על חירות וצדק (וורט סיום החג)

השנה לא ראיתי שום פוסט או מאמר על חירות. אולי אין להתפלא על כך, כי החירות אצלנו בשנה האחרונה – ממנוּ והלאה.
אחרי שסיימנו עם טירוף הסגרים וההגבלות, התחלנו עם טירוף החיסונים והתו הירוק. ישראל היא כרגע המדינה היחידה, או אולי הראשונה, שמטילה הגבלות על הלא מחוסנים. יש שאלה גדולה האם מדיניות זו היא בכלל לגיטימית.

למה אין מקום לכפייה –
מי שמחוסן – בטוח, ואינו צריך שגם אחרים יהיו מחוסנים. האחוזים הבודדים שלא – זניחים.
ילדים – כמעט ולא מושפעים מהווירוס הזה, הם לא נמצאים בסיכון.
המגפה – מינורית מאוד ביחס למושג 'מגפה', אם בכלל אפשר לקרוא לה כך.
החיסון – לא עבר אישור סופי, וכמו כן יש עדויות על נפגעים ממנו, אך אלה מושתקות.
כל אלה נימוקים רציונליים תקפים.
אך נראה שנימוקים רציונליים לא מעניינים במיוחד אנשים היום. מה שמדבר הוא הפחד, ואיתו – רציונליזציה.

*

אבל זה לא מה שרציתי להגיד כאן (או – לא רק את זה), אלא לומר כמה מחשבות שדוברו בחג.
אך תחילה אומַר, כי החג הזה חוזר כל שנה, וקשה מאוד לחדש בו, וגם מחשבות אלה לא חדשות.
ובכן, השאלה שעלתה היא מה יש להודות על שחרור משעבוד של ארבע-מאות שנה, או בגרסה המקוצרת (תוך קיצור שליש, או יותר) – מאתיים ועשר שנים? הרי קודם כל יש להתרעם על עצם השעבוד!
ומכאן לשאלה השנייה – מה הייתה הסיבה לשעבוד זה, ומה הייתה ההצדקה לו? כאן נאמרו שתי תשובות, שניתן לחלקן לסיבה פועלת וסיבה תכליתית.
הסיבה הפועלת – כי השעבוד בא כעונש על חטא האחים כלפי יוסף. או איזשהו חטא של אברהם. אבל זה לא פרופורציוני בעליל! אמנם חטא האחים הוא נורא ואיום, אבל השעבוד הממושך נורא עשרות מונים יותר! מלבד זאת, שלפי יחזקאל לפחות – לא יומתו בנים בעוון אבות, בניגוד למה שנכתב בתורה – פוקד עוון אבות על בנים. אך לזאת נאמר שזה חטא העם, והעם משלם כמכלול. מילא. ומכאן אנו מגיעים לסיבה התכליתית.
לפי הסיבה התכלית – מצרים נקראת 'כור הברזל', וזאת משום שכמו כור המזקק את הברזל מסיגיו, שהם הפסולת שלו, כך הייסורים במצרים זיקקו את עם ישראל מסיגיו, כלומר מחטאיו. כך כשהם ייצאו ממצרים ויקבלו את התורה, הם יהיו נקיים לגמרי.
אך על זה עניתי, כי עם ישראל מעולם לא היה נקי ומזוקק, לא לפני מתן תורה ולא לאחריו. ומלבד זאת, שוב – אין כאן פרופורציה. להיות עבדים מאתיים ועשר שנים רק כדי להיות מזוקקים, או לומר במילה דו-משמעית אחרת – להזדקק?
מכאן הגעתי למסקנה, כי אין צדק בעולם! ואכן, רעיון זה חוזר בפרקי תנ"ך רבים. גם אצל הנביאים, גם בתהילים, גם בקהלת, ועוד. ואולי הספר שהכי מזוהה עם שאלה זו הוא ספר איוב.
מנגד נאמר, כי בגמרא יש דיון בשאלת 'צדיק ורע לו', וכן 'רשע וטוב לו', ואחת הסיבות שהוצגו שם היא – צדיק ורע לו – צדיק שאינו גמור. (או סיבה אחרת – צדיק בן רשע). אלא שאני דוחה את ההיגיון החז"לי הזה! ולמעשה הוא חופף בדיוק לנימוקים של רעי איוב, שתלו את סבלו בחטאיו. והלא רעי איוב ננזפו לבסוף על-ידי האל! שוב התברר לי שאני מעדיף בהרבה את קו המחשבה התנ"כי מזה החז"לי.

*

אבל כל אלה, כפי שאמרתי, דברים ידועים, שכבר נטחנו עד דק. ובכל אופן, אוסיף עליהם עוד מחשבה, שגם היא מוכרת מאוד. והיא – בני ישראל אמנם יצאו ממצרים, אך נכנסו מיד לעבדות לאלוהים, כפי שנאמר – 'כי לי בני-ישראל עבדים'. אז איזו מין גאולה היא זו? מן הפח אל הפחת, אפשר לומר.
מנגד, מרבים להביא למשל את שירו של רבי יהודה הלוי – 'כי עבד ה' הוא לבדו חופשי'. אך האמנם חופשי הוא? האמנם?

*

ולבסוף, לא אוכל שלא לצטט כאן את הגישה המובאת בברית החדשה, שאכן לפיה אין התורה משחררת אלא כובלת. אמנם 'הס מלהזכיר' אותה בדיוני יהדות, אך אני משתדל להישאר עם דעה פתוחה ולא להחרים דעות, גם אם אין אני מקבל אותן. וכך נכתב שם –

גלטים ד –

שתי הבריתות
כא אִמְרוּ לִי, אַתֶּם הָרוֹצִים לִהְיוֹת כְּפוּפִים לַתּוֹרָה, הַאֵינְכֶם שׁוֹמְעִים אֶת הַתּוֹרָה?
⋅כב הֲלֹא כָּתוּב שֶׁלְּאַבְרָהָם הָיוּ שְׁנֵי בָּנִים, הָאֶחָד מִן הָאָמָה וְהַשֵּׁנִי מֵהָאִשָּׁה הַחָפְשִׁיָּה. ⋅כג אַךְ בֵּן הָאָמָה נוֹלַד לְפִי הַבָּשָׂר, וְאִלּו בֵּן הַחָפְשִׁיָּה עַל-פִּי הַהַבְטָחָה. ⋅כד הַדְּבָרִים הָאֵלֶּה הֵם מָשָׁל לִשְׁתֵּי הַבְּרִיתוֹת. הָאַחַת מֵהַר סִינַי, הַיּוֹלֶדֶת לְעַבְדוּת, וְהִיא הָגָר. כה הָגָר מְסַמֶּלֶת אֶת הַר סִינַי שֶׁבַּעֲרָב וּמַקְבִּילָה לִירוּשָׁלַיִם שֶׁל יָמֵינוּ, כִּי הִיא בְּעַבְדוּת עִם בָּנֶיהָ.
⋅כו אֲבָל יְרוּשָׁלַיִם שֶׁל מַעְלָה בַּת חוֹרִין הִיא, וְהִיא אֵם לָנוּ; ⋅כז שֶׁהֲרֵי כָּתוּב:
"רָנִי עֲקָרָה לֹא יָלָדָה,  פִּצְחִי רִנָּה וְצַהֲלִי לֹא-חָלָה,  כִּי-רַבִּים בְּנֵי-שׁוֹמֵמָה מִבְּנֵי בְעוּלָה."
⋅כח וְאַתֶּם, אַחַי, אַתֶּם בְּנֵי הַהַבְטָחָה כְּיִצְחָק. ⋅כט וּכְשֵׁם שֶׁאָז רָדַף הַבֵּן שֶׁנּוֹלָד לְפִי הַבָּשָׂר אֶת הַבֵּן שֶׁנּוֹלָד לְפִי הָרוּחַ, כֵּן גַּם עַכְשָׁו. ⋅ל אֲבָל מָה אוֹמֵר הַכָּתוּב? "גָּרֵשׁ הָאָמָה וְאֶת-בְּנָהּ, כִּי לֹא יִירַשׁ בֵּן-הָאָמָה עִם-בֵּן הַחָפְשִׁיָּה." לא לְפִיכָךְ, אַחַי, אֵין אָנוּ בְּנֵי הָאָמָה, אֶלָּא בְּנֵי הַחָפְשִׁיָּה.

האמנם נכון הדבר? שפטו בעצמכם.