי כְּיֶלֶד, הֵבַנְתִּי כְּיֶלֶד, חָשַׁבְתִּי כְּיֶלֶד. כְּשֶׁהָיִיתִי לְאִישׁ שַׂמְתִּי קֵץ לְדִבְרֵי הַיַּלְדוּת.

זה פסוק קשה, שלא לגמרי ברור לי. ואני זוכר אותו מהסרט הנפלא 'מלאכים בשמי ברלין' של וים ונדרס. אולי צריך להשוות אותו לדברי ישוע – 'אם לא תבואו כילדים, לא תוכלו לרשת את מלכות האלוהים'. הילד הוא תמים, והעולם מושלם בעיניו, אך כשהוא מתבגר הוא רואה שלא הכול מושלם, אלא שזה עולם פגום שטובו חלקי. אך האם לכך מתכוון שאול? הרי אם כן, נלמד מכאן בדיוק ההפך מהמסר שלו – שאין לשים את מבטחנו על האהבה בלבד, כילדים. לכן אמרתי כי עדיין איני מבין פסוק זה היטב.

⋅יב עַכְשָׁו רוֹאִים אָנוּ בְּמַרְאָה, בִּמְעֻרְפָּל, אֲבָל אָז – פָּנִים אֶל פָּנִים. עַכְשָׁו יְדִיעָתִי חֶלְקִית, אֲבָל אָז אַכִּיר כְּדֶרֶךְ שֶׁגַּם אֲנִי מֻכָּר.

גם פסוק זה מסתורי. עכשיו בבגרות ראייתנו חלקית – כמובן, ואז – האם הוא מתכוון לילדות או לעתיד? ובכל אופן 'אז' ראייתנו מושלמת. ובפעם השנייה הוא אומר – 'אז אכיר', כלומר הוא מדבר על עתיד כלשהו, של הכרה מושלמת. אין בידי לפענח זאת כראוי. בכל אופן אם בהכרה עסקינן, הרי שהכרה באדם ובהישגיו היא אכן אחד המפתחות לאושר, בפסיכולוגיה הרגילה. ושוב עולה פה השאלה – האם המצב המושלם שהוא מתאר כאן הוא בכלל אפשרי ובר-קיימא בעולמנו זה, הפגום?

יג אַךְ כָּעֵת עוֹמְדוֹת שָׁלֹשׁ אֵלֶּה: אֱמוּנָה, תִּקְוָה, אַהֲבָה; וְהַגְּדוֹלָה שֶׁבָּהֶן – אַהֲבָה.

כאן הוא שם את האהבה אף מעל לאמונה. וכן ישוע אמר כי יש שתי מצוות – אחת, ואהבת את ה' אלוהיך, והשנייה, ואהבת לרעך כמוך. כלומר, גם ביחס לאל מדובר ביחס של אהבה, ואמונה לא נזכרת כאן.
אלה הפסוקים וההערות שראיתי לנכון לשתף.

עיונים בברית החדשה ב

ד. על אהבה בברית החדשה.

כידוע, המצוות הגדולה בנצרות היא האהבה. בין אם נקבל את דרכם ובין אם לא, יש להכיר להם תודה על שהדגישו יסוד זה, שאכן אין ערוך לחשיבותו, כפי שמוכר היום היטב בפסיכולוגיה.

הפסוק 'ואהבת לרעך כמוך' אמנם מופיע בתורה, בספר ויקרא פרק יט, אך צריך להודות שהוא אינו מרכזי בה. ואצל חז"ל הוא כבר כן מרכזי, למשל כדברי רבי עקיבא – 'ואהבת לרעך כמוך – זה כלל גדול בתורה', או כדברי הלל – 'מה ששנוי עליך אל תעשה לחברך – זו כל התורה, ופירושה – צא ולמד', אך אין לדעת מי השפיע על מי. רבי עקיבא, על כל פנים, הוא מאוחר לישוע, והלל הוא אמנם מוקדם ממנו, אך בעצם לא מדבר על אהבה, אלא מציג גרסה שלו ל'כלל הזהב', הידוע מתרבויות רבות, למשל אצל קונפוציוס, המוקדם בהרבה מהלל.

אמנם, יש גם טענות נגד 'האהבה הנוצרית', כשהידועה בהן היא שהיא לא באה לידי ביטוי במעשים, שהרי כלפי עמנו לפחות לא הציגו אהבה כלל, אלא אדרבא – שנאה. טענה אחרת היא שאהבה היא אמנם חשובה, אבל כאהבת אנוש, ולא כאהבה שיש בה דמות מתווכת. ואולי שתי הטענות הן אחת – אהבה לא הופגנה כלפי עם ישראל, כי עם ישראל דחה את אותה דמות מתווכת, שנחשבה כתנאי לאהבה.
ובין כך ובין כך, אציג כמה פסוקים מובילים מתוך הברית החדשה, המדברים על אהבה. ויסוד זה מופיע בעוד הרבה פסוקים אחרים. על מצוות האהבה לאויבים בדרשת ההר, ועל נאום האהבה הגדול של שאול בקורינטים – אדלג, משום שכבר דנתי בהם.
נתחיל מהסיפור החוזר בבשורות הסינופטיות (המקבילות) –

מתי כב –
המצוה הגדולה
לד כַּאֲשֶׁר שָׁמְעוּ הַפְּרוּשִׁים כִּי הִשְׁתִּיק אֶת הַצְּדוֹקִים, נֶאֶסְפוּ יַחְדָּיו
⋅לה וְאֶחָד מִבַּעֲלֵי הַתּוֹרָה שֶׁבֵּינֵיהֶם שָׁאַל אוֹתוֹ כְּדֵי לְנַסּוֹתוֹ: לו "רַבִּי, אֵיזוֹהִי הַמִּצְוָה הַגְּדוֹלָה שֶׁבַּתּוֹרָה?"

⋅לז הֵשִׁיב לוֹ יֵשׁוּעַ: "'וְאָהַבְתָּ אֶת יהוה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ וּבְכָל מְאֺדֶךָ.' לח זֺאת הַמִּצְוָה הַגְּדוֹלָה וְהָרִאשׁוֹנָה.
⋅לט הַשְּׁנִיָּה דּוֹמָה לָהּ: 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ.' ⋅מ בִּשְׁתֵּי מִצְווֹת אֵלֶּה תְּלוּיָה כָּל הַתּוֹרָה וְהַנְּבִיאִים."

כלומר, צריך להיות ערים לכך שלא רק באהבת הרע מדובר, אלא קודם כל באהבת האל, שממנה נובעת ומתאפשרת אהבת הרע. ואהבת האל היא ציווי ישיר ומרכזי בתורה.

מרקוס יב –
המצוה הגדולה
כח אַחַד הַסּוֹפְרִים הִתְקָרֵב וְשָׁמַע אוֹתָם מִתְוַכְּחִים. כִּרְאוֹתוֹ שֶׁיֵּשׁוּעַ הֵשִׁיב לָהֶם הֵיטֵב, שָׁאַל אוֹתוֹ: "אֵיזוֹהִי הַמִּצְוָה הָרִאשׁוֹנָה מִכֺּל?"

⋅כט עָנָה יֵשׁוּעַ: "הָרִאשׁוֹנָה הִיא 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יהוה אֱלֹהֵינוּ יהוה אֶחָד, ⋅ל וְאָהַבְתָּ אֶת יהוה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ וּבְכָל שִׂכְלְךָ וּבְכָל-מְאֺדֶךָ '. ⋅לא וְהַשְּׁנִיָּה הִיא 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ'. אֵין מִצְוָה אַחֶרֶת גְּדוֹלָה מֵאֵלֶּה."
⋅לב אָמַר אֵלָיו הַסּוֹפֵר: "יָפֶה, רַבִּי; אֱמֶת אָמַרְתָּ שֶׁאֶחָד הוּא וְאֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ. ⋅לג וְלֶאֱהֺב אוֹתוֹ 'בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל בִּינָתְךָ וּבְכָל-מְאֺדֶךָ', וְלֶאֱהֺב 'לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ', הֲרֵי זֶה גָּדוֹל מִכָּל עוֹלָה וָזֶבַח."
⋅לד רָאָה יֵשׁוּעַ כִּי הֵשִׁיב בְּחָכְמָה וְאָמַר לוֹ: "אֵינְךָ רָחוֹק מִמַּלְכוּת הָאֱלֹהִים." וְאִישׁ לֹא הֵעֵז עוֹד לִשְׁאֺל אוֹתוֹ שׁוּם דָּבָר.

זו גרסה דומה, אך ראוי לשים לב למשפט שהסופר מוסיף כאן – 'אמת אמרת שאחד הוא ואין עוד מלבדו', וישוע מסכים לכך. כלומר, אפשר לראות כאן טענת-נגד לרעיון השילוש, המאוחר יותר.

לוקס י –
המצוה הגדולה
כח אַחַד הַסּוֹפְרִים הִתְקָרֵב וְשָׁמַע אוֹתָם מִתְוַכְּחִים. כִּרְאוֹתוֹ שֶׁיֵּשׁוּעַ הֵשִׁיב לָהֶם הֵיטֵב, שָׁאַל אוֹתוֹ: "אֵיזוֹהִי הַמִּצְוָה הָרִאשׁוֹנָה מִכֺּל?"

⋅כט עָנָה יֵשׁוּעַ: "הָרִאשׁוֹנָה הִיא 'שְׁמַע יִשְׂרָאֵל יהוה אֱלֹהֵינוּ יהוה אֶחָד, ⋅ל וְאָהַבְתָּ אֶת יהוה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ וּבְכָל שִׂכְלְךָ וּבְכָל-מְאֺדֶךָ '. ⋅לא וְהַשְּׁנִיָּה הִיא 'וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ'. אֵין מִצְוָה אַחֶרֶת גְּדוֹלָה מֵאֵלֶּה."
⋅לב אָמַר אֵלָיו הַסּוֹפֵר: "יָפֶה, רַבִּי; אֱמֶת אָמַרְתָּ שֶׁאֶחָד הוּא וְאֵין עוֹד מִלְּבַדּוֹ. ⋅לג וְלֶאֱהֺב אוֹתוֹ 'בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל בִּינָתְךָ וּבְכָל-מְאֺדֶךָ', וְלֶאֱהֺב 'לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ', הֲרֵי זֶה גָּדוֹל מִכָּל עוֹלָה וָזֶבַח."
⋅לד רָאָה יֵשׁוּעַ כִּי הֵשִׁיב בְּחָכְמָה וְאָמַר לוֹ: "אֵינְךָ רָחוֹק מִמַּלְכוּת הָאֱלֹהִים." וְאִישׁ לֹא הֵעֵז עוֹד לִשְׁאֺל אוֹתוֹ שׁוּם דָּבָר.

קטע זה דומה לקודם, אלא שכאן מוסיף ישוע את פסוק 'שמע ישראל', וכן לפסוק האהבה הוא מוסיף על הפסוק המקורי – 'ובכל שכלך'. ושוב, או שלישוע הייתה איזו גרסה אחרת של הכתובים, או שהוסיף מיוזמתו. ומעניין שהוא מוסיף את השכל, שאינו יסוד מרכזי בנצרות, כמו אומר – גם השכל צריך שיהיה יסודו באהבת ה'. כמו שהפסוק במשלי אומר 'ראשית חכמה יראת ה".

יוחנן יג –
מצוה החדשה
⋅לא עִם צֵאתוֹ אָמַר יֵשׁוּעַ: "עַתָּה נִתְפָּאֵר בֶּן-הָאָדָם בַּכָּבוֹד וְהָאֱלֹהִים נִתְפָּאֵר בּוֹ. ⋅לב אִם אֱלֹהִים נִתְפָּאֵר בּוֹ, אֱלֹהִים יְפָאֲרֵהוּ בּוֹ וּבִמְהֵרָה יְפָאֲרֵהוּ. ⋅לג בָּנַי, אַךְ זְמַן מוּעָט אֶהְיֶה עִמָּכֶם. אַתֶּם תְּחַפְּשׂוּנִי, וּכְשֵׁם שֶׁכְּבָר אָמַרְתִּי, 'אֶל אֲשֶׁר אֲנִי הוֹלֵךְ אֵינְכֶם יְכוֹלִים לָבוֹא', כָּךְ אֲנִי אוֹמֵר לָכֶם עַכְשָׁו. ⋅לד מִצְוָה חֲדָשָׁה אֲנִי נוֹתֵן לָכֶם: אֶהֱבוּ זֶה אֶת זֶה; כְּמוֹ שֶׁאָהַבְתִּי אֶתְכֶם כָּךְ גַּם אַתֶּם אֶהֱבוּ זֶה אֶת זֶה. לה בָּזֺאת יֵדְעוּ הַכֺּל שֶׁתַּלְמִידַי אַתֶּם: אִם תִּהְיֶה אַהֲבָה בֵּינֵיכֶם."

ועוד-
יוחנן טו –
יא אֶת הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה דִּבַּרְתִּי אֲלֵיכֶם כְּדֵי שֶׁשִּׂמְחָתִי תִּהְיֶה בְּקִרְבְּכֶם וְשִׂמְחַתְכֶם תִּהְיֶה שְׁלֵמָה. ⋅יב זֺאת מִצְוָתִי: אֶהֱבוּ זֶה אֶת זֶה כְּמוֹ שֶׁאֲנִי אָהַבְתִּי אֶתְכֶם. ⋅יג אֵין אַהֲבָה גְּדוֹלָה מֵאַהֲבָתוֹ שֶׁל הַנּוֹתֵן אֶת נַפְשׁוֹ בְּעַד יְדִידָיו. ⋅יד יְדִידַי אַתֶּם – אִם תַּעֲשׂוּ אֶת אֲשֶׁר אֲנִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם. ⋅טו לֹא אוֹסִיף לִקְרֺא לָכֶם עֲבָדִים, כִּי הָעֶבֶד אֵינוֹ יוֹדֵעַ אֶת אֲשֶׁר יַעֲשֶׂה אֲדוֹנָיו. קָרָאתִי לָכֶם 'יְדִידִים', מִפְּנֵי שֶׁהוֹדַעְתִּי לָכֶם אֶת כָּל אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי מֵאֵת אָבִי. ⋅טז לֹא אַתֶּם בְּחַרְתֶּם בִּי, כִּי אִם אֲנִי בָּחַרְתִּי בָּכֶם וְהִפְקַדְתִּי אֶתְכֶם לָלֶכֶת וְלַעֲשׂוֹת פְּרִי, שֶׁפֶּרְיְכֶם יִתְקַיֵּם וְכָל אֲשֶׁר תְּבַקְשׁוּ מֵהָאָב בִּשְׁמִי הוּא יִתֵּן לָכֶם. ⋅יז אֶת זֺאת אֲנִי מְצַוֶּה עֲלֵיכֶם: אֶהֱבוּ זֶה אֶת זֶה."

כלומר, ליוחנן יש גרסה אחרת לגמרי, כדרכו, והיא פילוסופית ומפותלת, כדרכו, אך בעיקרה היא חוזרת על אותה מצוות אהבה, אם כי מציין רק את האהבה זה את זה, ולא את אהבת אלוהים, אף שהוא מזכירו.

וכן מופיע באגרות –

רומים יג –
ח אַל תִּהְיוּ חַיָּבִים דָּבָר לְאִישׁ מִלְּבַד אַהֲבַת הַזּוּלַת, כִּי הָאוֹהֵב אֶת הַזּוּלַת קִיֵּם אֶת הַתּוֹרָה. ⋅ט הֵן הַמִּצְווֹת "לֹא תִנְאַף", "לֹא תִרְצַח", "לֹא תִגְנֺב", "לֹא תַחְמֺד", וְכָל מִצְוָה אַחֶרֶת, כְּלוּלוֹת בַּמַּאֲמָר "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ". י הָאַהֲבָה אֵינָהּ גּוֹרֶמֶת רָעָה לַזּוּלַת, לָכֵן הָאַהֲבָה הִיא קִיּוּם הַתּוֹרָה בִּמְלוֹאָהּ.

כאן האהבה היא לא רק 'מצווה הראשונה', כלומר החשובה ביותר, אלא 'קיום התורה במלואה', כלומר בלעדית. וזו היא דרכו של שאול השליח, השונה מדרכו של ישוע עצמו.

גלתים ה –
יג אַחַי, לְחֵרוּת נִקְרֵאתֶם, רַק שֶׁלֹּא תְּהֵא הַחֵרוּת אֶמְצָעִי בִּידֵי הַבָּשָׂר, אֶלָּא שָׁרְתוּ אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ בְּאַהֲבָה. ⋅יד הֲרֵי כָּל הַתּוֹרָה כְּלוּלָה בְּמַאֲמָר אֶחָד – "וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ." ⋅טו אַךְ אִם אַתֶּם נוֹשְׁכִים וְטוֹרְפִים זֶה אֶת זֶה, כִּי אָז תִּשָּׁמְדוּ אִישׁ בְּיַד רֵעֵהוּ.

אהבה היא מדרכי החירות.

וגם שייך לפה היחס לאהבה הקונקרטית, במשפחה –

אפסים ה –
יחסים בין הבריות במשפחה ובחברה
⋅כא הִכָּנְעוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ מִתּוֹךְ יִרְאַת הַמָּשִׁיחַ. ⋅כב הַנָּשִׁים, הִכָּנַעְנָה לְבַעֲלֵיכֶן כְּמוֹ לַאֲדוֹנֵנוּ, ⋅כג כִּי הָאִישׁ הוּא רֺאשׁ הָאִשָּׁה כְּפִי שֶׁהַמָּשִׁיחַ הוּא רֺאשׁ הַקְּהִלָּה – הַמּוֹשִׁיעַ שֶׁל הַגּוּף. ⋅כד וּכְשֵׁם שֶׁהַקְּהִלָּה נִכְנַעַת לַמָּשִׁיחַ, כֵּן גַּם הַנָּשִׁים תִּכָּנַעְנָה לְבַעֲלֵיהֶן בְּכָל דָּבָר. ⋅כה הָאֲנָשִׁים, אֶהֱבוּ אֶת נְשֵׁיכֶם כְּשֵׁם שֶׁגַּם הַמָּשִׁיחַ אָהַב אֶת הַקְּהִלָּה וּמָסַר אֶת עַצְמוֹ בַּעֲדָהּ ⋅כו כְּדֵי לְקַדְּשָׁהּ וּלְטַהֲרָהּ עַל-יְדֵי רְחִיצַת מַיִם, בְּהַצְהָרָה, ⋅כז לְמַעַן יַעֲמִיד לְפָנָיו אֶת הַקְּהִלָּה כְּשֶׁהִיא מְפֺאֶרֶת בְּכָבוֹד, לְלֹא כֶּתֶם וְקֶמֶט וְכַדּוֹמֶה, לְמַעַן תִּהְיֶה קְדוֹשָׁה וּלְלֹא דֺּפִי. כח כֵּן חַיָּבִים גַּם הָאֲנָשִׁים לֶאֱהֺב אֶת נְשֵׁיהֶם כְּאַהֲבָתָם אֶת גּוּפָם הֵם. הָאוֹהֵב אֶת אִשְׁתּוֹ אוֹהֵב אֶת עַצְמוֹ.
כט הֵן מֵעוֹלָם לֹא שָׂנֵא אִישׁ אֶת בְּשָׂרוֹ, אֶלָּא הוּא מְכַלְכֵּל וּמְטַפֵּחַ אוֹתוֹ כְּדֶרֶךְ שֶׁגַּם הַמָּשִׁיחַ נוֹהֵג בַּקְּהִלָּה,
⋅ל שֶׁהֲרֵי אֵיבְרֵי גּוּפוֹ אֲנַחְנוּ . ⋅לא "עַל-כֵּן יַעֲזָב-אִישׁ אֶת-אָבִיו וְאֶת-אִמּוֹ וְדָבַק בְּאִשְׁתּוֹ, וְהָיוּ לְבָשָׂר אֶחָד." ⋅לב גָּדוֹל הָרָז הַזֶּה, וַאֲנִי מִתְכַּוֵּן לַמָּשִׁיחַ וְלַקְּהִלָּה. ⋅לג אֲבָל גַּם אַתֶּם, אִישׁ אִישׁ יֺאהַב אֶת אִשְׁתּוֹ כְּאַהֲבָתוֹ אֶת עַצְמוֹ; וְהָאִשָּׁה תִּירָא אֶת בַּעֲלָהּ.

כלומר, האישה צריכה 'לירוא' מבעלה, והאיש צריך 'לאהוב' את אישתו. מדוע אי השוויון הזה? וכן אי השוויון בולט בכתוב 'הנשים, היכנענה לבעליכן'. אבל כך היה המצב בימים ההם, והמהפכה הפמיניסטית היא דבר חדש. ועדיין, יש כאן יחסים מכבדים וראויים.
ואגב, את המילים 'כן חייבים גם האנשים לאהוב את נשיהם כאהבתם את גופם הם' אמרו גם חז"ל, בדרישתם לגבר לאישתו – 'אוהבה כגופו, ומכבדה יותר מגופו'. ושוב, אין בידי לקבוע מי שאל ממי.

וכן שוב –
קולוסים ג –
יחסים בין בני אדם בחיים החדשים
⋅יח הַנָּשִׁים, הִכָּנַעְנָה לְבַעֲלֵיכֶן, כְּמוֹ שֶׁיָּאֶה לְנֺכַח הָאָדוֹן. ⋅יט הָאֲנָשִׁים, אֶהֱבוּ אֶת נְשֵׁיכֶם וְאַל תְּהֵא בִּלְבַבְכֶם מְרִירוּת נֶגְדָּן.

יוחנן א, ג –
אהבו זה את זה
⋅יא הֵן זֶהוּ דְּבַר הַבְּשׂוֹרָה אֲשֶׁר שְׁמַעְתֶּם מֵרֵאשִׁית, שֶׁנֺּאהַב אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ; ⋅יב לֹא כְּקַיִן אֲשֶׁר הָיָה מִן הָרַע וְהָרַג אֶת אָחִיו. וּמַדּוּעַ הֲרָגוֹ? מִפְּנֵי שֶׁמַּעֲשָׂיו הָיוּ רָעִים, אַךְ מַעֲשֵׂי אָחִיו מַעֲשֵׂי צֶדֶק. ⋅יג אַחַי, אַל תִּתְמְהוּ אִם הָעוֹלָם שׂוֹנֵא אֶתְכֶם. ⋅יד אֲנַחְנוּ יוֹדְעִים כִּי עָבַרְנוּ מִן הַמָּוֶת אֶל הַחַיִּים, שֶׁכֵּן אוֹהֲבִים אֲנַחְנוּ אֶת אַחֵינוּ. אִישׁ אֲשֶׁר אֵינוֹ אוֹהֵב נִשְׁאָר בַּמָּוֶת. ⋅טו כָּל הַשׂוֹנֵא אֶת אָחִיו רוֹצֵחַ הוּא. וְיוֹדְעִים אַתֶּם שֶׁכָּל רוֹצֵחַ אֵין חַיֵּי עוֹלָם מִתְקַיְּמִים בּוֹ. ⋅טז בָּזֺאת הִכַּרְנוּ מַה הִיא אַהֲבָה, בָּעֻבְדָּה שֶׁהוּא מָסַר אֶת נַפְשׁוֹ בַּעֲדֵנוּ. גַּם אֲנַחְנוּ חַיָּבִים לִמְסֺר אֶת נַפְשֵׁנוּ בְּעַד אַחֵינוּ. ⋅יז מִי שֶׁיֵּשׁ לוֹ נִכְסֵי הָעוֹלָם וְהוּא רוֹאֶה אֶת אָחִיו בְּמַחְסוֹר וּמוֹנֵעַ אֶת רַחֲמָיו מִמֶּנּוּ, אֵיךְ תַּעֲמֺד בּוֹ אַהֲבַת אֱלֹהִים? ⋅יח יְלָדַי, אַל נָא נֺאהַב בְּמִלִּים וּבְדִבּוּר, כִּי אִם בְּפֺעַל וּבֶאֱמֶת.

מה שמוסיף כאן יוחנן היא האהבה 'בפועל'. הוא מדגיש את המעשה, בעוד שאול הדגיש את האמונה ולא את המעשים.

יוחנן א, ד –
אלוהים הוא אהבה
⋅ז אֲהוּבַי, נֺאהַב נָא אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ, כִּי הָאַהֲבָה מֵאֱלֹהִים הִיא; וְכָל מִי שֶׁאוֹהֵב נוֹלַד מֵאֱלֹהִים וְיוֹדֵעַ אֶת אֱלֹהִים. ⋅ח מִי שֶׁאֵינוֹ אוֹהֵב אֵינוֹ יוֹדֵעַ אֶת אֱלֹהִים, שֶׁכֵּן הָאֱלֹהִים הוּא אַהֲבָה. ⋅ט בָּזֺאת נִגְלְתָה אַהֲבַת הָאֱלֹהִים בָּנוּ, בָּעֻבְדָּה שֶׁאֱלֹהִים שָׁלַח אֶת בְּנוֹ יְחִידוֹ לָעוֹלָם לְמַעַן נִחְיֶה בִּזְכוּתוֹ. ⋅י בָּזֺאת הִיא הָאַהֲבָה, לֹא שֶׁאֲנַחְנוּ אָהַבְנוּ אֶת אֱלֹהִים, אֶלָּא שֶׁהוּא אָהַב אוֹתָנוּ וְשָׁלַח אֶת בְּנוֹ לִהְיוֹת כַּפָּרָה עַל חֲטָאֵינוּ. ⋅יא אֲהוּבַי, אִם כָּכָה אָהַב אוֹתָנוּ הָאֱלֹהִים, גַּם אֲנַחְנוּ חַיָּבִים לֶאֱהֺב אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ. ⋅יב אֶת הָאֱלֹהִים לֹא רָאָה אִישׁ מֵעוֹלָם. אִם אֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים זֶה אֶת זֶה, הָאֱלֹהִים שׁוֹכֵן בְּקִרְבֵּנוּ וְאַהֲבָתוֹ נִשְׁלְמָה בָּנוּ.
⋅יג בָּזֺאת יוֹדְעִים אָנוּ שֶׁעוֹמְדִים אָנוּ בּוֹ וְהוּא בָּנוּ, כִּי נָתַן לָנוּ מֵרוּחוֹ. ⋅יד וַאֲנַחְנוּ הִתְבּוֹנַנּוּ וַהֲרֵינוּ מְעִידִים כִּי הָאָב שָׁלַח אֶת הַבֵּן מוֹשִׁיעַ הָעוֹלָם. ⋅טו כָּל הַמּוֹדֶה כִּי יֵשׁוּעַ הוּא בֶּן-הָאֱלֹהִים, אֱלֹהִים שׁוֹכֵן בּוֹ וְהוּא בֵּאלֹהִים. ⋅טז וַאֲנַחְנוּ הִכַּרְנוּ אֶת הָאַהֲבָה שֶׁאֱלֹהִים מְקַיֵּם בָּנוּ וְהֶאֱמַנּוּ בָּהּ. הָאֱלֹהִים הוּא אַהֲבָה; הָעוֹמֵד בָּאַהֲבָה עוֹמֵד בֵּאלֹהִים וֵאלֹהִים עוֹמֵד בּוֹ. ⋅יז בָּזֶה נִשְׁלְמָה הָאַהֲבָה אֶצְלֵנוּ בְּאֺפֶן שֶׁיִּהְיֶה לָנוּ בִּטָּחוֹן בְּיוֹם הַדִּין, שֶׁכֵּן כְּדֶרֶךְ שֶׁהָאֶחָד הַהוּא כֵּן גַּם אֲנַחְנוּ בָּעוֹלָם הַזֶּה. ⋅יח אֵין פַּחַד בָּאַהֲבָה. אַדְּרַבָּא, הָאַהֲבָה הַשְּׁלֵמָה מְגָרֶשֶׁת אֶת הַפַּחַד. הֵן הַפַּחַד כָּרוּךְ בְּעֺנֶשׁ, וְהַמְפַחֵד אֵינֶנּוּ שָׁלֵם בָּאַהֲבָה. ⋅יט אֲנַחְנוּ אוֹהֲבִים מִפְּנֵי שֶׁהוּא אָהַב אוֹתָנוּ תְּחִלָּה. ⋅כ אִישׁ אִם יֺאמַר "אוֹהֵב אֲנִי אֶת אֱלֹהִים" וְהוּא שׂוֹנֵא אֶת אָחִיו, שַׁקְרָן הוּא; כִּי מִי שֶׁאֵינֶנּוּ אוֹהֵב אֶת אָחִיו אֲשֶׁר הוּא רוֹאֶה אוֹתוֹ לֹא יוּכַל לֶאֱהֺב אֶת הָאֱלֹהִים אֲשֶׁר הוּא אֵינֶנּוּ רוֹאֶה אוֹתוֹ. ⋅כא מִצְוָה זֺאת קִבַּלְנוּ מִמֶּנּוּ, שֶׁהָאוֹהֵב אֶת אֱלֹהִים יֺאהַב גַּם אֶת אָחִיו.

כלומר, כאן מקופלת עיקר התיאולוגיה הנוצרית, על קורבנו של אלוהים מתוך האהבה, אך לא בזה אנו עוסקים. מה שנוסף כאן הוא ראשית, האימרה שנהייתה מפורסמת 'אלוהים הוא אהבה', ושנית, שהאהבה מסלקת את הפחד. אלוהים הוא אהבה, נזכיר, זה חידוש! בתנ"ך אלוהים אמנם גם אוהב, אך הוא גם שונא, ואף נוקם, ולמעשה, יש מנעד רחב של רגשות שהוא משתמש בהם. אמנם כמובן לפי הרמב"ם זה דיבור מושאל, אבל בכל אופן זה דיבור שמופיע, ולכן יש לו משמעות כלשהי, ולו כ'היפעלות', כלומר צורת פעולה כלפינו. ו'אלוהים הוא אהבה', אגב, משפט שמתייחס ממש לעצמיות של אלוהים, לגמרי לא היה מתקבל על דעתו של הרמב"ם, והיה נשפט כעבודה זרה. אבל גם 'אלוהים אוהב', כאמור, כתכונה מרכזית ובלעדית, הרי זה חידוש של הנצרות.

עיונים בברית החדשה ג

ה.
שני משלים של לוקס
בפוסט הקודם הבאתי את הדברים הבאים –

לוקס י –
משל על השומרוני הטוב
⋅כה אִישׁ אֶחָד, בַּעַל תּוֹרָה, קָם לִבְחֺן אוֹתוֹ וְאָמַר: "רַבִּי, מֶה עָלַי לַעֲשׂוֹת כְּדֵי לָרֶשֶׁת חַיֵּי עוֹלָם?"
כו שָׁאַל יֵשׁוּעַ: "מַה כָּתוּב בַּתּוֹרָה? מָה אַתָּה קוֹרֵא?"
⋅כז הֵשִׁיב בַּעַל הַתּוֹרָה: "'וְאָהַבְתָּ אֶת יהוה אֱלֹהֶיךָ בְּכָל-לְבָבְךָ וּבְכָל-נַפְשְׁךָ וּבְכָל-מְאֺדְךָ וּבְכָל שִׂכְלְךָ, וְאָהַבְתָּ לְרֵעֲךָ כָּמוֹךָ'."
⋅כח אָמַר לוֹ יֵשׁוּעַ: "יָפֶה עָנִיתָ, עֲשֵׂה זֹאת וְתִחְיֶה."

אבל משום מה השמטתי את המשכם, משל השומרוני הטוב, ואביאם כעת –

⋅כט אֲבָל מֵאַחַר שֶׁרָצָה לְהַמְצִיא הֶצְדֵּק לְעַצְמוֹ, שָׁאַל אֶת יֵשׁוּעַ: "וּמִי הוּא רֵעִי?"
ל הֵשִׁיב יֵשׁוּעַ וְאָמַר: "אִישׁ אֶחָד יָרַד מִירוּשָׁלַיִם לִירִיחוֹ וְנָפַל בִּידֵי שׁוֹדְדִים. הַלָּלוּ הִפְשִׁיטוּ אוֹתוֹ וְהִכּוּהוּ, וְהָלְכוּ לָהֶם בְּעָזְבָם אוֹתוֹ מֻטָּל בֵּין מָוֶת לְחַיִּים.
⋅לא וְהִנֵּה כֺּהֵן אֶחָד יָרַד בְּאוֹתָהּ הַדֶּרֶךְ, אַךְ כִּרְאוֹתוֹ אֶת הָאִישׁ, עָבַר לַצַּד הַשֵּׁנִי שֶׁל הַדֶּרֶךְ. לב כֵּן גַּם אִישׁ לֵוִי, כַּאֲשֶׁר בָּא לַמָּקוֹם וְרָאָה אוֹתוֹ, עָבַר לַצַּד הַשֵּׁנִי שֶׁל הַדֶּרֶךְ.
⋅לג וְהִנֵּה שׁוֹמְרוֹנִי אֶחָד, שֶׁעָבַר בַּדֶּרֶךְ, הִגִּיעַ אֵלָיו, וּכְשֶׁרָאָה אוֹתוֹ נִתְמַלֵּא רַחֲמִים. ⋅לד נִגַּשׁ אֵלָיו, יָצַק שֶׁמֶן וְיַיִן עַל פְּצָעָיו וְחָבַשׁ אוֹתָם. אַחֲרֵי כֵן הוֹשִׁיבוֹ עַל בְּהֶמְתּוֹ וְהוֹבִיל אוֹתוֹ אֶל פֻּנְדָּק וְשָׁם דָּאַג לִצְרָכָיו. ⋅לה לְמָחֳרָת הוֹצִיא שְׁנֵי דִּינָרִים, נְתָנָם לְבַעַל הַפֻּנְדָּק וְאָמַר: 'דְּאַג לוֹ אַתָּה; וְכָל מַה שֶּׁתּוֹסִיף אַחֲזִיר לְךָ בְּשׁוּבִי.' לו וּבְכֵן מַה דַּעְתְּךָ, מִי מִן הַשְּׁלוֹשָׁה הָיָה רֵעַ לַנּוֹפֵל בִּידֵי הַשּׁוֹדְדִים?"
לז הֵשִׁיב בַּעַל הַתּוֹרָה: "זֶה שֶׁעָשָׂה עִמּוֹ חֶסֶד."
אָמַר לוֹ יֵשׁוּעַ: "לֵךְ וַעֲשֵׂה כֵּן גַּם אַתָּה."

כלומר, בניגוד לדעה היהודית המקובלת שרעך הוא רעך היהודי שומר המצוות, כפי שמפרש רמב"ם למשל, כאן רעך הוא מי שעושה עמך חסד, גם אם הוא שומרוני, כלומר לא מבני עמך.
עם זאת, ראוי להזכיר שישוע אמר שלא בא 'אלא אל הצאן האובדות של בני ישראל'. ולדבריו אלה הגיבה האישה הזרה – הלוא גם הכלבים מתפרנסים משולחן אדוניהם. ובגלל חשיבות הדברים אביא אותם כלשונם –

מתי טו –
אמונתה של אישה כנענית
⋅כא יֵשׁוּעַ יָצָא מִשָּׁם וּפָרַשׁ אֶל סְבִיבוֹת צוֹר וְצִידוֹן. ⋅כב וְהִנֵּה יָצְאָה מֵאוֹתוֹ הָאֵזוֹר אִשָּׁה כְּנַעֲנִית וְצָעֲקָה אֵלָיו: "רַחֵם עָלַי, אֲדוֹנִי, בֶּן-דָּוִד. בִּתִּי מְעֻנָּה מְאֺד עַל-יְדֵי שֵׁד." ⋅כג אַךְ הוּא לֹא הֵשִׁיב לָהּ דָּבָר.
נִגְּשׁוּ תַּלְמִידָיו וּבִקְשׁוּ מִמֶּנּוּ: "שְׁלַח אוֹתָהּ, כִּי הִיא צוֹעֶקֶת אַחֲרֵינוּ."
⋅כד עָנָה יֵשׁוּעַ וְאָמַר: "לֹא נִשְׁלַחְתִּי אֶלָּא אֶל הַצֺּאן הָאוֹבְדוֹת אֲשֶׁר לְבֵית יִשְׂרָאֵל."
⋅כה הִיא הִתְקָרְבָה, הִשְׁתַּחַוְתָה לוֹ וְאָמְרָה: "אֲדוֹנִי, עֲזֺר לִי."
⋅כו הֵשִׁיב לָהּ בְּאָמְרוֹ: "לֹא נָאֶה לָקַחַת אֶת הַלֶּחֶם שֶׁל הַבָּנִים וְלִזְרֺק אוֹתוֹ לַכְּלָבִים."
⋅כז אָמְרָה לוֹ: "כֵּן, אֲדוֹנִי, אֲבָל אֲפִלּוּ הַכְּלָבִים אוֹכְלִים מִן הַפֵּרוּרִים הַנּוֹפְלִים מִשֻּׁלְחַן אֲדוֹנֵיהֶם."
⋅כח אָמַר לָהּ יֵשׁוּעַ: "אִשָּׁה, גְּדוֹלָה אֱמוּנָתֵךְ. יְהִי לָךְ כִּרְצוֹנֵךְ", וּבְאוֹתָהּ שָׁעָה נִרְפְּאָה בִּתָּהּ.

כלומר, אין איך להפוך את זה – ישוע ראה עצמו קודם כל כמבשר לעמו, ורק מאוחר יותר הפך למבשר לעמים כולם. זאת למרות שאכן נאמר על המשיח 'אליו גויים ידרושו' וכיוב', ולאברהם נאמר 'אב המון גויים'.

ועוד משל חשוב –

לוקס טו –
⋅ משל השה האובד
⋅א כֵּיוָן שֶׁכָּל הַמּוֹכְסִים וְהָאֲנָשִׁים הַחַטָּאִים הִתְקָרְבוּ לִשְׁמֺעַ אוֹתוֹ, ⋅ב הִתְלוֹנְנוּ הַפְּרוּשִׁים וְהַסּוֹפְרִים לֵאמֺר: "הִנֵּה זֶה מְקַבֵּל אֶת הַחוֹטְאִים וְאוֹכֵל בְּחֶבְרָתָם." ג הִשְׁמִיעַ לָהֶם אֶת הַמָּשָׁל הַזֶּה:
⋅ד "מִי מִכֶּם הָאִישׁ שֶׁיֵּשׁ לוֹ מֵאָה כְּבָשִׂים וּכְשֶׁאוֹבֵד לוֹ אֶחָד מֵהֶם לֹא יַעֲזֺב אֶת הַתִּשְׁעִים וְתִשְׁעָה בַּמִּדְבָּר וְיֵלֵךְ אַחֲרֵי הָאוֹבֵד עַד שֶׁיִּמְצָאֵהוּ? ה וְכַאֲשֶׁר יִמְצָאֵהוּ יָשִׂים אוֹתוֹ עַל כְּתֵפָיו בְּשִׂמְחָה,
⋅ו וּכְשֶׁיָּבוֹא הַבַּיְתָה יִקְרָא לִידִידָיו וְלִשְׁכֵנָיו וְיֺאמַר, 'שִׂמְחוּ אִתִּי, כִּי מָצָאתִי אֶת הַכֶּבֶשׂ שֶׁלִּי שֶׁאָבַד.' ⋅ז אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, כָּךְ תִּהְיֶה שִׂמְחָה בַּשָּׁמַיִם עַל חוֹטֵא אֶחָד שֶׁחוֹזֵר בִּתְשׁוּבָה, יוֹתֵר מֵאֲשֶׁר עַל תִּשְׁעִים וְתִשְׁעָה צַדִּיקִים שֶׁאֵינָם צְרִיכִים לִתְשׁוּבָה."

משל המטבע שאבד
ח "אוֹ אֵיזוֹ אִשָּׁה, שֶׁיֵּשׁ לָה עֲשָׂרָה מַטְבְּעוֹת כֶּסֶף וְאָבַד לָהּ מַטְבֵּעַ אֶחָד, לֹא תַּדְלִיק מְנוֹרָה וּתְטַאטֵא אֶת הַבַּיִת וּתְחַפֵּשׂ הֵיטֵב עַד אֲשֶׁר תִּמְצָאֵהוּ?
⋅ט וְכַאֲשֶׁר תִּמְצָא אוֹתוֹ תִּקְרָא לְחַבְרוֹתֶיהָ וּשְׁכֵנוֹתֶיהָ וְתֺאמַר, 'שִׂמְחוּ אִתִּי, כִּי מָצָאתִי אֶת הַמַּטְבֵּעַ שֶׁאָבַד לִי.' י אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, כָּךְ יֵשׁ שִׂמְחָה לִפְנֵי מַלְאֲכֵי אֱלֹהִים עַל חוֹטֵא אֶחָד שֶׁחוֹזֵר בִּתְשׁוּבָה."

משל על הבן האובד
⋅יא וְעוֹד אָמַר: "לְאִישׁ אֶחָד הָיוּ שְׁנֵי בָּנִים. ⋅יב אָמַר הַצָּעִיר אֶל אָבִיו: 'אַבָּא, תֵּן לִי אֶת חֵלֶק הָרְכוּשׁ הַמַּגִּיעַ לִי.' וְאָמְנָם חִלֵּק לָהֶם אֲבִיהֶם אֶת הַנְּכָסִים. ⋅יג לְאַחַר יָמִים לֹא רַבִּים אָסַף הַבֵּן הַצָּעִיר אֶת כָּל אֲשֶׁר לוֹ וְיָצָא אֶל אֶרֶץ רְחוֹקָה וְשָׁם בִּזְבֵּז אֶת רְכוּשׁוֹ בְּחַיֵּי הוֹלְלוּת. יד אַחֲרֵי שֶׁבִּזְבֵּז אֶת הַכֺּל בָּא רָעָב חָזָק עַל אוֹתָהּ אֶרֶץ וְהוּא הֵחֵל לִסְבֺּל מַחְסוֹר.
טו הָלַךְ לְהִסְתַּפֵּחַ אֶל אֶחָד מִתּוֹשָׁבֵי הָאָרֶץ הַהִיא וְהַלָּה שָׁלַח אוֹתוֹ לִרְעוֹת חֲזִירִים בִּשְׂדוֹתָיו.
טז שָׁם הִשְׁתּוֹקֵק לְמַלֵּא אֶת בִּטְנוֹ בַּחֲרוּבִים שֶׁאָכְלוּ הַחֲזִירִים, אֶלָּא שֶׁאִישׁ לֹא נָתַן לוֹ.
יז כְּשֶׁעָשָׂה חֶשְׁבּוֹן נֶפֶשׁ אָמַר, 'כַּמָּה מְשָׁרְתִים שְׂכִירִים שֶׁל אָבִי יֵשׁ לָהֶם לֶחֶם בְּשֶׁפַע וַאֲנִי גּוֹוֵעַ כָּאן בָּרָעָב!
⋅יח אָקוּם וְאֵלֵךְ אֶל אָבִי וְאֺמַר לוֹ: אַבָּא, חָטָאתִי לַשָּׁמַיִם וּלְךָ. יט אֵינֶנִּי רָאוּי עוֹד לְהִקָּרֵא בִּנְךָ. שִׂים אוֹתִי כְּאֶחָד מִשְּׂכִירֶיךָ.'
⋅כ הוּא קָם וְהָלַךְ אֶל אָבִיו. בִּהְיוֹתוֹ עוֹד רָחוֹק רָאָהוּ אָבִיו וְנִכְמְרוּ רַחֲמָיו עָלָיו. הוּא רָץ אֵלָיו וְנָפַל עַל צַוָּארָיו וְנָשַׁק לוֹ. ⋅כא אָמַר לוֹ הַבֵּן, 'אַבָּא, חָטָאתִי לַשָּׁמַיִם וּלְךָ וְאֵינֶנִּי רָאוּי עוֹד לְהִקָּרֵא בִּנְךָ.' ⋅כב אַךְ הָאָב אָמַר לַעֲבָדָיו, 'הָבִיאוּ מַהֵר אֶת הַגְּלִימָה הַנָּאָה בְּיוֹתֵר וְהַלְבִּישׁוּהוּ, שִׂימוּ טַבַּעַת עַל יָדוֹ וְנַעֲלַיִם לְרַגְלָיו, ⋅כג הָבִיאוּ אֶת הָעֶגֶל הַמְפֻטָּם וְשַׁחֲטוּ אוֹתוֹ וְנֺאכַל וְנִשְׂמַח, ⋅כד כִּי בְּנִי זֶה הָיָה מֵת וְהִנֵּה חָזַר לַחַיִּים, אָבַד וְהִנֵּה נִמְצָא.' וְהֵם הֵחֵלּוּ לִשְׂמֺחַ.
כה אוֹתָהּ שָׁעָה הָיָה בְּנוֹ הַגָּדוֹל בַּשָּׂדֶה. כְּשֶׁחָזַר וְהִתְקָרֵב הַבַּיְתָה שָׁמַע קוֹל נְגִינוֹת וְרִקּוּדִים.
כו הוּא קָרָא לְאַחַד הַנְּעָרִים וְשָׁאַל לָדַעַת מָה הַדָּבָר.
⋅כז הֵשִׁיב לוֹ הַנַּעַר, 'אָחִיךָ בָּא, וְאָבִיךָ שָׁחַט אֶת הָעֵגֶל הַמְפֻטָּם מִפְּנֵי שֶׁחָזַר אֵלָיו בָּרִיא וְשָׁלֵם.' כח כָּעַס הַבֵּן הַגָּדוֹל וְלֹא רָצָה לְהִכָּנֵס. אָז יָצָא אָבִיו לְדַבֵּר עַל לִבּוֹ.
כט אָמַר הַבֵּן לְאָבִיו, 'הִנֵּה זֶה שָׁנִים רַבּוֹת אֲנִי עוֹבֵד אֶצְלְךָ וּמֵעוֹלָם לֹא עָבַרְתִּי עַל מִצְוָתְךָ, וְאַתָּה מֵעוֹלָם לֹא נָתַתָּ לִי גְּדִי כְּדֵי שֶׁאֶשְׂמַח עִם יְדִידַי.
⋅ל אֲבָל כְּשֶׁבָּא בִּנְךָ זֶה אֲשֶׁר בִּזְבֵּז אֶת רְכוּשְׁךָ עִם זוֹנוֹת, שָׁחַטְתָּ בִּשְׁבִילוֹ אֶת הָעֵגֶל הַמְפֻטָּם.' ⋅לא אָמַר הָאָב, 'בְּנִי, אַתָּה תָּמִיד אִתִּי, וְכָל אֲשֶׁר לִי שֶׁלְּךָ הוּא. ⋅לב אֲבָל מִן הָרָאוּי לָשׂוּשׂ וְלִשְׂמֺחַ, כִּי אָחִיךָ זֶה הָיָה מֵת וְהִנֵּה חָזַר לַחַיִּים, אָבַד וְהִנֵּה נִמְצָא.'"

כלומר, כאן רעיון התשובה. וכן הרעיון של 'לבלתי ידח ממנו נידח', כל אדם חשוב.
ואולם, שמא כאן מתפרש חלקו הראשון של המאמר שהזכרתי קודם – 'לא באתי אלא אל הצאן האובדות של בני ישראל'. קודם הדגשנו את היותן של הצאן 'מבני ישראל', וכאן מודגש שצאן אלה 'אובדות'. ובאמת הבשורה של ישוע תפסה בהתחלה אנשים משולי החברה, כך נראה, מוכסים רשעים ודייגים כסילים. ואין זה בא להפחית מחשיבותה, כי אם אנשים אלה היא הצליחה להחזיר לדרך הישר, הרי כוחה ומעלתה גדולים. אך שמא מראש לא הייתה היא מיועדת לכל?

ו. על ברית המילה.
חבר העלה בפייסבוק פוסט ברית המילה, ואומר שהוא שם לב שלאחרונה מדברים עליה יותר, על שאלת המוסריות שבה, ועד כמה היא מתאימה לדורנו – גם בחוגים דתיים. הוא עצמו תומך בגישה המסורתית, שרואה במילה דבר מובן מאליו.
בעבר כתבתי על המילה, וכתבתי לו בתגובה את עיקרי הדברים (ואחר-כך מחקתי) –

המדרש אומר שעבור שתי מצוות נגאלו – דם מילה ודם פסח. והרמב"ן אומר שבדור הגאולה תישאר בידם רק זכות מצוות המילה. לכך ניתן להוסיף גם את פסח, כלומר חגיגת ליל הסדר. שתי מצוות אלה אכן מקוימות, בצורה זו או אחרת, כמעט על-ידי כולם. ולדעתי דבר המסייע לזה הוא שאין שום חוק הכופה לעשות אותן, אלא זו יוזמה ורצון חופשי.

תגובות אחרות שם היו, שזה דבר שבטי, המסמן שיוך לשבט, ומקורו בכלל במצרים, וכן היה נהוג ברבים מעמי האזור. ועוד אחד שציין את הגמרא האומרת, שכל מצווה שקיימו בשמחה, כגון המילה, עדיין מקיימים אותה בשמחה.
לזאת אפשר להוסיף, שאפשר לראות בזה מנהג המבסס את הדומיננטיות הגברית. הרי רק גברים עוברים ברית מילה – ובאיבר המוצנע שלהם. וכך הם נכנסים למעגל החברתי של השבט, והנשים, מטבע הדברים, מודרות ממנו ונשארות בחוץ. בהמשך, כל מערכת המצוות פונה בעיקר אל הגברים. לפי חז"ל, נשים פטורות מ'מצוות עשה שהזמן גרמן', כלומר שתלויות בזמן. אבל למעשה רוב הפרטקטיקות הדתיות מקוימות על-ידי גברים בלבד. לאישה נשאר לשמור על כשרות המטבח, יחסי אישות תקינים, ושמירת שבת ומועד. גם מעט תפילות אפשר, ולכך הוציאו את הספר 'צאנה וראנה'. וכן נוספו, מלבד נידה – הפרשת חלה והדלקת הנר, נרות שבת.

*

אולם בהקשר היהודי נראה שהדברים מוכרים. מה עם ההקשר הנוצרי, שהתחלתי לכתוב עליו? ובכן, מתברר שעניין המילה הוא מאוד משמעותי בברית החדשה – כלומר שלילתה.
ההסבר פשוט – הנצרות פנתה אל העמים כולם, ולהם מצוות המילה הייתה קשה, כך שהיו צריכים לבטל אותה. אפשר להבין עמים אלו, שלא היו רגילים לזה ונרתעו מכך. מצד שני, לנוצרים היהודים היה קשה מאוד לוותר על מנהג מושרש זה. כך התקיימו להם שני זרמים – הקהילה הארץ-ישראלית, בהנהגת פטרוס, שנחשב לאפיפיור הראשון, וקהילת העולם, שמוביל עיקרי שלה היה שאול השליח. זה על-כל פנים מה שזכור לי מלימוד ההיסטוריה של ראשית הנצרות, ואולי אני טועה בנקודה זו או אחרת.
ובכן, נסקור את המקומות העיקריים בהם מופיע נושא המילה בברית החדשה –

רומים ב –
היהודים והתורה
⋅יז אֲבָל אִם אַתָּה נִקְרָא יְהוּדִי וְאַתָּה נִשְׁעָן עַל הַתּוֹרָה וּמִתְהַלֵּל בֵּאלֹהִים, ⋅יח וְאַתָּה יוֹדֵעַ אֶת רְצוֹנוֹ וּמַבְחִין בַּדְּבָרִים הַטּוֹבִים, מִהְיוֹתְךָ מְחֻנָּךְ בַּתּוֹרָה, ⋅יט וְאַתָּה סָמוּךְ וּבָטוּחַ כִּי אַתָּה מוֹרֵה דֶרֶךְ לָעִוְרִים, אוֹר לַשְּׁרוּיִים בַּחֺשֶׁךְ, כ מַדְרִיךְ לַפְּתָאִים וּמְלַמֵּד לָעוֹלָלִים, וּלְךָ בִּטּוּי הַדַּעַת וְהָאֱמֶת שֶׁבַּתּוֹרָה –
⋅כא הַאִם לֹא תְּלַמֵּד אֶת עַצְמְךָ, אַתָּה הַמְלַמֵּד אֲחֵרִים? אַתָּה הַמַּכְרִיז לֹא תִּגְנֺב, הֲתִגְנֺב אַתָּה? ⋅כב אַתָּה הָאוֹמֵר לֹא תִּנְאַף, הֲתִנְאַף אַתָּה? אַתָּה הַמְתַעֵב אֶת הָאֱלִילִים, הֲתִבְזֺז אֶת מִקְדְּשֵׁיהֶם? כג אַתָּה הַמִּתְגָּאֶה בַּתּוֹרָה, הַתְחַלֵּל אֶת שֵׁם אֱלֹהִים בַּהֲפִירְךָ אֶת הַתּוֹרָה?
⋅כד הֲרֵי, כְּפִי שֶׁכָּתוּב, שֵׁם אֱלֹהִים מְחֻלָּל בַּגּוֹיִם בִּגְלַלְכֶם.

כלומר, אין לנהוג בצביעות. והוא ממשיך –

כה אָמְנָם יֵשׁ עֵרֶךְ לַמִּילָה אִם אַתָּה מְקַיֵּם אֶת הַתּוֹרָה, אַךְ אִם אַתָּה מֵפֵר אֶת הַתּוֹרָה, מִילָתְךָ נִהְיֵית לְעָרְלָה. כו לָכֵן אִם יִשְׁמֺר עָרֵל אֶת דִּינֵי הַתּוֹרָה, הַאִם לֹא תֵּחָשֵׁב לוֹ עָרְלָתוֹ לְמִילָה?
⋅כז וְהֶעָרֵל מִבְּחִינָה גּוּפָנִית, הַמְקַיֵּם אֶת הַתּוֹרָה, יַחֲרֺץ עָלֶיךָ מִשְׁפָּט, שֶׁהֲרֵי לְךָ הַכְּתוּבִים וְהַמִּילָה וְאַתָּה מֵפֵר אֶת הַתּוֹרָה. ⋅כח הֵן לֹא עַל-פִּי מַרְאִית עַיִן יְהוּדִי הוּא יְהוּדִי, וְלֹא מַה שֶּׁרוֹאִים בַּגּוּף הוּא מִילָה. ⋅כט יְהוּדִי הוּא זֶה שֶׁבְּתוֹךְ תּוֹכוֹ הוּא יְהוּדִי וּמִילָה הִיא זוֹ שֶׁבַּלֵּב, לְפִי הָרוּחַ וְלֹא לְפִי אוֹת כְּתוּבָה; שִׁבְחוֹ אֵינוֹ בָּא מִבְּנֵי אָדָם, כִּי אִם מֵאֱלֹהִים.

כלומר, לא המילה חשובה, אלא 'המילה שבלב', וקיום עקרונות התורה. על 'מילת הלב' המופיעה כבר בתנ"ך – כתבתי בעבר.
אך שאול ממשיך ואומר בפרק הבא –

רומים ג –
א אִם כֵּן, מַהוּ יִתְרוֹנוֹ שֶׁל הַיְּהוּדִי אוֹ מָה הַתּוֹעֶלֶת אֲשֶׁר בַּמִּילָה?
⋅ב הַרְבֵּה, מִכָּל הַבְּחִינוֹת; רֵאשִׁית כֺּל, בִּידֵיהֶם הֻפְקְדוּ דִּבְרֵי אֱלֹהִים. ⋅ג וְאִם יֵשׁ שֶׁלֹּא הֶאֱמִינוּ, אֲזַי מָה? הַאִם יְבַטֵּל חֺסֶר אֱמוּנָתָם אֶת נֶאֱמָנוּתוֹ שֶׁל אֱלֹהִים? ⋅ד חָלִילָה! צָרִיךְ שֶׁיֻּכַּר כִּי הָאֱלֹהִים נֶאֱמָן וְכָל אָדָם כּוֹזֵב, כַּכָּתוּב: "לְמַעַן תִּצְדַּק בְּדָבְרֶךָ, תִּזְכֶּה בְשָׁפְטֶך".

כלומר, בכל זאת יש ערך למילה. ואולי זו מעין התפשרות עם הקהילה הארץ-ישראלית.

קורינתים א, ז –
יז כָּל אִישׁ יִחְיֶה אֶת חַיָּיו לְפִי מַה שֶּׁחָלַק לוֹ הָאָדוֹן, לְפִי מַצָּבוֹ כַּאֲשֶׁר קָרָא לוֹ הָאֱלֹהִים. כָּךְ אֲנִי מְצַוֶּה בְּכָל הַקְּהִלּוֹת. ⋅יח אִם נִקְרָא הָאִישׁ בְּעֵת הֱיוֹתוֹ נִמּוֹל, אַל יִמְשֺׁךְ לוֹ עָרְלָה. אִם נִקְרָא כְּשֶׁהוּא עָרֵל, אַל יִמּוֹל. ⋅יט לֹא הַמִּילָה חֲשׁוּבָה, אַף לֹא הָעָרְלָה, אֶלָּא שְׁמִירַת מִצְווֹת הָאֱלֹהִים.

כלומר, כאן אנחנו ממש רואים פשרה. שתי הדרכים טובות, אפשר להימול, ואפשר לא.
אבל באגרת אחרת הוא מדבר בקול תקיף יותר, ואולי הדברים מכוונים דווקא לאנשי קהילה זו, של הגלתים –

גלתים ה –
שירותו של המאמין במשיח
⋅א הַמָּשִׁיחַ שִׁחְרֵר אוֹתָנוּ אֱלֵי חֵרוּת, לָכֵן עִמְדוּ וְאַל תִּכָּנְעוּ שׁוּב לְעֺל הָעַבְדוּת. ⋅ב אֲנִי, שָׁאוּל, אוֹמֵר לָכֶם שֶׁאִם תִּמּוֹלוּ, לֹא יוֹעִיל לָכֶם הַמָּשִׁיחַ. ⋅ג אֲנִי חוֹזֵר וּמֵעִיד בְּכָל אִישׁ אֲשֶׁר יִמּוֹל, כִּי חוֹבָה עָלָיו לִשְׁמֺר אֶת כָּל הַתּוֹרָה. ⋅ד אַתֶּם הַמְבַקְשִׁים לְהִצָּדֵק בַּתּוֹרָה נֻתַּקְתֶּם מִן הַמָּשִׁיחַ, נִשְׁמַטְתֶּם מִן הַחֶסֶד. ⋅ה וַאֲנַחְנוּ, בְּרוּחַ, עַל-יְסוֹד אֱמוּנָה, מְיַחֲלִים לַתִּקְוָה, פְּרִי הַצְדָּקָתֵנוּ; ⋅ו שֶׁכֵּן בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ אֵין חֲשִׁיבוּת לֹא לַמִּילָה וְלֹא לָעָרְלָה, אֶלָּא לָאֱמוּנָה הַפּוֹעֶלֶת בְּדֶרֶךְ אַהֲבָה.

וכן –
גלתים ו, טו –
כִּי לֹא הַמִּילָה חֲשׁוּבָה אַף לֹא הָעָרְלָה, אֶלָּא בְּרִיאָה חֲדָשָׁה.

ובגישה זו הוא כותב גן אל הפיליפים –

פיליפים ג –
הצדקה האמתית
⋅א וּבְכֵן, אַחַי, שִׂמְחוּ בָּאָדוֹן. לִכְתֺּב לָכֶם שׁוּב אֶת אוֹתוֹ דָּבָר אֵינֶנּוּ לְטֺרַח עָלַי, אַךְ לָכֶם זֶה מוֹסִיף לְבִטָּחוֹן. ⋅ב הִזָּהֲרוּ מֵהַכְּלָבִים. הִזָּהֲרוּ מִפּוֹעֲלֵי הָרֶשַׁע. הִזָּהֲרוּ מִן הַחִתּוּךְ.

החיתוך הוא כנראה חיתוך הברית, וכאן אזהרה ממנו.
והוא ממשיך ומפרט –

⋅ג הֲרֵי אֲנַחְנוּ בְּנֵי הַמִּילָה – הָעוֹבְדִים אֶת אֱלֹהִים בְּרוּחַ וּמִתְגָּאִים בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ בְּלִי לִבְטֺחַ בַּבָּשָׂר, ⋅ד אַף שֶׁאֲנִי עַצְמִי יָכוֹל לִבְטֺחַ גַּם בַּבָּשָׂר. אִם מִישֶׁהוּ סָבוּר שֶׁיּוּכַל לִבְטֺחַ בַּבָּשָׂר, אֲזַי אֲנִי יוֹתֵר: ⋅ה נִמַּלְתִּי בִּהְיוֹתִי בֶּן שְׁמוֹנַת יָמִים; מִמּוֹצָא יִשְׂרָאֵל אָנֺכִי, מִשֵּׁבֶט בִּנְיָמִין, עִבְרִי מִן הָעִבְרִים; אֲשֶׁר לַתּוֹרָה, מִכַּת הַפְּרוּשִׁים אֲנִי; ⋅ו אֲשֶׁר לַקַּנָּאוּת, רוֹדֵף הַקְּהִלָּה אֲנִי; מִבְּחִינַת הַצְּדָקָה הַמֻּשְׁתֶּתֶת עַל הַתּוֹרָה, אֵין בִּי דֺּפִי. ⋅ז אֲבָל הַדְּבָרִים שֶׁהָיוּ יִתְרוֹן בְּעֵינַי, אוֹתָם חָשַׁבְתִּי לְהֶפְסֵד בִּגְלַל הַמָּשִׁיחַ; ⋅ח וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאֲנִי חוֹשֵׁב אֶת הַכֺּל לְהֶפְסֵד בִּגְלַל הַיִּתְרוֹן לָדַעַת אֶת הַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ אֲדוֹנִי, אֲשֶׁר לְמַעֲנוֹ הִפְסַדְתִּי אֶת כָּל הַדְּבָרִים; וַאֲנִי חוֹשְׁבָם לִפְסֺלֶת בִּשְׁאִיפָתִי לְהַרְוִיחַ אֶת הַמָּשִׁיחַ ⋅ט וּלְהִמָּצֵא בּוֹ – בְּאֺפֶן שֶׁצִּדְקָתִי לֹא תִּהְיֶה לִי מִן הַתּוֹרָה, אֶלָּא תִּהְיֶה זוֹ הַצְּדָקָה אֲשֶׁר עַל-יְדֵי אֱמוּנַת הַמָּשִׁיחַ. צְדָקָה אֲשֶׁר מֵאֱלֹהִים הִיא וִיסוֹדָהּ בֶּאֱמוּנָה – ⋅י כְּדֵי לָדַעַת אוֹתוֹ וְאֶת כֺּחַ תְּחִיָּתוֹ וְאֶת הַשֻּׁתָּפוּת בְּיִסּוּרָיו וּלְהִדַּמּוֹת לוֹ בְּמוֹתוֹ, ⋅יא בְּתִקְוָה שֶׁאַגִּיעַ לַתְּחִיָּה מִן הַמֵּתִים.

כלומר, דווקא בגלל ששאול עצמו נימול, הוא יכול להורות לאחרים לא לעשות זאת.

וכן הוא כותב לקולוסים –

קולוסים ב, יא –
בּוֹ גַּם נִמַּלְתֶּם מִילָה שֶׁאֵינָהּ מַעֲשֵׂה יָדַיִם, וְזֺאת בְּהַפְשָׁטַת הַגּוּף הַבְּשָׂרִי , בְּמִילַת הַמָּשִׁיחַ;

קולוסים ג –
ה עַל כֵּן מוֹתְתוּ אֶת הָאֵיבָרִים הַשַּׁיָּכִים לָאָרֶץ, אֶת הַזְּנוּת וְהַטֻּמְאָה וְהַזִּמָּה וְהַתַּאֲוָה הָרָעָה, וְאֶת הַחַמְדָנוּת שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא עֲבוֹדַת אֱלִילִים; ⋅ו כִּי בִּגְלַל אֵלֶּה בָּא חֲרוֹן אֱלֹהִים [עַל בְּנֵי הַמֶּרִי]. ⋅ז בַּדְּבָרִים הַלָּלוּ גַּם אַתֶּם הִתְהַלַּכְתֶּם בֶּעָבָר, כַּאֲשֶׁר חֲיִיתֶם בָּהֶם. ⋅ח אֲבָל כָּעֵת הָסִירוּ גַּם אַתֶּם אֶת כָּל אֵלֶּה: אֶת הָרֺגֶז וְהַכַּעַס וְאֶת הָרֶשַׁע וְהַגִּדּוּף וְאֶת נִבּוּל הַפֶּה. ⋅ט אַל תְּשַׁקְּרוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ, שֶׁכֵּן פְּשַׁטְתֶּם אֶת הָאָדָם הַיָּשָׁן עִם מַעֲשָׂיו ⋅י וּלְבַשְׁתֶּם אֶת הָאָדָם הֶחָדָשׁ, הַהוֹלֵךְ וּמִתְחַדֵּשׁ בְּדַעַת לְפִי צֶלֶם בּוֹרְאוֹ. ⋅יא בַּמַּצָּב הַזֶּה אֵין יְוָנִי וִיהוּדִי, אֵין מִילָה וְעָרְלָה, אֵין לוֹעֵז וּסְקִיתִי וְאֵין עֶבֶד וּבֶן חוֹרִין, אֶלָּא הַמָּשִׁיחַ הוּא הַכֺּל וּבַכֺּל.

*

ישוע עצמו, נזכיר, מעולם לא ביטל את ברית המילה. ורק פעם אחת (כמדומני) הוא מתייחס אליה, בהקשר של שמירת השבת, ואז הוא מזכיר שזו בעצם מצווה שניתנה כבר לאבות –

יוחנן ד –
א עָנָה יֵשׁוּעַ וְאָמַר לָהֶם: "מַעֲשֶׂה אֶחָד עָשִׂיתִי וְכֻלְּכֶם תְּמֵהִים.
⋅כב מֺשֶׁה נָתַן לָכֶם אֶת הַמִּילָה אֶלָּא שֶׁלֹּא מִמֺּשֶׁה הִיא כִּי אִם מִן הָאָבוֹת – וְגַם בְּשַׁבָּת אַתֶּם מְקַיְּמִים אֶת הַמִּילָה. ⋅כג וּבְכֵן, אִם נִמּוֹל אָדָם בְּשַׁבָּת כְּדֵי שֶׁלֹּא תּוּפַר תּוֹרַת מֺשֶׁה, עָלַי כּוֹעֲסִים אַתֶּם מִפְּנֵי שֶׁרִפֵּאתִי כָּלִיל אִישׁ בְּשַׁבָּת?! ⋅כד אַל תִּשְׁפְּטוּ עַל-פִּי מַרְאֵה עֵינַיִם; מִשְׁפַּט צֶדֶק שִׁפְטוּ."

עיונים בברית החדשה ד

ז. הצדקה באמונה בברית החדשה.
נמשיך בעיון בברית החדשה. והפעם, העיקרון הגדול שמנסח שאול השליח – הישועה באה מתוך אמונה (בישוע ובקורבנו, לפי שאול) ולא מתוך מעשים, כלומר מצוות ומעשים טובים. זאת לא אומרת שאין טעם במעשים טובים, והשליח יעקב אף אומר כי 'אמונה ללא מעשים מתה היא', אבל העיקר והדבר הראשון בחשיבות היא האמונה. כך לפחות לפי שאול.
והוא מנסח את דבריו באריכות באיגרת אל הרומים, הארוכה והמרכזית –

רומים ג –

כל בני האדם חטאו
⋅ט וּבְכֵן, הֲטוֹבִים אָנוּ מֵאֲחֵרִים? לֹא, כְּלָל וּכְלָל לֹא; שֶׁהֲרֵי כְּבָר הוֹכַחְנוּ לְעֵיל כִּי הַיְּהוּדִים וְהַגּוֹיִם כְּאֶחָד מְשֻׁעְבָּדִים כֻּלָּם לַחֵטְא, ⋅י כַּכָּתוּב:
"אֵין צַדִּיק, אֵין גַּם אֶחָד. יא אֵין מַשְׂכִּיל, אֵין דֺּרֵשׁ אֶת-אֱלֹהִים. יב הַכֺּל סָר, יַחְדָּו נֶאֱלָחוּ; אֵין עֺשֵׂה-טוֹב, אֵין גַּם-אֶחָד. ⋅יג קֶבֶר-פָּתוּחַ גְּרֺנָם, לְשׁוֹנָם יַחֲלִיקוּן,  חֲמַת עַכְשׁוּב תַּחַת שְׂפָתֵימוֹ; ⋅יד אֲשֶׁר אָלָה פִּיהֶם מָלֵא וּמְרֺרוֹת. ⋅טו רַגְלֵיהֶם יְמַהֲרוּ לִשְׁפֺּךְ דָּם. טז שֺׁד וָשֶׁבֶר בִּמְסִלּוֹתָם, יז וְדֶרֶךְ שָׁלוֹם לֹא יָדָעוּ. ⋅יח אֵין-פַּחַד אֱלֹהִים לְנֶגֶד עֵינֵיהֶם."
⋅יט אָנוּ יוֹדְעִים כִּי כָּל מַה שֶּׁהַתּוֹרָה אוֹמֶרֶת, הִיא אוֹמֶרֶת לַאֲנָשִׁים הַכְּפוּפִים לַתּוֹרָה, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִהְיֶה פִּתְחוֹן פֶּה לְאִישׁ וְכָל הָעוֹלָם יִמָּצֵא אָשֵׁם לִפְנֵי אֱלֹהִים. ⋅כ זֺאת מִפְּנֵי שֶׁבְּמַעֲשֵׂי הַתּוֹרָה לֹא יִצְדַּק לְפָנָיו כָּל בָּשָׂר, כִּי הַתּוֹרָה רַק מְבִיאָה לִידֵי הַכָּרַת חֵטְא.

אלוהים מצדיק את האדם על-ידי האמונה
⋅כא אַךְ כָּעֵת נִגְלְתָה צִדְקַת הָאֱלֹהִים בְּלִי תּוֹרָה, צְדָקָה שֶׁהַתּוֹרָה וְהַנְּבִיאִים מְעִידִים עָלֶיהָ. ⋅כב וְהִיא צְדָקָה שֶׁל הָאֱלֹהִים, בְּאֶמְצָעוּת אֱמוּנַת יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ, אֶל כָּל וְעַל כָּל הַמַּאֲמִינִים; שֶׁהֲרֵי אֵין הֶבְדֵּל, ⋅כג כִּי הַכֺּל חָטְאוּ וּמְחֻסְּרֵי כְּבוֹד אֱלֹהִים הֵמָּה. ⋅כד אַךְ הֵם מֻצְדָּקִים בְּחַסְדּוֹ, בְּחִנָּם, הוֹדוֹת לַפְּדוּת שֶׁבַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ, ⋅כה אֲשֶׁר הָאֱלֹהִים שָׂם אוֹתוֹ לְכַפָּרָה בְּדָמוֹ, כַּפָּרָה עַל-יְסוֹד אֱמוּנָה. כָּל זֶה כְּדֵי לְהַרְאוֹת אֶת הַצְּדָקָה שֶׁל אֱלֹהִים בְּכָךְ שֶׁבְּאֺרֶךְ רוּחוֹ פָּסַח עַל חֲטָאֵי הֶעָבָר, ⋅כו וּלְהַרְאוֹת אֶת צִדְקָתוֹ בַּזְּמַן הַזֶּה: שֶׁהוּא צַדִּיק וּמַצְדִּיק אֶת בֶּן אֱמוּנַת יֵשׁוּעַ.
⋅כז אִם כֵּן, הֲיֵשׁ מָקוֹם לְגַאֲוָה? לֹא, אֵין לָהּ מָקוֹם. הוֹדוֹת לְאֵיזוֹ תּוֹרָה? שֶׁל הַמַּעֲשִׂים? לֹא, הוֹדוֹת לְתוֹרָה שֶׁל אֱמוּנָה. ⋅כח וְאָמְנָם אָנוּ קוֹבְעִים שֶׁהָאָדָם מֻצְדָּק עַל-יְדֵי אֱמוּנָה לְלֹא תְּלוּת בְּמַעֲשֵׂי הַתּוֹרָה. ⋅כט אוֹ שֶׁמָּא הוּא אֱלֹהֵי הַיְּהוּדִים בִּלְבַד? הַאֵין הוּא גַּם אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם? כֵּן, גַּם אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הוּא, ⋅ל שֶׁכֵּן אֱלֹהִים אֶחָד הוּא הַמַּצְדִּיק אֶת הַנִּמּוֹלִים עַל-יְסוֹד אֱמוּנָה, וְאֶת הָעֲרֵלִים עַל-יְדֵי הָאֱמוּנָה. לא הַאִם אָנוּ מְבַטְּלִים אֵפוֹא אֶת הַתּוֹרָה עַל-יְדֵי הָאֱמוּנָה? חַס וְחָלִילָה! אַדְּרַבָּא, אָנוּ נוֹתְנִים תֺּקֶף לַתּוֹרָה.

על עניין ברית המילה כבר כתבתי בפוסט קודם. וכאן גם מודגשת אי-ההבחנה בין יהודים וגויים, בניגוד למסורת היהודית העושה הבחנה כזו בדרך-כלל, כידוע.
והוא ממשיך בפרק הבא –

רומים ד –

אברהם נצדק באמונה
⋅א וּבְכֵן, מַה נֺּאמַר עַל אַבְרָהָם אָבִינוּ, מַה הִשִּׂיג בִּזְכוּת מַעֲשָׂיו הוּא? ⋅ב אִם אָמְנָם הֻצְדַּק אַבְרָהָם בִּגְלַל מַעֲשִׂים, כִּי אָז יֵשׁ לוֹ בַּמֶּה לְהִתְפָּאֵר, אַךְ לֹא לִפְנֵי אֱלֹהִים. ⋅ג מָה אוֹמֵר הַכָּתוּב? "וְהֶאֱמִן אַבְרָהָם בַּיהוה וַיַּחְשְׁבֶהָ לּוֹ צְדָקָה."

כאן יש להעיר, כי למעשה הפסוק אינו ברור מספיק – האם אלוהים חשב זאת לאברהם לצדקה על שהאמין בו, או שאברהם חשב זאת לאלוהים לצדקה על שבירך אותו ועמד לימינו? כאמור, לא ברור. אך שאול לוקח דרך אחת – אלוהים חשב זאת לאברהם לצדקה על זה שהאמין.

ד וַהֲרֵי שְׂכָרוֹ שֶׁל עוֹבֵד אֵינוֹ נֶחְשָׁב לוֹ כְּחֶסֶד, אֶלָּא כְּחוֹב הַמַּגִּיעַ לוֹ.
⋅ה אֲבָל זֶה שֶׁאֵינוֹ עוֹבֵד, אֶלָּא מַאֲמִין בַּמַּצְדִּיק אֶת הַחוֹטֵא, אֱמוּנָתוֹ נֶחְשֶׁבֶת לוֹ לִצְדָקָה. ו כָּךְ גַּם דָּוִד מַבִּיעַ אֶת אָשְׁרוֹ שֶׁל הָאִישׁ אֲשֶׁר אֱלֹהִים יַחְשֺׁב לוֹ צְדָקָה בְּלִי תְּלוּת בְּמַעֲשִׂים:
⋅ז "אַשְׁרֵי נְשׂוּי-פֶּשַׁע, כְּסוּי חֲטָאָה. ח אַשְׁרֵי-אָדָם לֹא יַחְשֺׁב יהוה לוֹ עָוֹן."

אכן, גם בתהילים מביע המשורר תקווה שחטאיו יכוסו, שיוצדק בדין, וזאת עוד לפני בוא ישוע.
והוא ממשיך –

ט הַאִם הָאֺשֶׁר הַזֶּה רַק לַנִּמּוֹלִים, אוֹ גַּם לָעֲרֵלִים? וַהֲרֵי אָנוּ אוֹמְרִים כִּי אֱמוּנָתוֹ שֶׁל אַבְרָהָם נֶחְשְׁבָה לוֹ צְדָקָה. י מָתַי נֶחְשְׁבָה לוֹ? כַּאֲשֶׁר הָיָה נִמּוֹל אוֹ כְּשֶׁהָיָה עָרֵל? – לֹא בִּהְיוֹתוֹ נִמּוֹל, כִּי אִם בִּהְיוֹתוֹ עָרֵל.
⋅יא הוּא קִבֵּל אֶת אוֹת הַמִּילָה כְּחוֹתָם לַצְּדָקָה שֶׁזָּכָה בָּהּ בִּגְלַל הָאֱמוּנָה בְּעוֹדֶנּוּ עָרֵל, כְּדֵי שֶׁיִּהְיֶה אָב לְכָל הַמַּאֲמִינִים הַבִּלְתִּי נִמּוֹלִים, לְמַעַן תֵּחָשֵׁב גַּם לָהֶם צְדָקָה, ⋅יב וְאָב לַנִּמּוֹלִים, לְאוֹתָם שֶׁאֵינָם נִמּוֹלִים בִּלְבַד אֶלָּא גַּם הוֹלְכִים בְּעִקְּבוֹת הָאֱמוּנָה שֶׁהָיְתָה לְאַבְרָהָם אָבִינוּ בְּטֶרֶם נִמּוֹל.

שוב, עניין ביטול חשיבות המילה.

ההבטחה והאמונה
⋅יג הֲרֵי הַהַבְטָחָה כִּי יִירַשׁ אֶת הָעוֹלָם לֹא נִתְּנָה לְאַבְרָהָם אוֹ לְזַרְעוֹ עַל-סְמַךְ תּוֹרָה, אֶלָּא עַל-סְמַךְ צְדָקָה שֶׁהִשִּׂיג בֶּאֱמוּנָה, ⋅יד שֶׁכֵּן אִם מַחֲזִיקֵי הַתּוֹרָה הֵם הַיּוֹרְשִׁים, אֲזַי הָאֱמוּנָה הִיא לַשָּׁוְא וְהַהַבְטָחָה חַסְרַת תֺּקֶף. ⋅טו הַתּוֹרָה מְבִיאָה זַעַם, וּבְמָקוֹם שֶׁאֵין תּוֹרָה אֵין עֲבֵרָה עַל הַתּוֹרָה.

הפסוק האחרון אף הוא עיקרון גדול אצל שאול, ואכתוב עליו אולי בפעם אחרת.

⋅טז לָכֵן עַל-יְדֵי אֱמוּנָה, כְּדֵי שֶׁכָּל זֶה יִהְיֶה בְּחֶסֶד וְהַהַבְטָחָה תָּחוּל עַל כָּל הַצֶּאֱצָאִים, לֹא רַק עַל בְּנֵי הַתּוֹרָה, אֶלָּא גַּם עַל בְּנֵי אֱמוּנַת אַבְרָהָם, שֶׁהוּא אָב לְכֻלָּנוּ – ⋅יז כְּפִי שֶׁכָּתוּב: "כִּי אַב-הֲמוֹן גּוֹיִם נְתַתִּיךָ" – לְעֵינֵי אֱלֹהִים אֲשֶׁר בּוֹ הֶאֱמִין, הָאֱלֹהִים הַמְחַיֶּה אֶת הַמֵּתִים וְהַקּוֹרֵא בְּשֵׁם דְּבָרִים בְּעוֹד אֵינָם בְּנִמְצָא. ⋅יח וּבְאֵין סִבָּה לְתִקְוָה הוּא הֶאֱמִין וְקִוָּה כִּי יִהְיֶה לְאַב-הֲמוֹן גּוֹיִם, כְּפִי שֶׁנֶּאֱמַר: "כֺּה יִהְיֶה זַרְעֶךָ." ⋅יט אֱמוּנָתוֹ לֹא נִתְרוֹפְפָה גַּם כַּאֲשֶׁר בִּהְיוֹתוֹ כְּבֶן מֵאָה שָׁנִים חָשַׁב עַל תְּשִׁישׁוּת גּוּפוֹ וְעַל עֲקָרוּת שָׂרָה. כ הוּא לֹא חָדַל מֵאֱמוּנָה וְלֹא פִּקְפֵּק בְּהַבְטָחַת אֱלֹהִים, אֶלָּא הִתְחַזֵּק בֶּאֱמוּנָתוֹ וְנָתַן כָּבוֹד לֵאלֹהִים,
⋅כא בִּהְיוֹתוֹ בָּטוּחַ לַחֲלוּטִין כִּי אֶת אֲשֶׁר הִבְטִיחַ יוּכַל גַּם לְקַיֵּם. כב לָכֵן נֶחְשְׁבָה לוֹ זֺאת לִצְדָקָה.

כלומר, אברהם האמין גם כנגד כל הסיכויים, וזו צדקתו.

⋅כג וְלֹא לְמַעֲנוֹ בִּלְבַד נִכְתַּב שֶׁנֶּחְשְׁבָה לוֹ, ⋅כד כִּי אִם גַּם לְמַעֲנֵנוּ; וְהִיא עֲתִידָה לְהֵחָשֵׁב לָנוּ – הַמַּאֲמִינִים בְּמִי שֶׁהֵקִים אֶת יֵשׁוּעַ אֲדוֹנֵנוּ מִן הַמֵּתִים, ⋅כה הוּא אֲשֶׁר נִמְסַר לַמָּוֶת מִפְּנֵי חֲטָאֵינוּ וְהוּקַם לִתְחִיָּה מִפְּנֵי שֶׁהֻצְדַּקְנוּ.

כלומר, מעשה אבות סימן לבנים. או במילים אחרות, אברהם משמש כמודל-לחיקוי, או כפי שמכונה במחקר – זו פריפיגורציה – הצגה קודמת של דמות, המלמדת על העתיד. ובאמת, אם לא בשביל ללמוד מהם ומדרכם, למה לנו ללמוד את מעשי הקדמונים כלל ועיקר?

וכן הוא אומר דברים דומים באל האפסים –

אפסים ב –
⋅א גַּם אַתֶּם שֶׁהֱיִיתֶם מֵתִים בְּפִשְׁעֵיכֶם וַחֲטָאֵיכֶם, ⋅ב בֶּעָבָר הִתְהַלַּכְתֶּם בָּהֶם לְפִי עִדַּן הָעוֹלָם הַזֶּה, כִּרְצוֹן הַשַּׂר אֲשֶׁר לוֹ הַשִּׁלְטוֹן בִּסְפֵירַת הַבֵּינַיִם וְהוּא הָרוּחַ הַפּוֹעֶלֶת עַתָּה בִּבְנֵי הַמֶּרִי. ⋅ג וְגַם אֲנַחְנוּ כֻּלָּנוּ הָיִינוּ מְעֺרָבִים עִמָּהֶם בֶּעָבָר; עָסַקְנוּ בְּתַאֲווֹתֵינוּ הַבְּשָׂרִיּוֹת, מִלֵּאנוּ אֶת תְּשׁוּקוֹת הַגּוּף וְאֶת דַּחַף הַמַּחֲשָׁבוֹת, וְהָיִינוּ מִטִּבְעֵנוּ בְּנֵי זַעַם כִּשְׁאָר בְּנֵי אָדָם.

אפשר אולי לומר שהזעם הוא גם איש כלפי רעהו, וגם זעם האל הניתך ממרומים.

⋅ד אֲבָל אֱלֹהִים הַמָּלֵא רַחֲמִים אָהַב אוֹתָנוּ, וּבְאַהֲבָתוֹ הָרַבָּה, ⋅ה אַף כִּי מֵתִים הָיִינוּ בִּפְשָׁעֵינוּ, הֶחֱיָנוּ עִם הַמָּשִׁיחַ – הֵן בַּחֶסֶד נוֹשַׁעְתֶּם! – ⋅ו וְהֵקִים אוֹתָנוּ עִמּוֹ וְהוֹשִׁיבָנוּ עִמּוֹ בַּשָּׁמַיִם, בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ, ⋅ז כְּדֵי לְהַרְאוֹת בָּעוֹלָמִים הַבָּאִים אֶת שֶׁפַע עֺשֶׁר חַסְדּוֹ בַּטּוֹבָה שֶׁגָּמַל עָלֵינוּ בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ. ⋅ח הֵן בַּחֶסֶד נוֹשַׁעְתֶּם עַל-יְדֵי הָאֱמוּנָה; וְזֺאת לֹא מִיֶּדְכֶם, כִּי אִם מַתְּנַת אֱלֹהִים הִיא. ⋅ט אֵין זֶה נוֹבֵעַ מִמַּעֲשִׂים, כְּדֵי שֶׁלֹּא יִתְגָּאֶה אִישׁ; ⋅י שֶׁהֲרֵי מַעֲשֵׂה יְדֵי אֱלֹהִים אֲנַחְנוּ, בְּרוּאִים בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ לְמַעֲשִׂים טוֹבִים אֲשֶׁר אֱלֹהִים הֵכִינָם מִקֶּדֶם לְמַעַן נִחְיֶה בָּהֶם.

כאמור, אותו הדבר במילים שונות.

*

אבל ישוע עצמו אומר בדרשת ההר שלו את המילים המפורסמות, שהפעם נתרכז בפסוק החותם שלהם –

⋅יז "אַל תַּחְשְׁבוּ שֶׁבָּאתִי לְבַטֵּל אֶת הַתּוֹרָה אוֹ אֶת הַנְּבִיאִים; לֹא בָּאתִי לְבַטֵּל כִּי אִם לְקַיֵּם. ⋅יח אָמֵן. אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, עַד אֲשֶׁר יַעַבְרוּ הַשָּׁמַיִם וְהָאָרֶץ אַף יוֹד אַחַת אוֹ תָּג אֶחָד לֹא יַעַבְרוּ מִן הַתּוֹרָה בְּטֶרֶם יִתְקַיֵּם הַכֺּל. ⋅יט לָכֵן כָּל הַמֵּפֵר אַחַת מִן הַמִּצְווֹת הַקְּטַנּוֹת הָאֵלֶּה וּמְלַמֵּד כָּךְ אֶת הַבְּרִיּוֹת, קָטוֹן יִקָּרֵא בְּמַלְכוּת הַשָּׁמַיִם. אֲבָל כָּל הָעוֹשֶׂה וּמְלַמֵּד, הוּא גָּדוֹל יִקָּרֵא בְּמַלְכוּת הַשָּׁמַיִם. ⋅כ אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, אִם לֹא תִּהְיֶה צִדְקַתְכֶם מְרֻבָּה מִצִּדְקַת הַסּוֹפְרִים וְהַפְּרוּשִׁים לֹא תִּכָּנְסוּ לְמַלְכוּת הַשָּׁמַיִם."

כלומר, ישוע דווקא כן דורש מעשים טובים, ואפילו רבים מאלה של הפרושים. וכמו כן הוא אומר שלא בא לבטל את המצוות, בעוד שאול ביטלן – אך זה דבר ידוע, ולנוצרים יש התירוצים שלהם לכך, טובים או לא. אך למעשה, ישוע לא הפר את התורה, ופעם כמדומני פירטתי זאת. אם תלמידיו קטפו מלילות בשבת, וכן הוא ריפא בשבת – הרי אלה בעצם דברים שבמחלוקת, ולא עבירות חד-משמעיות. חיקרו וראו.

ואמנם, ישוע גם אומר בכמה הזמנויות 'אמונתך הושיעה לך'. אך נראה שזה רק בהקשר של רפואותיו הניסיות. סוף דבר, ישוע דווקא כן דרש מעשים.

ח. עיון בתיאולוגיית החטא הנוצרית
ובכן, הגיע הזמן להגיע למה שנחשב בעיניי הטיעון העמוק ביותר, ואולי גם המרכזי, של שאול השליח – ההסבר שלו על התורה והחטא. אמנם, טיעונו התיאולוגי על מות הצליבה המכפר הוא בכל זאת מרכזי יותר, אך כאן יש לנו את ההסבר האנתרופולוגי-פילוסופי לעצם הצורך בגאולה מהחטא, ולכן, כאמור, הסבר זה נראה לי המרכזי והחשוב ביותר. נקרא –

תחילה מעין הקדמה –

רומים ז –
דוגמה מדין הנישואים
⋅א אַחַי, הַאִם אֵינְכֶם יוֹדְעִים – וַהֲרֵי אֲנִי מְדַבֵּר אֶל יוֹדְעֵי תּוֹרָה – כִּי לַתּוֹרָה יֵשׁ מָרוּת עַל הָאָדָם כָּל זְמַן שֶׁהוּא חַי? ב הָאִשָּׁה הַנְּשׂוּאָה קְשׁוּרָה לְבַעֲלָהּ עַל-יְדֵי הַתּוֹרָה כָּל עוֹד הוּא חַי, אַךְ אִם יָמוּת בַּעֲלָהּ פְּטוּרָה הִיא מֵחֺק הַתּוֹרָה הַקּוֹשֵׁר אוֹתָהּ לְבַעֲלָהּ.
⋅ג לָכֵן אִם תִּנָּשֵׂא לְאִישׁ אַחֵר בְּעוֹד בַּעֲלָהּ חַי, הִיא תִּקָּרֵא נוֹאֶפֶת. אַךְ אִם יָמוּת בַּעֲלָהּ, פְּטוּרָה הִיא מֵאוֹתוֹ חֺק וּבְהִנָּשְׂאָהּ לְאִישׁ אַחֵר אֵין הִיא נוֹאֶפֶת. ⋅ד כֵּן גַּם אַתֶּם, אַחַי, מַתֶּם לְגַבֵּי הַתּוֹרָה בְּגוּפוֹ שֶׁל הַמָּשִׁיחַ, בְּאֺפֶן שֶׁנַּעֲשֵׂיתֶם שַׁיָּכִים לְאַחֵר, לָזֶה שֶׁהוּקַם מִן הַמֵּתִים, כְּדֵי שֶׁנַּעֲשֶׂה פְּרִי לֵאלֹהִים. ⋅ה הֲרֵי כַּאֲשֶׁר הָיִינוּ מְשֻׁעְבָּדִים לַבְּשָׂרִיּוּת, תַּאֲווֹת הַחֵטְא שֶׁנֵּעוֹרוּ עַל-יְדֵי הַתּוֹרָה פָּעֲלוּ בְּאֵיבָרֵינוּ לַעֲשׂוֹת פְּרִי הַגּוֹרֵם לְמָוֶת. ⋅ו אֲבָל כָּעֵת, לְאַחַר שֶׁמַּתְנוּ לְגַבֵּי מַה שֶּׁכָּבַל אוֹתָנוּ, שֻׁחְרַרְנוּ מִן הַתּוֹרָה כְּדֵי לַעֲבֺד אֶת אֱלֹהִים בְּחַדְשׁוּת הָרוּחַ וְלֹא בְּיֺשֶׁן שֶׁל אוֹת כְּתוּבָה.

כלומר, האמונה החדשה משחררת מהכבילות לחטא, שמאפיינת את הנמצאים תחת חוק התורה. והוא מדמה זאת לאישה שבעלה הראשון מת, והיא נישאת מחדש.
ועתה להסבר –

התורה והחטא
⋅ז אִם כֵּן, מַה נֺּאמַר? הַאִם הַתּוֹרָה הִיא בְּחֶזְקַת חֵטְא? חַס וְחָלִילָה! אַךְ לֹא הָיִיתִי יוֹדֵעַ מַהוּ חֵטְא אִלּוּלֵי הַתּוֹרָה; הֲרֵי לֹא הָיִיתִי מַכִּיר אֶת הַתַּאֲוָה אִלּוּ לֹא אָמְרָה הַתּוֹרָה "לֹא-תַחְמֺד".

וכאן נשאל – האמנם? האמנם אנשים לא חמדו לפני מתן תורה? ודאי שחמדו! ואף התורה עצמה מספרת על חטאים שונים שנעשו עוד קודם מתן תורה. או שמא הוא מתייחס לתורה כחוק טבע? אך לא זה מה שהוא אומר! הוא לא אומר – טבע האדם הוא כזה, והחסד משחררו, אלא הוא תולה את החטא בתורה עצמה. והוא מפרט –

⋅ח הַחֵטְא נִצֵּל אֶת הָאִסּוּר שֶׁבַּדִּבֵּר כְּדֵי לְעוֹרֵר בְּקִרְבִּי כָּל מִינֵי תַּאֲווֹת, שֶׁכֵּן בְּלִי תּוֹרָה הַחֵטְא מֵת. ט בֶּעָבָר אֲנִי הָיִיתִי חַי בְּלִי תּוֹרָה, אַךְ כְּשֶׁהוֹפִיעַ הַדִּבֵּר נֵעוֹר הַחֵטְא לְחַיִּים
⋅י וַאֲנִי מַתִּי. וּמָצָאתִי כִּי הַדִּבֵּר, שֶׁהָיָה דֶּרֶךְ לְחַיִּים, גּוֹרֵם מָוֶת; יא שֶׁכֵּן הַחֵטְא, בְּנַצְּלוֹ אֶת הַדִּבֵּר, הִתְעָה אוֹתִי וּבְאֶמְצָעוּתוֹ הֵמִית אוֹתִי.

כאן הסבר מפורט – הדיבר גורם מוות. ואולי כוונתו היא לא שהדיבר יוצר את התאוות, אלא שהוא מגביר אותן? בחינת 'מים גנובים ימתקו, ולחם סתרים ינעם'. כלומר – יש דחף לעשות דווקא את הדבר האסור, שאלמלא האיסור, גם לא היה קיים הדחף. זה בהחלט דבר שקיים, ועל כן 'המלחמה ביצר' בחברה החרדית, למשל, לא יכולה באמת להועיל, אלא אפשר שהיא יוצרת אף את היפוכה – הגברת החטא. מה האופציה האחרת? להרבות טוב, כגישת הרב קוק הידועה.

⋅יב וּבְכֵן הַתּוֹרָה קְדוֹשָׁה, וְהַדִּבֵּר הוּא קָדוֹשׁ וְיָשָׁר וְטוֹב. יג הֲיִתָּכֵן, מִכָּאן, שֶׁדָּבָר טוֹב גָּרַם לִי מָוֶת? בְּשׁוּם פָּנִים לֹא! אוּלָם הַחֵטְא, לְמַעַן יֵרָאֶה שֶׁהוּא חֵטְא, גָּרַם לִי מָוֶת בְּאֶמְצָעוּת מַשֶּׁהוּ טוֹב כְּדֵי שֶׁעַל-יְדֵי הַדִּבֵּר יֻבְלַט הַחֵטְא בִּמְלֹא חֻמְרָתוֹ.

זה טיעון מוזר מאוד. הדיבר בא כדי להרבות את החטא ובכך להראות את חומרתו? זה לא נראה משהו שאלוהים טוב ומיטיב היה עושה. אלוהים קדוש כן היה עושה זאת אולי, אבל לא אלוהים טוב ומיטיב לברואיו החלשים.

⋅יד אָנוּ יוֹדְעִים שֶׁהַתּוֹרָה הִיא רוּחָנִית, אַךְ אֲנִי הִנְנִי בָּשָׂר וָדָם וּמָכוּר לַחֵטְא. ⋅טו אָכֵן אֵינֶנִּי מֵבִין אֶת מַעֲשַׂי, כִּי לֹא אֶת מַה שֶּׁאֲנִי חָפֵץ אֲנִי עוֹשֶׂה, אֶלָּא דַּוְקָא אֶת מַה שֶּׁשָּׂנוּא עָלַי אֲנִי עוֹשֶׂה.

כאן הגדרה יפה של החטא, בעיקר המיני – הוא בא כנגד רצונו של האדם, האדם אינו יכול לשלוט בו. ואף כי נאמר לקין 'ואליך תשוקתו ואתה תמשול בו', כלומר בחטא – זה נכון רק בחלק מהמקרים ולא בכולם.

⋅טז וְאִם אֲנִי עוֹשֶׂה אֶת מַה שֶּׁאֵינֶנִּי חָפֵץ לַעֲשׂוֹת, אֲנִי מוֹדֶה שֶׁהַתּוֹרָה טוֹבָה.

כלומר, עצם זה שהמעשה הטבעי שלי נתפס בעיניי כרע – מראה שהאידיאל המוסרי של התורה הוא נכון וצודק. אחרת לא הייתה לי תחושה שמשהו לא בסדר.
ויהיו שיגידו שזה כוח החינוך, או האינדוקרינציה. כלומר, שהאדם השריש בתוכו בדרך של לימוד והרגל להימנע מהתנהגויות מסוימות. אך בתנאים מסוימים יוכל לשנות התניה זו.
דבר זה אנו רואים אצל חוזרים בשאלה, שבתחילה מרגישים שהם חוטאים בהפרת התורה, אך לאט לאט מפנימים שאין בהתנהגותם חטא, והם לא מרגישים עוד יסורי מצפון בהפרתם את התורה.

⋅יז מִכָּאן שֶׁלֹּא עוֹד אֲנִי עוֹשֶׂה אֶת הַמַּעֲשֶׂה, אֶלָּא הַחֵטְא הַשּׁוֹכֵן בִּי,

כלומר, החטא הוא מעיין ישות עצמאית, המנותקת ממני. ומה שבפי חז"ל מכונה 'יצר הרע', ואף הוא מדומה לישות עצמאית. כמו באמרה – 'אם פגע בך מנוול זה – כלומר יצר הרע – משכהו לבית המדרש'. ולמותר לציין כי זו לא עצה מועילה במיוחד, לפי דעתי. לפחות לא תמיד.

יח שֶׁהֲרֵי אֲנִי יוֹדֵעַ כִּי בִּי, כְּלוֹמַר בִּבְשָׂרִי, לֹא שׁוֹכֵן הַטּוֹב. אָמְנָם לִרְצוֹת אֲנִי יָכוֹל, אַךְ לַעֲשׂוֹת אֶת הַטּוֹב אֵינֶנִּי יָכוֹל;

כאמור, החטא מנוגד לרצון. ובי לא שוכן הטוב – מקביל לאמור בתורה 'כי יצר לב האדם רע מנעוריו'. והנוצרים מוסיפים גם את הפסוק 'כי בחטא יחמתני אימי' – כלומר, החטא טבוע בבשר כבר מלידה.

יט כִּי אֵינֶנִּי עוֹשֶׂה אֶת הַטּוֹב שֶׁאֲנִי חָפֵץ בּוֹ, אֶלָּא אֶת הָרַע שֶׁאֵינֶנִּי חָפֵץ בּוֹ – אוֹתוֹ אֲנִי עוֹשֶׂה.
כ וְאִם אֲנִי עוֹשֶׂה אֶת מַה שֶּׁבְּנִגּוּד לִרְצוֹנִי, הֲרֵי שֶׁלֹּא עוֹד אֲנִי עוֹשֶׂה אוֹתוֹ, אֶלָּא הַחֵטְא הַשּׁוֹכֵן בִּי.

זהו פירוט לאמור הקודם.

כא לְפִיכָךְ אֲנִי מוֹצֵא אֶת הַחֺק הַזֶּה: רְצוֹנִי לַעֲשׂוֹת אֶת הַטּוֹב, אֶלָּא שֶׁהָרַע עוֹמֵד לְפָנַי.
⋅כב בָּאָדָם הַפְּנִימִי שֶׁבִּי אֲנִי שָׂמֵחַ בְּתוֹרַת אֱלֹהִים, ⋅כג אַךְ בְּאֵיבָרַי אֲנִי רוֹאֶה חֺק אַחֵר, וְהוּא נִלְחָם נֶגֶד הַחֺק שֶׁבְּשִׂכְלִי וּמְשַׁעְבֵּד אוֹתִי לְחֺק הַחֵטְא הַשּׂוֹרֵר בְּאֵיבָרַי.

כלומר, חוץ היצר הרע שבאדם, יש לו גם תפיסה רוחנית-שכלית טובה, או 'יצר טוב', אלא שהיא נחסמת.

כד אוֹי לִי, אָדָם אֻמְלָל שֶׁכְּמוֹתִי, מִי יַצִּילֵנִי מִגּוּף זֶה שֶׁהַמָּוֶת בּוֹ? ⋅כה תּוֹדָה לֵאלֹהִים עַל יֵשׁוּעַ הַמָּשִׁיחַ אֲדוֹנֵנוּ! וּבְכֵן, בְּשִׂכְלִי אֲנִי עֶבֶד לְתוֹרַת אֱלֹהִים, אַךְ בִּבְשָׂרִי אֲנִי מְשֻׁעְבָּד לְחֺק הַחֵטְא.

ולבסוף הפתרון בישוע, לפי שאול, והוא בדרך ניסית.
ונראה שבעתיד אצטרך לדבר גם על הדבר המרכזי הזה, עיקר התיאולוגיה.

עיונים בברית החדשה ה

ט. מות הכפרה והסליחה בברית החדשה.
בהמשך לפוסט הקודם, הגיע הזמן להגיע ל'core' (הליבה) של התיאולוגיה הנוצרית, והיא – מות הכפרה של ישוע.
ושוב, ישוע עצמו לא ממש מדבר על כך. הוא אמנם נותן את אות יונה הנביא, כמשל לכך שישהה בקבר שלושה ימים ושלושה לילות (למעשה שהה פחות) ואז יקום לתחייה – מה שלפי המסופר קרה, אך לא מוסיף הרבה מעבר לזה. מי שפיתח צד תיאולוגי זה היה שאול השליח.
וכאן ראוי להעיר – שאול זה אינו נביא, אלא, כאמור, רק שליח. וגם לא היה אחד משנים-עשר השליחים המקוריים של ישוע. אלא שבדרך לדמשק למטרת רדיפת הנוצרים, נגלה לו ישוע והפך את ליבו, כך מסופר. האם זה נותן בידו את הכוח ואת הסמכות לקבוע את כל מה שקבע? אינני יודע.
ובכן, הסיפור הוא פשוט – ישוע, שהיה בן אלוהים וחלק ממנו, יחד עם רוח הקודש – במה שיוצר את ה'שילוש הקדוש' – הקריב את חייו על הצלב, ובכך הביא כפרת-עוונות לאנושות כולה, כלומר למי שמאמין בו ובסיפור זה.
למעשה, לפי השיטה (הדוגמה) הנוצרית, מספיק שתאמין בסיפור זה ותבקש שתגלה עליך רוח הקודש הזו – ותיגאל. זו פרקטיקה שכל אחד יכול לנסות, הריהי לפניכם.
ועתה לניסוחה אצל שאול –

רומים ח –

חיים לפי רוח אלוהים
⋅א לָכֵן אֵין עַכְשָׁו שׁוּם הַרְשָׁעָה עַל אֵלֶּה שֶׁנִּמְצָאִים בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ , ⋅ב כִּי חֺק רוּחַ הַחַיִּים שֶׁבַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ שִׁחְרֵר אוֹתִי מֵחֺק הַחֵטְא וְהַמָּוֶת; ⋅ג שֶׁכֵּן מַה שֶׁלֹּא יָכְלָה הַתּוֹרָה לַעֲשׂוֹת, מִפְּנֵי שֶׁלֹּא יָכְלָה לְהִתְגַּבֵּר עַל הַבָּשָׂר, זֺאת עָשָׂה אֱלֹהִים: הוּא שָׁלַח אֶת בְּנוֹ לָבוּשׁ בָּשָׂר בִּדְמוּת בְּשַׂר הַחֵטְא, לִהְיוֹת קָרְבָּן עַל חֵטְא, וְחָרַץ אֶת דִּינוֹ שֶׁל הַחֵטְא בַּבָּשָׂר, ⋅ד כְּדֵי שֶׁחֻקַּת הַתּוֹרָה תִּתְקַיֵּם בָּנוּ, הַמִּתְהַלְּכִים לֹא לְפִי הַבָּשָׂר אֶלָּא לְפִי הָרוּחַ.

והניסוח הכי מפורסם של עיקרון זה בא אצל יוחנן –

יוחנן א, ד –

ט בָּזֺאת נִגְלְתָה אַהֲבַת הָאֱלֹהִים בָּנוּ, בָּעֻבְדָּה שֶׁאֱלֹהִים שָׁלַח אֶת בְּנוֹ יְחִידוֹ לָעוֹלָם לְמַעַן נִחְיֶה בִּזְכוּתוֹ. ⋅י בָּזֺאת הִיא הָאַהֲבָה, לֹא שֶׁאֲנַחְנוּ אָהַבְנוּ אֶת אֱלֹהִים, אֶלָּא שֶׁהוּא אָהַב אוֹתָנוּ וְשָׁלַח אֶת בְּנוֹ לִהְיוֹת כַּפָּרָה עַל חֲטָאֵינוּ. ⋅יא אֲהוּבַי, אִם כָּכָה אָהַב אוֹתָנוּ הָאֱלֹהִים, גַּם אֲנַחְנוּ חַיָּבִים לֶאֱהֺב אִישׁ אֶת רֵעֵהוּ.

*

ועוד עיקרון נוצרי חשוב הנובע מכך הוא עיקרון הסליחה. כשם שנסלח לכם בחינם, כך אתם צריכים לסלוח לאחרים תמיד, וכן לא לשפוט אותו ולהרשיע אותו –

לוקס ו –

שפיטת הזולת
⋅לז "אַל תִּשְׁפְּטוּ וְלֹא תִּשָּׁפְטוּ. אַל תַּרְשִׁיעוּ וְלֹא תֻּרְשְׁעוּ. סִלְחוּ וְיִסָּלַח לָכֶם. ⋅לח תְּנוּ וְיִנָּתֵן לָכֶם; מִדָּה יָפָה, דְּחוּסָה, גְּדוּשָׁה וְשׁוֹפַעַת יִתְּנוּ בְּחֵיקְכֶם, כִּי בַּמִּדָּה שֶׁאַתֶּם מוֹדְדִים יִמָּדֵד לָכֶם."
⋅לט גַּם מָשָׁל סִפֵּר לָהֶם: "הֲיוּכַל עִוֵּר לְהַדְרִיךְ עִוֵּר? הֲלֹא שְׁנֵיהֶם יִפְּלוּ לְתוֹךְ בּוֹר. ⋅מ תַּלְמִיד אֵינֶנּוּ גָּדוֹל מִן הַמּוֹרֶה, אֲבָל כָּל מִי שֶׁהֻשְׁלַם לִמּוּדוֹ יִהְיֶה כְּמוֹרֵהוּ.
מא מַדּוּעַ אַתָּה רוֹאֶה אֶת הַקֵּיסָם אֲשֶׁר בְּעֵין אָחִיךָ וְאֵינְךָ שָׂם לֵב לַקּוֹרָה אֲשֶׁר בְּעֵינְךָ שֶׁלְּךָ?
⋅מב אֵיךְ תּוּכַל לוֹמַר לְאָחִיךָ: 'אָחִי, הַנַּח לִי לְהוֹצִיא אֶת הַקֵּיסָם אֲשֶׁר בְּעֵינְךָ', כְּשֶׁאַתָּה בְּעַצְמְךָ אֵינְךָ רוֹאֶה אֶת הַקּוֹרָה אֲשֶׁר בְּעֵינְךָ? צָבוּעַ! רֵאשִׁית, טֺל קוֹרָה מֵעֵינְךָ; אַחַר כָּךְ תֵּיטִיב לִרְאוֹת אֶת הַקֵּיסָם אֲשֶׁר בְּעֵין אָחִיךָ וְתוּכַל לְהוֹצִיאוֹ."

את הביטוי 'טול קיסם וכו' אמרו גם בתלמוד, והוא עיקרון 'הפוסל במומו פוסל' הנודע, ומה שמוכר בפסיכולוגיה כהשלכה. אצל הנביאים אפשר למצוא דברים דומים לכך, כנראה, אך כאן זה אחד הניסוחים המובהקים.
וזה נכנס גם לתפילה –

לוקס יא –

כיצד להתפלל
⋅א הוּא הָיָה בְּאֵיזֶה מָקוֹם וְהִתְפַּלֵּל. כְּשֶׁסִּיֵּם אָמַר לוֹ אֶחָד מִתַּלְמִידָיו: "אֲדוֹנִי, לַמְּדֵנוּ לְהִתְפַּלֵּל, כְּשֵׁם שֶׁגַּם יוֹחָנָן לִמֵּד אֶת תַּלְמִידָיו."
⋅ב אָמַר לָהֶם יֵשׁוּעַ: "כַּאֲשֶׁר אַתֶּם מִתְפַּלְּלִים אִמְרוּ:
אָבִינוּ , יִתְקַדֵּשׁ שִׁמְךָ, תָּבוֹא מַלְכוּתְךָ . ⋅ג אֶת לֶחֶם חֻקֵּנוּ תֵּן לָנוּ יוֹם יוֹם; ⋅ד וּסְלַח לָנוּ עַל חֲטָאֵינוּ,
כִּי גַּם אֲנַחְנוּ סוֹלְחִים לְכָל הַחוֹטְאִים לָנוּ; וְאַל תְּבִיאֵנוּ לִידֵי נִסָּיוֹן ."

ועוד ניסוח על מידת הסליחה הנדרשת –

לוקס יז –

א בְּדַבְּרוֹ אֶל תַּלְמִידָיו אָמַר: "אִי אֶפְשָׁר שֶׁלֹּא יָבוֹאוּ הַמִּכְשׁוֹלִים, אֲבָל אוֹי לָאִישׁ אֲשֶׁר דַּרְכּוֹ יָבוֹאוּ. ב מוּטָב לוֹ שֶׁתִּתָּלֶה אֶבֶן רֵחַיִם עַל צַוָּארוֹ וְיֻשְׁלַךְ לְתוֹךְ הַיָּם מֵאֲשֶׁר יַכְשִׁיל אֶחָד מֵהַקְּטַנִּים הָאֵלֶּה.
⋅ג הִשָּׁמְרוּ לָכֶם. אִם יֶחֱטָא  אָחִיךָ הוֹכֵחַ אוֹתוֹ, וְאִם יִתְחָרֵט סְלַח לוֹ. ⋅ד וְגַם אִם שֶׁבַע פְּעָמִים בְּיוֹם יֶחֱטָא לְךָ וְשֶׁבַע פְּעָמִים יִפְנֶה אֵלֶיךָ לֵאמֺר, 'אֲנִי מִתְחָרֵט' – סְלַח לוֹ."

ובמקום אחר אומר גם – עד שבעים ושבע פעמים, כלומר עד בכלל.

לגבי ביקורת עקרונות אלה – אשאיר לפעם אחרת, אם בכלל.

*

(חושש אני מפני הכתוב) –

מרקוס ג –
כח אָמֵן אוֹמֵר אֲנִי לָכֶם, כָּל הַחֲטָאִים יִסָּלְחוּ לִבְנֵי הָאָדָם, וְכֵן גַּם כָּל הַגִּדּוּפִים אֲשֶׁר יְגַדְּפוּ, ⋅כט אַךְ הַמְגַדֵּף אֶת רוּחַ הַקֺּדֶשׁ אֵין לוֹ סְלִיחָה לְעוֹלָם כִּי אָשֵׁם הוּא בְּחֵטְא עוֹלָם.

*

ומה בתנ"ך? אלוהים אכן מתואר כרחום וחנון –

כִּי אַתָּה אֲדֹנָי טוֹב וְסַלָּח וְרַב חֶסֶד לְכָל קֹרְאֶיךָ.
תהילים פו, ה.

סלח – בניקוד זה, מראה ממש על תכונת אופי, או אפיון מהותי.
(ובאמת, בתנ"ך רק אלוהים הוא הסולח, לא האדם. לחסד האדם יש מילים אחרות).

אך לעומת זאת, יש גם פסוקים מנוגדים –

אֵי לָזֹאת אסלוח [אֶסְלַח ]לָךְ בָּנַיִךְ עֲזָבוּנִי וַיִּשָּׁבְעוּ בְּלֹא אֱלֹהִים וָאַשְׂבִּעַ אוֹתָם וַיִּנְאָפוּ וּבֵית זוֹנָה יִתְגֹּדָדוּ.
ירמיה ה, ז.

וכן הקללה בדברים כט –

יז פֶּן יֵשׁ בָּכֶם אִישׁ אוֹ אִשָּׁה אוֹ מִשְׁפָּחָה אוֹ שֵׁבֶט אֲשֶׁר לְבָבוֹ פֹנֶה הַיּוֹם מֵעִם יְהוָה אֱלֹהֵינוּ לָלֶכֶת לַעֲבֹד אֶת אֱלֹהֵי הַגּוֹיִם הָהֵם פֶּן יֵשׁ בָּכֶם שֹׁרֶשׁ פֹּרֶה רֹאשׁ וְלַעֲנָה. יח וְהָיָה בְּשָׁמְעוֹ אֶת דִּבְרֵי הָאָלָה הַזֹּאת וְהִתְבָּרֵךְ בִּלְבָבוֹ לֵאמֹר שָׁלוֹם יִהְיֶה לִּי כִּי בִּשְׁרִרוּת לִבִּי אֵלֵךְ לְמַעַן סְפוֹת הָרָוָה אֶת הַצְּמֵאָה. יט לֹא יֹאבֶה יְהוָה סְלֹחַ לוֹ כִּי אָז יֶעְשַׁן אַף יְהוָה וְקִנְאָתוֹ בָּאִישׁ הַהוּא וְרָבְצָה בּוֹ כָּל הָאָלָה הַכְּתוּבָה בַּסֵּפֶר הַזֶּה וּמָחָה יְהוָה אֶת שְׁמוֹ מִתַּחַת הַשָּׁמָיִם. כ וְהִבְדִּילוֹ יְהוָה לְרָעָה מִכֹּל שִׁבְטֵי יִשְׂרָאֵל כְּכֹל אָלוֹת הַבְּרִית הַכְּתוּבָה בְּסֵפֶר הַתּוֹרָה הַזֶּה. 

מעניין שבשני המקרים אי הסליחה היא כלפי העובד אלוהים אחרים. ממש ראש בראש.

*

י. ייחוד האל, ו'ישראל שברוח'

בעניין מצוות ייחוד האל –
כך פותחות עשרת הדיברות –

שמות כ –

א וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל-הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר׃ ס ב אָנֹכִי יהוה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הֹוצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים׃

האפיון הראשון של ה' – הוציא מבית עבדים – ביטוי החוזר פעמים רבות. אך מיד לקח לו את העם לעבד. כמו שהוא אומר –

כִּי-לִי בְנֵי-יִשְׂרָאֵל עֲבָדִים עֲבָדַי הֵם אֲשֶׁר-הֹוצֵאתִי אֹותָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲנִי יהוה אֱלֹהֵיכֶם׃
ויקרא כה, נה.

ג לֹא יִהְיֶה-לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל-פָּנָיַ

ה' הוא אל בלעדי ואל קנא. אין הוא סובל עבודה לזולתו, אף כי כאן לא נאמר שאלוהים אחרים אלה אין בהם ממש, כלומר זו מונולטריה, ולא מונותיאיזם צרוף.

ד לֹא ת͏ַעֲשֶׂה-לְךָ פֶסֶל וְכָל-תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל ו͏ַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתָּ͏ַחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ

איסור עבודת אלילים, והכוונה פסלים וצלמים של ממש.

ה לֹא-תִשְׁתַּחְוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי א͏ָנֹכִי יהוה אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲוֹן אָבֹת עַל-בָּנִים עַל-שִׁלֵּשִׁים וְעַל-רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי׃
ו וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְוֹתָי׃ ס

כאן עיקרון הגמול לדורות, ויחזקאל מציג תמונה אחרת – איש בחטאו ימות, ולא 'אבות אכלו בוסר ושיני בנים תקהינה'. וירמיה אומר שרק בעתיד לא יאמרו משפט זה.

ז לֹא תִשָּׂא אֶת-שֵׁם-יהוה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה יהוה אֵת אֲשֶׁר-יִשָּׂא אֶת-שְׁמֹו לַשָּׁוְא׃

הכוונה, כנראה, היא שלא לשתמש בשם ה' כלאחר יד, או לדבר שקר, ולא שאין לומר את שמו כלל. אדרבא, הכתוב בתהילים אומר – 'הודו לה', קראו בשמו'.

*

והתורה כם יודעת להשתמש באזהרות חמורות ומפורטות בנוגע לאיסור עבודת אלוהים אחרים –

דברים יג

(א) אֵת כָּל הַדָּבָר אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוֶּה אֶתְכֶם אֹתוֹ תִשְׁמְרוּ לַעֲשׂוֹת לֹא תֹסֵף עָלָיו וְלֹא תִגְרַע מִמֶּנּוּ.

(ב) כִּי יָקוּם בְּקִרְבְּךָ נָבִיא אוֹ חֹלֵם חֲלוֹם וְנָתַן אֵלֶיךָ אוֹת אוֹ מוֹפֵת.

(ג) וּבָא הָאוֹת וְהַמּוֹפֵת אֲשֶׁר דִּבֶּר אֵלֶיךָ לֵאמֹר נֵלְכָה אַחֲרֵי אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתָּם וְנָעָבְדֵם.

(ד) לֹא תִשְׁמַע אֶל דִּבְרֵי הַנָּבִיא הַהוּא אוֹ אֶל חוֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא כִּי מְנַסֶּה יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם אֶתְכֶם לָדַעַת הֲיִשְׁכֶם אֹהֲבִים אֶת יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם בְּכָל לְבַבְכֶם וּבְכָל נַפְשְׁכֶם.

(ה) אַחֲרֵי יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם תֵּלֵכוּ וְאֹתוֹ תִירָאוּ וְאֶת מִצְו‍ֹתָיו תִּשְׁמֹרוּ וּבְקֹלוֹ תִשְׁמָעוּ וְאֹתוֹ תַעֲבֹדוּ וּבוֹ תִדְבָּקוּן.

(ו) וְהַנָּבִיא הַהוּא אוֹ חֹלֵם הַחֲלוֹם הַהוּא יוּמָת כִּי דִבֶּר סָרָה עַל יְהוָה אֱלֹהֵיכֶם הַמּוֹצִיא אֶתְכֶם מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם וְהַפֹּדְךָ מִבֵּית עֲבָדִים לְהַדִּיחֲךָ מִן הַדֶּרֶךְ אֲשֶׁר צִוְּךָ יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לָלֶכֶת בָּהּ וּבִעַרְתָּ הָרָע מִקִּרְבֶּךָ.

(ז) כִּי יְסִיתְךָ אָחִיךָ בֶן אִמֶּךָ אוֹ בִנְךָ אוֹ בִתְּךָ אוֹ אֵשֶׁת חֵיקֶךָ אוֹ רֵעֲךָ אֲשֶׁר כְּנַפְשְׁךָ בַּסֵּתֶר לֵאמֹר נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יָדַעְתָּ אַתָּה וַאֲבֹתֶיךָ.

(ח) מֵאֱלֹהֵי הָעַמִּים אֲשֶׁר סְבִיבֹתֵיכֶם הַקְּרֹבִים אֵלֶיךָ אוֹ הָרְחֹקִים מִמֶּךָּ מִקְצֵה הָאָרֶץ וְעַד קְצֵה הָאָרֶץ.

(ט) לֹא תֹאבֶה לוֹ וְלֹא תִשְׁמַע אֵלָיו וְלֹא תָחוֹס עֵינְךָ עָלָיו וְלֹא תַחְמֹל וְלֹא תְכַסֶּה עָלָיו.

(י) כִּי הָרֹג תַּהַרְגֶנּוּ יָדְךָ תִּהְיֶה בּוֹ בָרִאשׁוֹנָה לַהֲמִיתוֹ וְיַד כָּל הָעָם בָּאַחֲרֹנָה.

(יא) וּסְקַלְתּוֹ בָאֲבָנִים וָמֵת כִּי בִקֵּשׁ לְהַדִּיחֲךָ מֵעַל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ הַמּוֹצִיאֲךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים.

(יב) וְכָל יִשְׂרָאֵל יִשְׁמְעוּ וְיִרָאוּן וְלֹא יוֹסִפוּ לַעֲשׂוֹת כַּדָּבָר הָרָע הַזֶּה בְּקִרְבֶּךָ.

(יג) כִּי תִשְׁמַע בְּאַחַת עָרֶיךָ אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לְךָ לָשֶׁבֶת שָׁם לֵאמֹר.

(יד) יָצְאוּ אֲנָשִׁים בְּנֵי בְלִיַּעַל מִקִּרְבֶּךָ וַיַּדִּיחוּ אֶת יֹשְׁבֵי עִירָם לֵאמֹר נֵלְכָה וְנַעַבְדָה אֱלֹהִים אֲחֵרִים אֲשֶׁר לֹא יְדַעְתֶּם.

(טו) וְדָרַשְׁתָּ וְחָקַרְתָּ וְשָׁאַלְתָּ הֵיטֵב וְהִנֵּה אֱמֶת נָכוֹן הַדָּבָר נֶעֶשְׂתָה הַתּוֹעֵבָה הַזֹּאת בְּקִרְבֶּךָ.

(טז) הַכֵּה תַכֶּה אֶת יֹשְׁבֵי הָעִיר ההוא [הַהִיא] לְפִי חָרֶב הַחֲרֵם אֹתָהּ וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּהּ וְאֶת בְּהֶמְתָּהּ לְפִי חָרֶב.

(יז) וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ תִּקְבֹּץ אֶל תּוֹךְ רְחֹבָהּ וְשָׂרַפְתָּ בָאֵשׁ אֶת הָעִיר וְאֶת כָּל שְׁלָלָהּ כָּלִיל לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ וְהָיְתָה תֵּל עוֹלָם לֹא תִבָּנֶה עוֹד.

(יח) וְלֹא יִדְבַּק בְּיָדְךָ מְאוּמָה מִן הַחֵרֶם לְמַעַן יָשׁוּב יְהוָה מֵחֲרוֹן אַפּוֹ וְנָתַן לְךָ רַחֲמִים וְרִחַמְךָ וְהִרְבֶּךָ כַּאֲשֶׁר נִשְׁבַּע לַאֲבֹתֶיךָ.

(יט) כִּי תִשְׁמַע בְּקוֹל יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לִשְׁמֹר אֶת כָּל מִצְו‍ֹתָיו אֲשֶׁר אָנֹכִי מְצַוְּךָ הַיּוֹם לַעֲשׂוֹת הַיָּשָׁר בְּעֵינֵי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ.

ובקשר לנצרות ניתן לומר –
לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו – וישוע הוסיף על המצוות בכך שנתן להן פירוש מחמיר בדרשת ההר, אף שזה רק פירוש, וגם לחז"ל יש כאלה. ושאול גרע מן המצוות, ולמעשה גרע את כולן.
ונתן אליך אות או מופת – כלומר נביא השקר יצליח לעשות מופתים. ואכן כל ארבע הבשורות מלאות באותות ומופתים של ישוע.
וטענתם מנגד – זה אינו אלוהים אחרים, אלא אותו אל של התנ"ך, אלוהי אברהם, יצחק ויעקב. האמנם?

*

נבחן את טענתם קצת יותר.

תחילה, בעניין העבדות, שאול אומר, שהם מדומים ליצחק וישראל לישמעאל –

גלתים ד –
שתי הבריתות
כא אִמְרוּ לִי, אַתֶּם הָרוֹצִים לִהְיוֹת כְּפוּפִים לַתּוֹרָה, הַאֵינְכֶם שׁוֹמְעִים אֶת הַתּוֹרָה?
⋅כב הֲלֹא כָּתוּב שֶׁלְּאַבְרָהָם הָיוּ שְׁנֵי בָּנִים, הָאֶחָד מִן הָאָמָה וְהַשֵּׁנִי מֵהָאִשָּׁה הַחָפְשִׁיָּה. ⋅כג אַךְ בֵּן הָאָמָה נוֹלַד לְפִי הַבָּשָׂר, וְאִלּו בֵּן הַחָפְשִׁיָּה עַל-פִּי הַהַבְטָחָה. ⋅כד הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הֵם מָשָׁל לִשְׁתֵּי הַבְּרִיתוֹת. הָאַחַת מֵהַר סִינַי, הַיּוֹלֶדֶת לְעַבְדוּת, וְהִיא הָגָר. כה הָגָר מְסַמֶּלֶת אֶת הַר סִינַי שֶׁבַּעֲרָב וּמַקְבִּילָה לִירוּשָׁלַיִם שֶׁל יָמֵינוּ, כִּי הִיא בְּעַבְדוּת עִם בָּנֶיהָ.

⋅כו אֲבָל יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל מַעְלָה בַּת חוֹרִין הִיא, וְהִיא אֵם לָנוּ; ⋅כז שֶׁהֲרֵי כָּתוּב:
"רָנִי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה,  פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי לֹא-חָלָה,  כִּי-רַבִּים בְּנֵי-שׁוֹמֵמָה מִבְּנֵי בְעוּלָה."
⋅כח וְאַתֶּם, אַחַי, אַתֶּם בְּנֵי הַהַבְטָחָה כְּיִצְחָק. ⋅כט וּכְשֵׁם שֶׁאָז רָדַף הַבֵּן שֶׁנּוֹלָד לְפִי הַבָּשָׂר אֶת הַבֵּן שֶׁנּוֹלָד לְפִי הָרוּחַ, כֵּן גַּם עַכְשָׁו. ⋅ל אֲבָל מָה אוֹמֵר הַכָּתוּב? "גָּרֵשׁ הָאָמָה וְאֶת-בְּנָהּ, כִּי לֹא יִירַשׁ בֵּן-הָאָמָה עִם-בֵּן הַחָפְשִׁיָּה." לא לְפִיכָךְ, אַחַי, אֵין אָנוּ בְּנֵי הָאָמָה, אֶלָּא בְּנֵי הַחָפְשִׁיָּה.

וכן מדמה את הנצרות ליעקב, ואת היהדות לעשיו –

רומים ט –
ישראל ובחירת אלוהים
⋅א אֱמֶת אֲנִי מְדַבֵּר, בַּמָּשִׁיחַ, אֵינֶנִּי מְשַׁקֵּר; מַצְפּוּנִי מֵעִיד עִמָּדִי בְּרוּחַ הַקֺּדֶשׁ: ב גָּדוֹל צַעֲרִי וְלִבִּי דּוֹאֵב תָּמִיד,
⋅ג עַד כִּי הָיִיתִי מוּכָן לִהְיוֹת מְנֻדֶּה מִן הַמָּשִׁיחַ לְמַעַן אַחַי, שֶׁהֵם בְּנֵי עַמִּי, עַצְמִי וּבְשָׂרִי, ⋅ד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; אֲשֶׁר לָהֶם מַעֲמַד הַבָּנִים, הַכָּבוֹד, הַבְּרִיתוֹת, מַתַּן הַתּוֹרָה, עֲבוֹדַת הַקֺּדֶשׁ וְהַהַבְטָחוֹת; ⋅ה לָהֶם הָאָבוֹת, וּמֵהֶם, מִצַּד יִחוּסוֹ הָאֱנוֹשִׁי, הַמָּשִׁיחַ שֶׁהוּא מֵעַל כֺּל, אֵל מְבֺרָךְ לְעוֹלָמִים. אָמֵן.
⋅ו לֹא כְּאִלּוּ דְּבַר אֱלֹהִים שָׁב רֵיקָם. הֲרֵי לֹא כָּל אֲשֶׁר מִיִּשְׂרָאֵל יִשְׂרָאֵל הֵם. ⋅ז גַּם לֹא מִשּׁוּם הֱיוֹתָם צֶאֱצָאֵי אַבְרָהָם הַכֺּל בָּנִים, אֶלָּא – "בְּיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע." ⋅ח כְּלוֹמַר, לֹא בְּנֵי הַבָּשָׂר הֵם בָּנִים לֵאלֹהִים, אֶלָּא בְּנֵי הַהַבְטָחָה נֶחְשָׁבִים לַזֶּרַע. ⋅ט הֵן זֶה דְּבַר הַהַבְטָחָה: "לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן." ⋅י וְלֹא זוֹ בִּלְבַד, אֶלָּא גַּם רִבְקָה בִּהְיוֹתָהּ הָרָה לְאִישׁ אֶחָד, לְיִצְחָק אָבִינוּ, ⋅יא 12 בְּטֶרֶם נוֹלְדוּ בָּנֶיהָ וּבְטֶרֶם עָשׂוּ טוֹב אוֹ רַע נֶאֱמַר לָהּ "וְרַב יַעֲבֺד צָעִיר", כְּדֵי שֶׁתִּכּוֹן תָּכְנִית אֱלֹהִים הַמֻּשְׁתֶּתֶת עַל בְּחִירָה, לֹא מִתּוֹךְ מַעֲשִׂים אֶלָּא לְפִי קְרִיאָתוֹ שֶׁל הַקּוֹרֵא – ⋅יג כַּכָּתוּב: "וָאֺהַב אֶת-יַעֲקֺב, וְאֶת-עֵשָׂו שָׂנֵאתִי."

ובהידות כמובן התמונה הפוכה – עשיו הוא רומי, כלומר הנצרות, וישמעאל הוא האסלאם.

אבל זוהי דוקטרינת החלופה הידועה, בה הנצרות היא 'ישראל שברוח', שמחליפה את ישראל הממשי.
מה זה עוזר לנו בקביעה האם אלוהיהם הוא אלוהי ישראל? שהרי זה שמו – 'אלוהי ישראל'.

*

בנוגע לכך, שם ספרם 'הברית החדשה', לקוח מתוך דברי ירמיה. אך נקרא את הדברים עד סופם (בכלל, תמיד כדאי לעשות זאת) –

ירמיה לא –
הבטחת הברית החדשה
כז הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם-יהוה וְזָרַעְתִּי אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת-בֵּית יְהוּדָה זֶרַע אָדָם וְזֶרַע בְּהֵמָה׃
כח וְהָיָה כַּאֲשֶׁר שָׁקַדְתִּי עֲלֵיהֶם לִנְתֹושׁ וְלִנְתֹוץ וְלַהֲרֹס וּלְהַאֲבִיד וּלְהָרֵעַ כֵּן אֶשְׁקֹד עֲלֵיהֶם לִבְנֹות וְלִנְטֹועַ נְאֻם-יהוה׃
כט בַּיָּמִים הָהֵם לֹא-יֹאמְרוּ עֹוד אָבֹות אָכְלוּ בֹסֶר וְשִׁנֵּי בָנִים תִּקְהֶינָה׃
ל כִּי אִם-אִישׁ בַּעֲוֹנֹו יָמוּת כָּל-הָאָדָם הָאֹכֵל הַבֹּסֶר תִּקְהֶינָה שִׁנָּיו׃ ס

כלומר, תחילה מדובר על שיקום ישראל הארצי. ואז גם הרוחני, ואלה הפסוקים המצוטטים לרוב –

לא הִנֵּה יָמִים בָּאִים נְאֻם-יהוה וְכָרַתִּי אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל וְאֶת-בֵּית יְהוּדָה בְּרִית חֲדָשָׁה׃
לב לֹא כַבְּרִית אֲשֶׁר כָּרַתִּי אֶת-אֲבֹותָם בְּיֹום הֶחֱזִיקִי בְיָדָם לְהֹוצִיאָם מֵאֶרֶץ מִצְרָיִם אֲשֶׁר-הֵמָּה הֵפֵרוּ אֶת-בְּרִיתִי וְאָנֹכִי בָּעַלְתִּי בָם נְאֻם-יהוה׃
לג כִּי זֹאת הַבְּרִית אֲשֶׁר אֶכְרֹת אֶת-בֵּית יִשְׂרָאֵל אַחֲרֵי הַיָּמִים הָהֵם נְאֻם-יהוה נָתַתִּי אֶת-תֹּורָתִי בְּקִרְבָּם וְעַל-לִבָּם אֶכְתֲּבֶנָּה וְהָיִיתִי לָהֶם לֵאלֹהִים וְהֵמָּה יִהְיוּ-לִי לְעָם׃
לד וְלֹא יְלַמְּדוּ עֹוד אִישׁ אֶת-רֵעֵהוּ וְאִישׁ אֶת-אָחִיו לֵאמֹר דְּעוּ אֶת-יהוה כִּי-כוּלָּם יֵדְעוּ אֹותִי לְמִקְטַנָּם וְעַד-גְּדֹולָם נְאֻם-יהוה כִּי אֶסְלַח לַעֲוֹנָם וּלְחַטָּאתָם לֹא אֶזְכָּר-עֹוד׃ ס

אך הוא ממשיך במה שנראה כתשובה ישירה לתיאולוגיית החלופה, שנשללת –

לה כֹּה אָמַר יהוה נֹתֵן שֶׁמֶשׁ לְאֹור יֹומָם חֻקֹּת יָרֵחַ וְכֹוכָבִים לְאֹור לָיְלָה רֹגַע הַיָּם וַיֶּהֱמוּ גַלָּיו יהוה צְבָאֹות שְׁמֹו׃
לו אִם-יָמֻשׁוּ הַחֻקִּים הָאֵלֶּה מִלְּפָנַי נְאֻם-יהוה גַּם זֶרַע יִשְׂרָאֵל יִשְׁבְּתוּ מִהְיֹות גֹּוי לְפָנַי כָּל-הַיָּמִים׃ ס לז כֹּה אָמַר יהוה אִם-יִמַּדּוּ שָׁמַיִם מִלְמַעְלָה וְיֵחָקְרוּ מֹוסְדֵי-אֶרֶץ לְמָטָּה גַּם-אֲנִי אֶמְאַס בְּכָל-זֶרַע יִשְׂרָאֵל עַל-כָּל-אֲשֶׁר עָשׂוּ נְאֻם-יהוה׃ ס

כלומר, כמו שחוקי הטבע לא ימושו, כך גם עם ישראל לא יושבת, וכמו שאין לרדת לחקר העולם, כך גם עם ישראל לא ימאס.

*

אולם, גם ביחס לזה יש לשאול תיאולוגיה סבוכה, שלפיה גם ישראל שבבשר יוושע בסוף. אביא אותה בלי הערות –

ישועת ישראל וישועת הגויים
⋅א אִם כֵּן, אֲנִי שׁוֹאֵל, הַאִם נָטַשׁ אֱלֹהִים אֶת עַמּוֹ? בְּשׁוּם פָּנִים לֹא! הֲרֵי גַּם אֲנִי בֶּן עַם יִשְׂרָאֵל, מִזֶּרַע אַבְרָהָם וּמִשֵּׁבֶט בִּנְיָמִין. ⋅ב אֱלֹהִים לֹא נָטַשׁ אֶת עַמּוֹ, הָעָם שֶׁהוּא יָדַע מִקֶּדֶם. וְכִי אֵינְכֶם יוֹדְעִים מָה אוֹמֵר הַכָּתוּב עַל אֵלִיָּהוּ, כֵּיצַד הִתְלוֹנֵן עַל יִשְׂרָאֵל לִפְנֵי אֱלֹהִים? ⋅ג "אֲדֺנָי, אֶת-נְבִיאֶיךָ הָרְגוּ וְאֶת-מִזְבְּחֺתֶיךָ הָרָסוּ; וָאִוָּתֵר אֲנִי לְבַדִּי, וַיְבַקְשׁוּ אֶת-נַפְשִׁי לְקַחְתָּהּ." ⋅ד אַךְ מָה אוֹמֵר לוֹ דְּבַר אֱלֹהִים? "הִשְׁאַרְתִּי לִי שִׁבְעַת אֲלָפִים אֲשֶׁר לֹא-כָרְעוּ לַבַּעַל." ⋅ה כֵּן גַּם בְּיָמֵינוּ נִשְׁאֲרָה שְׁאֵרִית עַל-פִּי בְּחִירָה שֶׁל חֶסֶד. ⋅ו וְאִם בְּחֶסֶד, הֲרֵי שֶׁלֹּא עוֹד מִתּוֹךְ מַעֲשִׂים; אַחֶרֶת הַחֶסֶד חָדֵל לִהְיוֹת חֶסֶד .
⋅ז וּבְכֵן מָה? יִשְׂרָאֵל לֹא הִשִּׂיג אֶת מְבֻקָּשׁוֹ, אֲבָל הַנִּבְחָרִים הִשִּׂיגוּ; וְהַשְּׁאָר הִקְשׁוּ לְבָבָם, ⋅ח כַּכָּתוּב: "נָתַן לָהֶם הָאֱלֹהִים רוּחַ תַּרְדֵּמָה, עֵינַיִם לֹא לִרְאוֹת וְאָזְנַיִם לֹא לִשְׁמֺעַ עַד הַיּוֹם הַזֶּה." ⋅ט וְדָּוִד אוֹמֵר: "יְהִי-שֻׁלְחָנָם לִפְנֵיהֶם לְפָח וּלְרֶשֶׁת וְלִשְׁלוֹמִים לְמוֹקֵשׁ. י תֶּחְשַׁכְנָה עֵינֵיהֶם מֵרְאוֹת, וּמָתְנֵיהֶם תָּמִיד הַמְעַד."
⋅יא עַל כֵּן שׁוֹאֵל אֲנִי, הַאִם מָעֲדוּ כְּדֵי שֶׁיִּפְּלוּ לְלֹא קוּם? חַס וְחָלִילָה! אֶלָּא שֶׁבִּמְעִידָתָם הַיְשׁוּעָה לַגּוֹיִם, לְהַקְנִיא אוֹתָם. יב וְאִם מְעִידָתָם הִיא עֺשֶׁר לָעוֹלָם וְהֶפְסֵדָם הוּא עֺשֶׁר לַגּוֹיִם, שְׁלֵמוּתָם – עַל אַחַת כַּמָּה וְכַמָּה!
⋅יג אֲלֵיכֶם הַגּוֹיִם אֲנִי מְדַבֵּר; בִּהְיוֹתִי אֲנִי שָׁלִיחַ לַגּוֹיִם מְכַבֵּד אֲנִי אֶת שֵׁרוּתִי, ⋅יד בְּתִקְוָה לְעוֹרֵר קִנְאָה בִּבְנֵי עַמִּי וּלְהוֹשִׁיעַ כַּמָּה מֵהֶם. ⋅טו הֲרֵי אִם הַדָּחָתָם הִיא רִצּוּי בִּשְׁבִיל הָעוֹלָם, מַה תִּהְיֶה הֲשָׁבָתָם אִם לֹא תְּקוּמָה מִמָּוֶת אֱלֵי חַיִּים? ⋅טז אִם תְּרוּמַת הָעִסָּה קֺדֶשׁ, כֵּן גַּם כָּל הַבָּצֵק! וְאִם הַשֺּׁרֶשׁ קֺדֶשׁ, כֵּן גַּם הָעֲנָפִים.
⋅יז וְאִם נִכְרְתוּ כַּמָּה עֲנָפִים מֵעֵץ הַזַּיִת, וְאַתָּה, זֵית-בָּר, הֻרְכַּבְתָּ בִּמְקוֹמָם וְשֻׁתַּפְתָּ בְּשֺׁרֶשׁ הָעֵץ וּבִלְשַׁדּוֹ, ⋅יח אֲזַי אַל תִּתְנַשֵּׂא עַל הָעֲנָפִים. אִם תִּתְנַשֵּׂא, דַּע לְךָ שֶׁלֹּא אַתָּה נוֹשֵׂא אֶת הַשֺּׁרֶשׁ, אֶלָּא הַשֺּׁרֶשׁ נוֹשֵׂא אוֹתְךָ. ⋅יט אַתָּה תֺּאמַר: "הָעֲנָפִים נִכְרְתוּ כְּדֵי שֶׁאֻרְכַּב אֲנִי." ⋅כ יָפֶה! בִּגְלַל אִי-אֱמוּנָה נִכְרְתוּ, אַךְ אַתָּה עַל-יְדֵי אֱמוּנָה מַחֲזִיק מַעֲמָד. אַל תִּתְגָּאֶה אֶלָּא הִמָּלֵא יִרְאָה, כא שֶׁהֲרֵי אִם לֹא חָס אֱלֹהִים עַל הָעֲנָפִים הַמְּקוֹרִיִּים, גַּם עָלֶיךָ לֹא יָחוּס. ⋅כב לָכֵן שִׂים לֵב לְטוּבוֹ שֶׁל אֱלֹהִים וּלְחֻמְרָתוֹ: מֵחַד גִּיסָא חֻמְרָה כְּלַפֵּי הַנִּכְשָׁלִים; מֵאִידָךְ גִּיסָא, טוּבוֹ שֶׁל אֱלֹהִים עָלֶיךָ אִם תַּעֲמֺד בְּטוּבוֹ, וָלֹא – גַּם אַתָּה תִּכָּרֵת. ⋅כג וְאִם לֹא יַמְשִׁיכוּ בְּחֺסֶר אֱמוּנָתָם יֻרְכְּבוּ גַּם הֵם, שֶׁכֵּן אֱלֹהִים יָכוֹל לְהַחֲזִירָם וּלְהַרְכִּיבָם. כד הֲרֵי אִם אַתָּה נִכְרַתָּ מֵעֵץ זַיִת בָּר מִטִּבְעוֹ, וּבְנִגּוּד לַטֶּבַע הֻרְכַּבְתָּ עַל עֵץ זַיִת טוֹב, כָּל שֶׁכֵּן אֵלֶּה, הַמְּקוֹרִיִּים, יֻרְכְּבוּ עַל עֵץ הַזַּיִת שֶׁלָּהֶם! ⋅כה הֵן, אַחַי, אֵינֶנִּי רוֹצֶה שֶׁיֵּעָלֵם מִכֶּם הָרָז הַזֶּה, פֶּן תִּהְיוּ חֲכָמִים בְּעֵינֵיכֶם: קֵהוּת לֵב אָחֲזָה בְּמִדַּת מָה אֶת יִשְׂרָאֵל, עַד אֲשֶׁר יִכָּנֵס מְלוֹא הַגּוֹיִם. ⋅כו וְכָךְ כָּל יִשְׂרָאֵל יִוָּשַׁע, כְּמוֹ שֶׁכָּתוּב: "וּבָא מִצִּיּוֹן גּוֹאֵל וְיָשִׁיב פֶּשַׁע בְּיַעֲקֺב
⋅כז וַאֲנִי זֺאת בְּרִיתִי אוֹתָם, כִּי אֶסְלַח לַעֲוֹנָם."
⋅כח אָמְנָם בְּמַה שֶּׁנּוֹגֵעַ לַבְּשׂוֹרָה הֵם אוֹיְבִים בִּגְלַלְכֶם, אֲבָל בְּמַה שֶּׁנּוֹגֵעַ לַבְּחִירָה אֲהוּבִים הֵם בִּגְלַל הָאָבוֹת, ⋅כט שֶׁהֲרֵי אֵין הָאֱלֹהִים מִתְחָרֵט עַל מַתְּנוֹתָיו וְעַל בְּחִירָתוֹ. ⋅ל וּכְשֵׁם שֶׁאַתֶּם בֶּעָבָר לֹא צִיַּתֶּם לֵאלֹהִים, אַךְ כָּעֵת רֻחַמְתֶּם אַגַּב אִי-צִיּוּתָם, לא כֵּן גַּם אֵלֶּה לֹא צִיְּתוּ כָּעֵת, וְכָךְ בָּרַחֲמִים אֲשֶׁר הֻשְׁפְּעוּ עֲלֵיכֶם יְרֻחֲמוּ גַּם הֵם כָּעֵת; ⋅לב כִּי אֱלֹהִים כָּלָא אֶת הַכֺּל בְּאִי-צִיּוּת כְּדֵי שֶׁיְּרַחֵם עַל הַכֺּל.
⋅לג מָה עֺמֶק עֺשֶׁר הָאֱלֹהִים, מָה עֺמֶק חָכְמָתוֹ וְדַעְתּוֹ! אֵין חֵקֶר לְמִשְׁפָּטָיו וְאֵין מַשִּׂיג אֶת דְּרָכָיו, ⋅לד כִּי "מִי-תִכֵּן אֶת-רוּחַ יהוה וְאִישׁ עֲצָתוֹ יוֹדִיעֶנּוּ?" ⋅לה וּמִי הִקְדִּים לָתֵת לוֹ דָּבָר וִישֻׁלַּם לוֹ? ⋅לו הֲרֵי הַכֺּל מִמֶּנּוּ, הַכֺּל דַּרְכּוֹ, וְהַכֺּל אֵלָיו. לוֹ הַכָּבוֹד לְעוֹלָמִים! אָמֵן.

ובכן, אלה הם פני הדברים.

*

יא. עשרת הדיברות והברית החדשה.
גם בעבר כתבתי על עשרת הדיברות והברית החדשה, אך עתה אני רוצה לומר דברים מדוייקים יותר.
נראה שאת חמש הדיברות הראשונים הברית החדשה גורעת, ואילו על חמש האחרונות היא מוסיפה. אפרט –

 שמות כ

(א) וַיְדַבֵּר אֱלֹהִים אֵת כָּל הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה לֵאמֹר.

(ב) אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֲשֶׁר הוֹצֵאתִיךָ מֵאֶרֶץ מִצְרַיִם מִבֵּית עֲבָדִים לֹא יִהְיֶה לְךָ אֱלֹהִים אֲחֵרִים עַל פָּנָי.

(ג) לֹא תַעֲשֶׂה לְךָ פֶסֶל וְכָל תְּמוּנָה אֲשֶׁר בַּשָּׁמַיִם מִמַּעַל וַאֲשֶׁר בָּאָרֶץ מִתַָּחַת וַאֲשֶׁר בַּמַּיִם מִתַּחַת לָאָרֶץ.

(ד) לֹא תִשְׁתַּחְוֶה לָהֶם וְלֹא תָעָבְדֵם כִּי אָנֹכִי יְהוָה אֱלֹהֶיךָ אֵל קַנָּא פֹּקֵד עֲו‍ֹן אָבֹת עַל בָּנִים עַל שִׁלֵּשִׁים וְעַל רִבֵּעִים לְשֹׂנְאָי.

(ה) וְעֹשֶׂה חֶסֶד לַאֲלָפִים לְאֹהֲבַי וּלְשֹׁמְרֵי מִצְו‍ֹתָי.

שלושת הדיברות הראשונות מדברות על זהות האל, ועל כך דיברתי בפוסט הקודם. לכך רק יש להוסיף, שמול האיסור לעשות פסל ותמונה – הכנסיות מלאות פסלים ותמונות.

(ו) לֹא תִשָּׂא אֶת שֵׁם יְהוָה אֱלֹהֶיךָ לַשָּׁוְא כִּי לֹא יְנַקֶּה יְהוָה אֵת אֲשֶׁר יִשָּׂא אֶת שְׁמוֹ לַשָּׁוְא.

במקביל לזה, בברית החדשה יש עניין מיוחד בהזכרת השם ישוע, כדרך לגאולה. ובתורה נכתב 'שם אלוהים אחרים לא יעלה על פיך'. בכל אופן, זה לא שם ה', אך הזכרתו בהקשר לא ראוי היא הזכרתו לשוא.

(ז) זָכוֹר אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת לְקַדְּשׁוֹ.

(ח) שֵׁשֶׁת יָמִים תַּעֲבֹד וְעָשִׂיתָ כָּל מְלַאכְתֶּךָ.

(ט) וְיוֹם הַשְּׁבִיעִי שַׁבָּת לַיהוָה אֱלֹהֶיךָ לֹא תַעֲשֶׂה כָל מְלָאכָה אַתָּה וּבִנְךָ וּבִתֶּךָ עַבְדְּךָ וַאֲמָתְךָ וּבְהֶמְתֶּךָ וְגֵרְךָ אֲשֶׁר בִּשְׁעָרֶיךָ.

(י) כִּי שֵׁשֶׁת יָמִים עָשָׂה יְהוָה אֶת הַשָּׁמַיִם וְאֶת הָאָרֶץ אֶת הַיָּם וְאֶת כָּל אֲשֶׁר בָּם וַיָּנַח בַּיּוֹם הַשְּׁבִיעִי עַל כֵּן בֵּרַךְ יְהוָה אֶת יוֹם הַשַּׁבָּת וַיְקַדְּשֵׁהוּ.

לעומת זאת, ישוע אומר בכמה פעמים כי הוא 'אדון השבת'.

(יא) כַּבֵּד אֶת אָבִיךָ וְאֶת אִמֶּךָ לְמַעַן יַאֲרִכוּן יָמֶיךָ עַל הָאֲדָמָה אֲשֶׁר יְהוָה אֱלֹהֶיךָ נֹתֵן לָךְ.

אולי בדוחק, אך אומר, כי כשאימו באה לבקר אותו, ישוע אומר לה 'מה לי ולך, אישה', וכן אומר שבא לשים חרב בין בני הבית, ומי שלא מתנכר להוריו והולך אחריו, אינו שווה לו.

לעומת זאת חמשת האחרונים –

(יב) לֹא תִּֿרְצָח לֹא תִּֿנְאָף לֹא תִּֿגְנֹב לֹא תַעֲנֶה בְרֵעֲךָ עֵד שָׁקֶר.

(יג) לֹא תַחְמֹד בֵּית רֵעֶךָ לֹא תַחְמֹד אֵשֶׁת רֵעֶךָ וְעַבְדּוֹ וַאֲמָתוֹ וְשׁוֹרוֹ וַחֲמֹרוֹ וְכֹל אֲשֶׁר לְרֵעֶךָ.

בדרשת ההר ישוע מצוות לא תעשה אלה – אומרים לך לא תרצח, אך אפילו לקלל אסור. אומרים לך לא לנאוף, אך אפילו מבט תאווה אסור, שכן המביט חומד את האישה בלבו.
וכנגד לא תגנוב ישוע ממליץ על נדבנות מוגזמת – הרוצה את כותנתך, תן לו גם את מעילך. וכנגד איסור עד השקר, המדבר על עניין המשפט – בנצרות מקובל שאין לשקר כלל, בשום מצב, כפי שציינתי כמה פעמים.

כנגד זאת נאמר – 'לא תוסף עליו ולא תגרע ממנו'.

*

ועוד, לעמות זאת, בפועל נהגו הפוך. למשל 'לא תרצח' – ההיסטוריה של הכנסייה רצופה שפיכות דמים נורא. לא ענה ברעך עד שקר – עדי שקר רבים קמו בעלילות הדם, במובן המשפטי המקורי. ונסתפק בזאת.
כנגד זאת הטענה המועלית תמיד היא, כי הם לא שיקפו נכונה את ערכי ישוע. אלא שישוע עצמו אמר – 'העץ ניכר בפירותיו'. ובכן, אלה הם פירותיך.
(ואף שגם אמר שכשיחזור רבים יאמרו שפעלו בשמו, אך הוא יהדוף אותם ויגיד 'סורו ממני פועלי רשע').

יב. על חוויית ההיטהרות בברית החדשה ועל יהודה איש קריות

*

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s