הפוגה עם רומים ט

שוב אני נאלץ לעשות הפוגה, אינרמצו, עם פרק מהברית החדשה. זאת בגלל שנתקלתי בפייסבוק בשיר זה של לאה גולדברג –

אֵין לָךְ זְכוּת חֲנִינָה בָּעוֹלָם.
הַכֹּל הָכְרַע.
חֲלוֹמוֹתַיִךְ טוֹבְעִים בַּיָּם
וְאַתְּ אוֹמֶרֶת שִירָה.

ומיד נזכרתי ברעיון החנינה מן הדין, המופיע בפסוק –

וַיֹּאמֶר אֲנִי אַעֲבִיר כָּל טוּבִי עַל פָּנֶיךָ וְקָרָאתִי בְשֵׁם יְהוָה לְפָנֶיךָ וְחַנֹּתִי אֶת אֲשֶׁר אָחֹן וְרִחַמְתִּי אֶת אֲשֶׁר אֲרַחֵם.
שמות לג, יט.

שיש לו התייחסות נרחבת דווקא בברית החדשה, שכל התיאולוגיה שלה נסמכת עליו. נקרא ונעיר –

רומים ט –

ישראל ובחירת אלוהים
⋅א אֱמֶת אֲנִי מְדַבֵּר, בַּמָּשִׁיחַ, אֵינֶנִּי מְשַׁקֵּר; מַצְפּוּנִי מֵעִיד עִמָּדִי בְּרוּחַ הַקֺּדֶשׁ: ב גָּדוֹל צַעֲרִי וְלִבִּי דּוֹאֵב תָּמִיד,
⋅ג עַד כִּי הָיִיתִי מוּכָן לִהְיוֹת מְנֻדֶּה מִן הַמָּשִׁיחַ לְמַעַן אַחַי, שֶׁהֵם בְּנֵי עַמִּי, עַצְמִי וּבְשָׂרִי, ⋅ד בְּנֵי יִשְׂרָאֵל; אֲשֶׁר לָהֶם מַעֲמַד הַבָּנִים, הַכָּבוֹד, הַבְּרִיתוֹת, מַתַּן הַתּוֹרָה, עֲבוֹדַת הַקֺּדֶשׁ וְהַהַבְטָחוֹת; ⋅ה לָהֶם הָאָבוֹת, וּמֵהֶם, מִצַּד יִחוּסוֹ הָאֱנוֹשִׁי, הַמָּשִׁיחַ שֶׁהוּא מֵעַל כֺּל, אֵל מְבֺרָךְ לְעוֹלָמִים. אָמֵן.

כאן שאול מפגין רגשות לאומיים חזקים, וגם אומר שלישראל משפט הבכורה במלכות אלוהים. פסוקים אלה לעיתים מובאים בידי משיחיים כדי להראות שהמשיחיות כלל אינה אנטישמית.

⋅ו לֹא כְּאִלּוּ דְּבַר אֱלֹהִים שָׁב רֵיקָם. הֲרֵי לֹא כָּל אֲשֶׁר מִיִּשְׂרָאֵל יִשְׂרָאֵל הֵם. ⋅ז גַּם לֹא מִשּׁוּם הֱיוֹתָם צֶאֱצָאֵי אַבְרָהָם הַכֺּל בָּנִים, אֶלָּא – "בְּיִצְחָק יִקָּרֵא לְךָ זָרַע." ⋅ח כְּלוֹמַר, לֹא בְּנֵי הַבָּשָׂר הֵם בָּנִים לֵאלֹהִים, אֶלָּא בְּנֵי הַהַבְטָחָה נֶחְשָׁבִים לַזֶּרַע. ⋅ט הֵן זֶה דְּבַר הַהַבְטָחָה: "לַמּוֹעֵד אָשׁוּב אֵלֶיךָ כָּעֵת חַיָּה וּלְשָׂרָה בֵן." ⋅י וְלֹא זוֹ בִּלְבַד, אֶלָּא גַּם רִבְקָה בִּהְיוֹתָהּ הָרָה לְאִישׁ אֶחָד, לְיִצְחָק אָבִינוּ, ⋅יא 12 בְּטֶרֶם נוֹלְדוּ בָּנֶיהָ וּבְטֶרֶם עָשׂוּ טוֹב אוֹ רַע נֶאֱמַר לָהּ "וְרַב יַעֲבֺד צָעִיר", כְּדֵי שֶׁתִּכּוֹן תָּכְנִית אֱלֹהִים הַמֻּשְׁתֶּתֶת עַל בְּחִירָה, לֹא מִתּוֹךְ מַעֲשִׂים אֶלָּא לְפִי קְרִיאָתוֹ שֶׁל הַקּוֹרֵא – ⋅יג כַּכָּתוּב: "וָאֺהַב אֶת-יַעֲקֺב, וְאֶת-עֵשָׂו שָׂנֵאתִי."

כלומר, לפי דברי שאול, ישראל הם אמנם הבכור, אבל ההבטחה ניתנה לצעיר, והוא ממשיל זאת בברכה שנטל יעקב ולא עשיו. זוהי תיאולוגיית ההחלפה הידועה, המפרידה בין 'ישראל שברוח' ובין 'ישראל שבבשר', כפי שמופיע במקום אחר. זאת אף כי הוא פותח באמירה ש'דבר אלוהים לא שב ריקם', שהרי ההבטחות ניתנו לישראל שבבשר דווקא.

⋅יד אִם כֵּן מַה נֺּאמַר? הֲיֵשׁ אִי-צֶדֶק אֵצֶל אֱלֹהִים? חַס וְחָלִילָה! ⋅טו הֲרֵי לְמֺשֶׁה הוּא אוֹמֵר: "וְחַנֺּתִי אֶת-אֲשֶׁר אָחֺן, וְרִחַמְתִּי אֶת-אֲשֶׁר אֲרַחֵם." ⋅טז לְפִיכָךְ אֵין זֶה בְּיָדָיו שֶׁל הָאָדָם הָרוֹצֶה אוֹ הַמִּתְאַמֵּץ, כִּי אִם בִּידֵי אֱלֹהִים הַמְרַחֵם.

כלומר, חנינת אלוהים היא חסד מוחלט, והיא אינה תלויה במעשי האדם. אף שבאגרת יעקב נאמר בדיוק ההפך, כביכול – שאמונה בלי מעשים מתה היא. אלא שהסתירות מטבען להיטשטש, ודברי שאול אלה הם הזוכים להדגשה, כבסיס תיאולוגי. ולא שדברי יעקב נעקרו, אלא לאחר שזכית בחנינה בגלל האמונה, אתה צריך למלא אותה גם במעשים.

⋅יז וְאָכֵן אוֹמֵר הַכָּתוּב לְפַרְעֺה: "בַּעֲבוּר זֺאת הֶעֱמַדְתִּיךָ, בַּעֲבוּר הַרְאֺתְךָ אֶת כֺּחִי, וּלְמַעַן סַפֵּר שְׁמִי בְּכָל-הָאָרֶץ." ⋅יח וּבְכֵן הוּא מְרַחֵם עַל מִי שֶׁהוּא רוֹצֶה, וּמַקְשֶׁה אֶת לֵב מִי שֶׁהוּא רוֹצֶה.

כאן הוא מתייחס להקשיית לב פרעה – עניין תיאולוגי סבוך, שגם הרמב"ם התייחס אליו, בשמונה פרקים, פרק שמיני. ולדעת שאול, הן הקשיית הלב והן החנינה תלויות ברצון האל, כלומר הן שרירותיות, אפשר לומר. ושוב זה מעמיד שאלה, שבה בעצם פתח – 'היש אי צדק אצל אלוהים?', והתשובה לא ברורה. אך גם בפסוק שבתורה היא לא ברורה.

זעם אלוהים ורחמיו
⋅יט אֲזַי אַתָּה תֺּאמַר לִי: "מַדּוּעַ הוּא עוֹד מַאֲשִׁים, שֶׁהֲרֵי מִי יַעֲמֺד נֶגֶד רְצוֹנוֹ?" ⋅כ אַךְ מִי אַתָּה, בֶּן-אָדָם, כִּי תִּתְוַכֵּחַ עִם אֱלֹהִים? הַאִם יֺאמַר מַעֲשֶׂה לְעוֹשֵׂהוּ "מַדּוּעַ כָּכָה עֲשִׂיתָנִי?" ⋅כא הַאִם מֵאוֹתוֹ חֺמֶר אֵין יוֹצֵר רַשַּׁאי לִיצֺר כְּלִי אֶחָד לְכָבוֹד, וּכְלִי אַחֵר לְשִׁמּוּשׁ שֶׁאֵין בּוֹ כָּבוֹד? ⋅כב וּמָה אִם אֱלֹהִים, אַף כִּי חָפֵץ לְהַרְאוֹת אֶת זַעְמוֹ וּלְגַלּוֹת אֶת כֺּחוֹ, סָבַל בְּאֺרֶךְ רוּחַ רַב כְּלֵי זַעַם מוּכָנִים לְהֶרֶס, ⋅כג כְּדֵי לְגַלּוֹת אֶת עֺשֶׁר כְּבוֹדוֹ בִּכְלֵי חֲנִינָה שֶׁמֵּרֺאשׁ הֵכִין אוֹתָם לְכָבוֹד? –

'מראש הכין אותם לכבוד' – כלומר, תפיסה דטרמיניסטית. ומכאן כנראה למדו הקלוויניסטית את התפיסה הדטרמניסטית שלהם, המדברת על הקרואים-מראש ועל הדחויים-מראש. והיכן הבחירה החופשית? תשובה אין כאן, אלא רק נזיפה – מי אתה שתתווכח עם אלוהים?

⋅כד כְּלוֹמַר, אוֹתָנוּ אֲשֶׁר גַּם קָרָא לֹא רַק מִקֶּרֶב הַיְּהוּדִים אֶלָּא גַּם מִקֶּרֶב הַגּוֹיִם, ⋅כה כְּמוֹ שֶׁהוּא אוֹמֵר גַּם בְּהוֹשֵׁעַ:
"אֶקְרָא לְלֹא-עַמִּי עַמִּי, וּלְלֹא-רֻחָמָה רֻחָמָה. ⋅כו וְהָיָה בִּמְקוֹם אֲשֶׁר-יֵאָמֵר לָהֶם לֹא-עַמִּי אַתֶּם,  יֵאָמֵר לָהֶם בְּנֵי אֵל-חָי."

שאול מביא ראיה מהושע, אלא שהושע קרא לבניו 'לא-עמי' ו'לא רוחמה' עבור עם ישראל שחטאו, וכאשר יחזרו בתשובה ישתנו גם השמות ל'עמי' ול'רוחמה'.

⋅כז וִישַׁעְיָהוּ מַכְרִיז עַל יִשְׂרָאֵל:
"כִּי אִם-יִהְיֶה מִסְפַּר בְּנֵי יִשְׂרָאֵל כְּחוֹל הַיָּם,  שְׁאָר יָשׁוּב בּוֹ . כח כִּי-כָלָה וְנֶחֱרָצָה אֲדֺנָי עֺשֶׂה בְּקֶרֶב הָאָרֶץ."

זהו, למעשה, רעיון 'השארית', החוזר בדברי נביאים רבים, והוא מכוון לשארית ישראל דווקא.

⋅כט וְכֵן אָמַר יְשַׁעְיָהוּ קֺדֶם לָכֵן:
"לוּלֵי יהוה צְבָאוֹת הוֹתִיר לָנוּ שָׂרִיד כִּמְעָט כִּסְדֺם הָיִינוּ לַעֲמֺרָה דָּמִינוּ."

וגם כאן מדובר בשארית ישראל, ולמעשה – לתושבי יהודה, שנשארו בארץ לאחר פלישת סנחריב והגליית עשרת השבטים.

ישראל והבשורה
⋅ל אִם כֵּן מַה נֺּאמַר? גּוֹיִם שֶׁלֹּא רָדְפוּ צְדָקָה הִשִּׂיגוּ צְדָקָה, אֲבָל צְדָקָה שֶׁעַל-יְסוֹד אֱמוּנָה. ⋅לא יִשְׂרָאֵל, לְעֻמַּת זֺאת, חָתְרוּ לְתוֹרָה שֶׁל צְדָקָה, אַךְ לְתוֹרָה זוֹ לֹא הִגִּיעוּ. ⋅לב מַדּוּעַ? מִפְּנֵי שֶׁלֹּא בִּקְשׁוּהָ מִתּוֹךְ אֱמוּנָה, אֶלָּא מִתּוֹךְ מַעֲשִׂים. הֵם נִכְשְׁלוּ בְּאֶבֶן הַנֶּגֶף, ⋅לג כַּכָּתוּב: "הִנְנִי יִסַּד בְּצִיּוֹן אֶבֶן נֶגֶף וְצוּר מִכְשׁוֹל, וְהַמַּאֲמִין בּוֹ לֹא יֵבוֹשׁ."

כאן טענתו נגד ישראל, שהם מתבססים על מעשים ולא על אמונה, דבר שמכונה הן בתנ"ך הן בברית החדשה 'מצוות אנשים מלומדה', ללא רוח. ולאחרונה למדתי ש'מלומדה' הוא מושג מרכזי בתורת המוסר היהודית (המאוחרת), שאולי הושפעה בזאת מהחסידות. החסידות עצמה – דומה מאוד לרעיון הנוצרי בנקודה זאת.
אך לבסוף, אי אפשר להתעלם מהעיוות בפסוק – לא 'המאמין בו לא יבוש', אלא 'המאמין לא יחיש. אפשר אמנם שהייתה לפני שאול גרסה אחרת של התנ"ך, או שציטט מהזיכרון וטעה, אך בכל אופן השינוי פה הוא משמעותי, כי 'לא יחיש' משמעו לא ימהר, ומכאן הכלל שאין להאיץ את פעמי הגאולה, והמשפט הידוע 'ואף על פי שיתמהמה בא יבוא', והרי זו טענה שאפשר לטעון כנגד האמונה הנוצרית – שהחישו את הקץ. לעומת זאת 'לא יבוש' הוא נייטרלי מבחינה זו, ועוד – שלאורך ההיסטוריה הטענה הנוצרית הייתה שהדת היהודית מושפלת, מכיוון שדחתה את הבשורה הנוצרית, שרק מי שאוחז בה 'לא יבוש', ומכאן שמי שלא אוחז בה – יבוש.


*

ומה אומר רש"י על פסוק זה? –

וחנותי את אשר אחון – אותן פעמים שארצה לחון.

ורחמתי – עד שאחפץ לרחם.

עד כאן לא הבטיחו אלא: עתים אענה עתים לא אענה. אלא בשעת מעשה אמר לו: הנה אנכי כרת ברית (שמות ל״ד:י׳), הבטיחו שאינן חוזרות ריקם.

כלומר – בהתחלה הוא מודה שהדבר שרירותי, אבל אז הוא אומר שהברית עם ישראל מפקיעה את השרירותיות שבדבר. ואפשר שהוא מתפלמס עם הגישה הנוצרית?

ובמדרש לקח טוב (לפי ברכות ז, א) –
וחנותי את אשר אחון ורחמתי את אשר ארחם – אע״פ שאינו הגון, ואי אתה רשאי להרהר אחר מדותי, ולומר מפני מה יש צדיק וטוב לו, ויש צדיק ורע לו, יש רשע וטוב לו, ויש רשע ורע לו, כי עת לכל חפץ ועל כל המעשה שם (קהלת ג׳:י״ז), ללמד לכל באי העולם כי יש דין וחשבון, ולא יתייאש אדם מיום הדין.

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s