ברית מילה ביהדות ובברית החדשה

חבר העלה בפייסבוק פוסט על ברית המילה, ואמר שהוא שם לב שלאחרונה מדברים עליה יותר, על שאלת המוסריות שבה, ועד כמה היא מתאימה לדורנו – גם בחוגים דתיים. הוא עצמו תומך בגישה המסורתית, שרואה במילה דבר מובן מאליו.
בעבר כתבתי על המילה, וכתבתי לו בתגובה את עיקרי הדברים (ואחר-כך מחקתי) –

המדרש אומר שעבור שתי מצוות נגאלו – דם מילה ודם פסח. והרמב"ן אומר שבדור הגאולה תישאר בידם רק זכות מצוות המילה. לכך ניתן להוסיף גם את פסח, כלומר חגיגת ליל הסדר. שתי מצוות אלה אכן מקוימות, בצורה זו או אחרת, כמעט על-ידי כולם. ולדעתי דבר המסייע לזה הוא שאין שום חוק הכופה לעשות אותן, אלא זו יוזמה ורצון חופשי.

תגובות אחרות שם היו, שזה דבר שבטי, המסמן שיוך לשבט, ומקורו בכלל במצרים, וכן היה נהוג ברבים מעמי האזור. ועוד אחד שציין את הגמרא האומרת, שכל מצווה שקיימו בשמחה, כגון המילה, עדיין מקיימים אותה בשמחה.
לזאת אפשר להוסיף, שאפשר לראות בזה מנהג המבסס את הדומיננטיות הגברית. הרי רק גברים עוברים ברית מילה – ובאיבר המוצנע שלהם. וכך הם נכנסים למעגל החברתי של השבט, והנשים, מטבע הדברים, מודרות ממנו ונשארות בחוץ. בהמשך, כל מערכת המצוות פונה בעיקר אל הגברים. לפי חז"ל, נשים פטורות מ'מצוות עשה שהזמן גרמן', כלומר שתלויות בזמן. אבל למעשה רוב הפרטקטיקות הדתיות מקוימות על-ידי גברים בלבד. לאישה נשאר לשמור על כשרות המטבח, יחסי אישות תקינים, ושמירת שבת ומועד. גם מעט תפילות אפשר, ולכך הוציאו את הספר 'צאנה וראנה'. וכן נוספו, מלבד נידה – הפרשת חלה והדלקת הנר, נרות שבת.

*

אולם בהקשר היהודי נראה שהדברים מוכרים. מה עם ההקשר הנוצרי, שהתחלתי לכתוב עליו? ובכן, מתברר שעניין המילה הוא מאוד משמעותי בברית החדשה – כלומר שלילתה.
ההסבר פשוט – הנצרות פנתה אל העמים כולם, ולהם מצוות המילה הייתה קשה, כך שהיו צריכים לבטל אותה. אפשר להבין עמים אלו, שלא היו רגילים לזה ונרתעו מכך. מצד שני, לנוצרים היהודים היה קשה מאוד לוותר על מנהג מושרש זה. כך התקיימו להם שני זרמים – הקהילה הארץ-ישראלית, בהנהגת פטרוס, שנחשב לאפיפיור הראשון, וקהילת העולם, שמוביל עיקרי שלה היה שאול השליח. זה על-כל פנים מה שזכור לי מלימוד ההיסטוריה של ראשית הנצרות, ואולי אני טועה בנקודה זו או אחרת.
ובכן, נסקור את המקומות העיקריים בהם מופיע נושא המילה בברית החדשה –

רומים ב –
היהודים והתורה
⋅יז אֲבָל אִם אַתָּה נִקְרָא יְהוּדִי וְאַתָּה נִשְׁעָן עַל הַתּוֹרָה וּמִתְהַלֵּל בֵּאלֹהִים, ⋅יח וְאַתָּה יוֹדֵעַ אֶת רְצוֹנוֹ וּמַבְחִין בַּדְּבָרִים הַטּוֹבִים, מִהְיוֹתְךָ מְחֻנָּךְ בַּתּוֹרָה, ⋅יט וְאַתָּה סָמוּךְ וּבָטוּחַ כִּי אַתָּה מוֹרֵה דֶרֶךְ לָעִוְרִים, אוֹר לַשְּׁרוּיִים בַּחֺשֶׁךְ, כ מַדְרִיךְ לַפְּתָאִים וּמְלַמֵּד לָעוֹלָלִים, וּלְךָ בִּטּוּי הַדַּעַת וְהָאֱמֶת שֶׁבַּתּוֹרָה –
⋅כא הַאִם לֹא תְּלַמֵּד אֶת עַצְמְךָ, אַתָּה הַמְלַמֵּד אֲחֵרִים? אַתָּה הַמַּכְרִיז לֹא תִּגְנֺב, הֲתִגְנֺב אַתָּה? ⋅כב אַתָּה הָאוֹמֵר לֹא תִּנְאַף, הֲתִנְאַף אַתָּה? אַתָּה הַמְתַעֵב אֶת הָאֱלִילִים, הֲתִבְזֺז אֶת מִקְדְּשֵׁיהֶם? כג אַתָּה הַמִּתְגָּאֶה בַּתּוֹרָה, הַתְחַלֵּל אֶת שֵׁם אֱלֹהִים בַּהֲפִירְךָ אֶת הַתּוֹרָה?
⋅כד הֲרֵי, כְּפִי שֶׁכָּתוּב, שֵׁם אֱלֹהִים מְחֻלָּל בַּגּוֹיִם בִּגְלַלְכֶם.

כלומר, אין לנהוג בצביעות. והוא ממשיך –

כה אָמְנָם יֵשׁ עֵרֶךְ לַמִּילָה אִם אַתָּה מְקַיֵּם אֶת הַתּוֹרָה, אַךְ אִם אַתָּה מֵפֵר אֶת הַתּוֹרָה, מִילָתְךָ נִהְיֵית לְעָרְלָה. כו לָכֵן אִם יִשְׁמֺר עָרֵל אֶת דִּינֵי הַתּוֹרָה, הַאִם לֹא תֵּחָשֵׁב לוֹ עָרְלָתוֹ לְמִילָה?
⋅כז וְהֶעָרֵל מִבְּחִינָה גּוּפָנִית, הַמְקַיֵּם אֶת הַתּוֹרָה, יַחֲרֺץ עָלֶיךָ מִשְׁפָּט, שֶׁהֲרֵי לְךָ הַכְּתוּבִים וְהַמִּילָה וְאַתָּה מֵפֵר אֶת הַתּוֹרָה. ⋅כח הֵן לֹא עַל-פִּי מַרְאִית עַיִן יְהוּדִי הוּא יְהוּדִי, וְלֹא מַה שֶּׁרוֹאִים בַּגּוּף הוּא מִילָה. ⋅כט יְהוּדִי הוּא זֶה שֶׁבְּתוֹךְ תּוֹכוֹ הוּא יְהוּדִי וּמִילָה הִיא זוֹ שֶׁבַּלֵּב, לְפִי הָרוּחַ וְלֹא לְפִי אוֹת כְּתוּבָה; שִׁבְחוֹ אֵינוֹ בָּא מִבְּנֵי אָדָם, כִּי אִם מֵאֱלֹהִים.

כלומר, לא המילה חשובה, אלא 'המילה שבלב', וקיום עקרונות התורה. על 'מילת הלב' המופיעה כבר בתנ"ך – כתבתי בעבר.
אך שאול ממשיך ואומר בפרק הבא –

רומים ג –
א אִם כֵּן, מַהוּ יִתְרוֹנוֹ שֶׁל הַיְּהוּדִי אוֹ מָה הַתּוֹעֶלֶת אֲשֶׁר בַּמִּילָה?
⋅ב הַרְבֵּה, מִכָּל הַבְּחִינוֹת; רֵאשִׁית כֺּל, בִּידֵיהֶם הֻפְקְדוּ דִּבְרֵי אֱלֹהִים. ⋅ג וְאִם יֵשׁ שֶׁלֹּא הֶאֱמִינוּ, אֲזַי מָה? הַאִם יְבַטֵּל חֺסֶר אֱמוּנָתָם אֶת נֶאֱמָנוּתוֹ שֶׁל אֱלֹהִים? ⋅ד חָלִילָה! צָרִיךְ שֶׁיֻּכַּר כִּי הָאֱלֹהִים נֶאֱמָן וְכָל אָדָם כּוֹזֵב, כַּכָּתוּב: "לְמַעַן תִּצְדַּק בְּדָבְרֶךָ, תִּזְכֶּה בְשָׁפְטֶך".

כלומר, בכל זאת יש ערך למילה. ואולי זו מעין התפשרות עם הקהילה הארץ-ישראלית.

קורינתים א, ז –
יז כָּל אִישׁ יִחְיֶה אֶת חַיָּיו לְפִי מַה שֶּׁחָלַק לוֹ הָאָדוֹן, לְפִי מַצָּבוֹ כַּאֲשֶׁר קָרָא לוֹ הָאֱלֹהִים. כָּךְ אֲנִי מְצַוֶּה בְּכָל הַקְּהִלּוֹת. ⋅יח אִם נִקְרָא הָאִישׁ בְּעֵת הֱיוֹתוֹ נִמּוֹל, אַל יִמְשֺׁךְ לוֹ עָרְלָה. אִם נִקְרָא כְּשֶׁהוּא עָרֵל, אַל יִמּוֹל. ⋅יט לֹא הַמִּילָה חֲשׁוּבָה, אַף לֹא הָעָרְלָה, אֶלָּא שְׁמִירַת מִצְווֹת הָאֱלֹהִים.

כלומר, כאן אנחנו ממש רואים פשרה. שתי הדרכים טובות, אפשר להימול, ואפשר לא.
אבל באגרת אחרת הוא מדבר בקול תקיף יותר, ואולי הדברים מכוונים דווקא לאנשי קהילה זו, של הגלתים –

גלתים ה –
שירותו של המאמין במשיח
⋅א הַמָּשִׁיחַ שִׁחְרֵר אוֹתָנוּ אֱלֵי חֵרוּת, לָכֵן עִמְדוּ וְאַל תִּכָּנְעוּ שׁוּב לְעֺל הָעַבְדוּת. ⋅ב אֲנִי, שָׁאוּל, אוֹמֵר לָכֶם שֶׁאִם תִּמּוֹלוּ, לֹא יוֹעִיל לָכֶם הַמָּשִׁיחַ. ⋅ג אֲנִי חוֹזֵר וּמֵעִיד בְּכָל אִישׁ אֲשֶׁר יִמּוֹל, כִּי חוֹבָה עָלָיו לִשְׁמֺר אֶת כָּל הַתּוֹרָה. ⋅ד אַתֶּם הַמְבַקְשִׁים לְהִצָּדֵק בַּתּוֹרָה נֻתַּקְתֶּם מִן הַמָּשִׁיחַ, נִשְׁמַטְתֶּם מִן הַחֶסֶד. ⋅ה וַאֲנַחְנוּ, בְּרוּחַ, עַל-יְסוֹד אֱמוּנָה, מְיַחֲלִים לַתִּקְוָה, פְּרִי הַצְדָּקָתֵנוּ; ⋅ו שֶׁכֵּן בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ אֵין חֲשִׁיבוּת לֹא לַמִּילָה וְלֹא לָעָרְלָה, אֶלָּא לָאֱמוּנָה הַפּוֹעֶלֶת בְּדֶרֶךְ אַהֲבָה.

וכן –
גלתים ו, טו –
כִּי לֹא הַמִּילָה חֲשׁוּבָה אַף לֹא הָעָרְלָה, אֶלָּא בְּרִיאָה חֲדָשָׁה.

ובגישה זו הוא כותב גם אל הפיליפים –

פיליפים ג –
הצדקה האמתית
⋅א וּבְכֵן, אַחַי, שִׂמְחוּ בָּאָדוֹן. לִכְתֺּב לָכֶם שׁוּב אֶת אוֹתוֹ דָּבָר אֵינֶנּוּ לְטֺרַח עָלַי, אַךְ לָכֶם זֶה מוֹסִיף לְבִטָּחוֹן. ⋅ב הִזָּהֲרוּ מֵהַכְּלָבִים. הִזָּהֲרוּ מִפּוֹעֲלֵי הָרֶשַׁע. הִזָּהֲרוּ מִן הַחִתּוּךְ.

החיתוך הוא כנראה חיתוך הברית, וכאן אזהרה ממנו.
והוא ממשיך ומפרט –

⋅ג הֲרֵי אֲנַחְנוּ בְּנֵי הַמִּילָה – הָעוֹבְדִים אֶת אֱלֹהִים בְּרוּחַ וּמִתְגָּאִים בַּמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ בְּלִי לִבְטֺחַ בַּבָּשָׂר, ⋅ד אַף שֶׁאֲנִי עַצְמִי יָכוֹל לִבְטֺחַ גַּם בַּבָּשָׂר. אִם מִישֶׁהוּ סָבוּר שֶׁיּוּכַל לִבְטֺחַ בַּבָּשָׂר, אֲזַי אֲנִי יוֹתֵר: ⋅ה נִמַּלְתִּי בִּהְיוֹתִי בֶּן שְׁמוֹנַת יָמִים; מִמּוֹצָא יִשְׂרָאֵל אָנֺכִי, מִשֵּׁבֶט בִּנְיָמִין, עִבְרִי מִן הָעִבְרִים; אֲשֶׁר לַתּוֹרָה, מִכַּת הַפְּרוּשִׁים אֲנִי; ⋅ו אֲשֶׁר לַקַּנָּאוּת, רוֹדֵף הַקְּהִלָּה אֲנִי; מִבְּחִינַת הַצְּדָקָה הַמֻּשְׁתֶּתֶת עַל הַתּוֹרָה, אֵין בִּי דֺּפִי. ⋅ז אֲבָל הַדְּבָרִים שֶׁהָיוּ יִתְרוֹן בְּעֵינַי, אוֹתָם חָשַׁבְתִּי לְהֶפְסֵד בִּגְלַל הַמָּשִׁיחַ; ⋅ח וְלֹא עוֹד אֶלָּא שֶׁאֲנִי חוֹשֵׁב אֶת הַכֺּל לְהֶפְסֵד בִּגְלַל הַיִּתְרוֹן לָדַעַת אֶת הַמָּשִׁיחַ יֵשׁוּעַ אֲדוֹנִי, אֲשֶׁר לְמַעֲנוֹ הִפְסַדְתִּי אֶת כָּל הַדְּבָרִים; וַאֲנִי חוֹשְׁבָם לִפְסֺלֶת בִּשְׁאִיפָתִי לְהַרְוִיחַ אֶת הַמָּשִׁיחַ ⋅ט וּלְהִמָּצֵא בּוֹ – בְּאֺפֶן שֶׁצִּדְקָתִי לֹא תִּהְיֶה לִי מִן הַתּוֹרָה, אֶלָּא תִּהְיֶה זוֹ הַצְּדָקָה אֲשֶׁר עַל-יְדֵי אֱמוּנַת הַמָּשִׁיחַ. צְדָקָה אֲשֶׁר מֵאֱלֹהִים הִיא וִיסוֹדָהּ בֶּאֱמוּנָה – ⋅י כְּדֵי לָדַעַת אוֹתוֹ וְאֶת כֺּחַ תְּחִיָּתוֹ וְאֶת הַשֻּׁתָּפוּת בְּיִסּוּרָיו וּלְהִדַּמּוֹת לוֹ בְּמוֹתוֹ, ⋅יא בְּתִקְוָה שֶׁאַגִּיעַ לַתְּחִיָּה מִן הַמֵּתִים.

כלומר, דווקא בגלל ששאול עצמו נימול, הוא יכול להורות לאחרים לא לעשות זאת.

וכן הוא כותב לקולוסים –

קולוסים ב, יא –
בּוֹ גַּם נִמַּלְתֶּם מִילָה שֶׁאֵינָהּ מַעֲשֵׂה יָדַיִם, וְזֺאת בְּהַפְשָׁטַת הַגּוּף הַבְּשָׂרִי , בְּמִילַת הַמָּשִׁיחַ;

קולוסים ג –
ה עַל כֵּן מוֹתְתוּ אֶת הָאֵיבָרִים הַשַּׁיָּכִים לָאָרֶץ, אֶת הַזְּנוּת וְהַטֻּמְאָה וְהַזִּמָּה וְהַתַּאֲוָה הָרָעָה, וְאֶת הַחַמְדָנוּת שֶׁאֵינָהּ אֶלָּא עֲבוֹדַת אֱלִילִים; ⋅ו כִּי בִּגְלַל אֵלֶּה בָּא חֲרוֹן אֱלֹהִים [עַל בְּנֵי הַמֶּרִי]. ⋅ז בַּדְּבָרִים הַלָּלוּ גַּם אַתֶּם הִתְהַלַּכְתֶּם בֶּעָבָר, כַּאֲשֶׁר חֲיִיתֶם בָּהֶם. ⋅ח אֲבָל כָּעֵת הָסִירוּ גַּם אַתֶּם אֶת כָּל אֵלֶּה: אֶת הָרֺגֶז וְהַכַּעַס וְאֶת הָרֶשַׁע וְהַגִּדּוּף וְאֶת נִבּוּל הַפֶּה. ⋅ט אַל תְּשַׁקְּרוּ אִישׁ לְרֵעֵהוּ, שֶׁכֵּן פְּשַׁטְתֶּם אֶת הָאָדָם הַיָּשָׁן עִם מַעֲשָׂיו ⋅י וּלְבַשְׁתֶּם אֶת הָאָדָם הֶחָדָשׁ, הַהוֹלֵךְ וּמִתְחַדֵּשׁ בְּדַעַת לְפִי צֶלֶם בּוֹרְאוֹ. ⋅יא בַּמַּצָּב הַזֶּה אֵין יְוָנִי וִיהוּדִי, אֵין מִילָה וְעָרְלָה, אֵין לוֹעֵז וּסְקִיתִי וְאֵין עֶבֶד וּבֶן חוֹרִין, אֶלָּא הַמָּשִׁיחַ הוּא הַכֺּל וּבַכֺּל.

*

ישוע עצמו, נזכיר, מעולם לא ביטל את ברית המילה. ורק פעם אחת (כמדומני) הוא מתייחס אליה, בהקשר של שמירת השבת, ואז הוא מזכיר שזו בעצם מצווה שניתנה כבר לאבות –

יוחנן ד –
א עָנָה יֵשׁוּעַ וְאָמַר לָהֶם: "מַעֲשֶׂה אֶחָד עָשִׂיתִי וְכֻלְּכֶם תְּמֵהִים.
⋅כב מֺשֶׁה נָתַן לָכֶם אֶת הַמִּילָה אֶלָּא שֶׁלֹּא מִמֺּשֶׁה הִיא כִּי אִם מִן הָאָבוֹת – וְגַם בְּשַׁבָּת אַתֶּם מְקַיְּמִים אֶת הַמִּילָה. ⋅כג וּבְכֵן, אִם נִמּוֹל אָדָם בְּשַׁבָּת כְּדֵי שֶׁלֹּא תּוּפַר תּוֹרַת מֺשֶׁה, עָלַי כּוֹעֲסִים אַתֶּם מִפְּנֵי שֶׁרִפֵּאתִי כָּלִיל אִישׁ בְּשַׁבָּת?! ⋅כד אַל תִּשְׁפְּטוּ עַל-פִּי מַרְאֵה עֵינַיִם; מִשְׁפַּט צֶדֶק שִׁפְטוּ."

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s