קהלת על החוכמה

קהלת על החוכמה

*

קהלת א, חלק שני
מסתכל על ארון הספרים הענקי שלי, ונאנח. מה הועילו לי כל הספרים האלה, כל המילים הללו? מעט מאוד. ומי חפץ בספרים האלה ובחוכמה הזו? אף אחד. מעדיפים טאבלט חדש, או איזשהו קישוט לבית.
ואז אני נזכר בדבריו של קהלת, בחציו השני של פרק א –

קהלת א –

(יב) אֲנִי קֹהֶלֶת הָיִיתִי מֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל בִּירוּשָׁלָ‍ִם.

(יג) וְנָתַתִּי אֶת לִבִּי לִדְרוֹשׁ וְלָתוּר בַּחָכְמָה עַל כָּל אֲשֶׁר נַעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמָיִם הוּא עִנְיַן רָע נָתַן אֱלֹהִים לִבְנֵי הָאָדָם לַעֲנוֹת בּוֹ.
(החוכמה היא עניין רע)

(יד) רָאִיתִי אֶת כָּל הַמַּעֲשִׂים שֶׁנַּעֲשׂוּ תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ וְהִנֵּה הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ.
(וגם המעשים הם עניין רע)

(טו) מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקֹן וְחֶסְרוֹן לֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹת.
(להלן)

(טז) דִּבַּרְתִּי אֲנִי עִם לִבִּי לֵאמֹר אֲנִי הִנֵּה הִגְדַּלְתִּי וְהוֹסַפְתִּי חָכְמָה עַל כָּל אֲשֶׁר הָיָה לְפָנַי עַל יְרוּשָׁלָ‍ִם וְלִבִּי רָאָה הַרְבֵּה חָכְמָה וָדָעַת.

(יז) וָאֶתְּנָה לִבִּי לָדַעַת חָכְמָה וְדַעַת הוֹלֵלוֹת וְשִׂכְלוּת יָדַעְתִּי שֶׁגַּם זֶה הוּא רַעְיוֹן רוּחַ.
(קהלת מנסה גם את החוכמה והדעת, וגם את ההוללות והסכלות, אבל בזה ובזה אין טעם. למה? כי הם 'רעיון רוח')

(יח) כִּי בְּרֹב חָכְמָה רָב כָּעַס וְיוֹסִיף דַּעַת יוֹסִיף מַכְאוֹב.
(אבל מסתבר כי דרך החוכמה היא כואבת ומצערת יותר. אהה! אבל כמובן שבהמשך הוא אומר דברים אחרים. וראו עוד להלן)

*

את הדברים כאן יש להשוות לדברים שבאים בהמשך. מהו המעוות שלא יוכל לתקון? הוא מעשה אלוהים! כפי שמפורט –

קהלת ז –

ג רְאֵה אֶת מַעֲשֵׂה הָאֱלֹהִים כִּי מִי יוּכַל לְתַקֵּן אֵת אֲשֶׁר עִוְּתוֹ. ידבְּיוֹם טוֹבָה הֱיֵה בְטוֹב וּבְיוֹם רָעָה רְאֵה גַּם אֶת זֶה לְעֻמַּת זֶה עָשָׂה הָאֱלֹהִים עַל דִּבְרַת שֶׁלֹּא יִמְצָא הָאָדָם אַחֲרָיו מְאוּמָה. טו אֶת הַכֹּל רָאִיתִי בִּימֵי הֶבְלִי יֵשׁ צַדִּיק אֹבֵד בְּצִדְקוֹ וְיֵשׁ רָשָׁע מַאֲרִיךְ בְּרָעָתוֹ. 

והמשך לעצה שלא לעסוק בחוכמה יותר מדי מופיעה מיד בהמשך הדברים –

טז אַל תְּהִי צַדִּיק הַרְבֵּה וְאַל תִּתְחַכַּם יוֹתֵר לָמָּה תִּשּׁוֹמֵם. יז אַל תִּרְשַׁע הַרְבֵּה וְאַל תְּהִי סָכָל לָמָּה תָמוּת בְּלֹא עִתֶּךָ. יח טוֹב אֲשֶׁר תֶּאֱחֹז בָּזֶה וְגַם מִזֶּה אַל תַּנַּח אֶת יָדֶךָ כִּי יְרֵא אֱלֹהִים יֵצֵא אֶת כֻּלָּם.

כלומר, כאן קהלת ממליץ ללכת בדרך האמצע הידועה, לא להתחכם יותר מדי, אבל גם לא להיות סכל.

*

ולכן אין להתפלא שכנגד הפסוק המדבר בגנות החוכמה, הוא גם אומר דברים שנשמעים הפוכים –

קהלת ב –

יב וּפָנִיתִי אֲנִי לִרְאוֹת חָכְמָה וְהוֹלֵלוֹת וְסִכְלוּת כִּי מֶה הָאָדָם שֶׁיָּבוֹא אַחֲרֵי הַמֶּלֶךְ אֵת אֲשֶׁר כְּבָר עָשׂוּהוּ. 
(כלומר, שוב הוא בוחן גם את החוכמה וגם את הסכלות)

יג וְרָאִיתִי אָנִי שֶׁיֵּשׁ יִתְרוֹן לַחָכְמָה מִן הַסִּכְלוּת כִּיתְרוֹן הָאוֹר מִן הַחֹשֶׁךְ. 
(כלומר, יש יתרון לחוכמה, ומבאר -)

יד הֶחָכָם עֵינָיו בְּרֹאשׁוֹ וְהַכְּסִיל בַּחֹשֶׁךְ הוֹלֵךְ וְיָדַעְתִּי גַם אָנִי שֶׁמִּקְרֶה אֶחָד יִקְרֶה אֶת כֻּלָּם. 
(החכם עיניו בראשו – הפך הפתגם. הוא יודע לאן הוא הולך ומכלכל את מעשיו בתבונה. אבל, שוב – בסופו של דבר כולם הולכים למקום אחד, למיתה)

טו וְאָמַרְתִּי אֲנִי בְּלִבִּי כְּמִקְרֵה הַכְּסִיל גַּם אֲנִי יִקְרֵנִי וְלָמָּה חָכַמְתִּי אֲנִי אָז יוֹתֵר וְדִבַּרְתִּי בְלִבִּי שֶׁגַּם זֶה הָבֶל. 
(ולכן שוב מתייאש מהחוכמה)

טז כִּי אֵין זִכְרוֹן לֶחָכָם עִם הַכְּסִיל לְעוֹלָם בְּשֶׁכְּבָר הַיָּמִים הַבָּאִים הַכֹּל נִשְׁכָּח וְאֵיךְ יָמוּת הֶחָכָם עִם הַכְּסִיל. 
(וגם זיכרון אין לו לחכם, כמו לכסיל. מעטים הם אלה שאנו זוכרים)

יז וְשָׂנֵאתִי אֶת הַחַיִּים כִּי רַע עָלַי הַמַּעֲשֶׂה שֶׁנַּעֲשָׂה תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ כִּי הַכֹּל הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ. 
(רע הדבר בעיניו)

יח וְשָׂנֵאתִי אֲנִי אֶת כָּל עֲמָלִי שֶׁאֲנִי עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ שֶׁאַנִּיחֶנּוּ לָאָדָם שֶׁיִּהְיֶה אַחֲרָי.

יט וּמִי יוֹדֵעַ הֶחָכָם יִהְיֶה אוֹ סָכָל וְיִשְׁלַט בְּכָל עֲמָלִי שֶׁעָמַלְתִּי וְשֶׁחָכַמְתִּי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ גַּם זֶה הָבֶל. 
(כלומר, חושב על המשכיות בצאצאים, אך גם זה הבל)

כ וְסַבּוֹתִי אֲנִי לְיַאֵשׁ אֶת לִבִּי עַל כָּל הֶעָמָל שֶׁעָמַלְתִּי תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. 

כא כִּי יֵשׁ אָדָם שֶׁעֲמָלוֹ בְּחָכְמָה וּבְדַעַת וּבְכִשְׁרוֹן וּלְאָדָם שֶׁלֹּא עָמַל בּוֹ יִתְּנֶנּוּ חֶלְקוֹ גַּם זֶה הֶבֶל וְרָעָה רַבָּה. 
(מלבד זאת, יש אדם העומל בחוכמה, ואדם אחר אוסף את הפירות. וזו רעה רבה)

כב כִּי מֶה הֹוֶה לָאָדָם בְּכָל עֲמָלוֹ וּבְרַעְיוֹן לִבּוֹ שֶׁהוּא עָמֵל תַּחַת הַשָּׁמֶשׁ. 
(מה התועלת לו מזה בהווה? מה יוצא לו מזה?)

כג כִּי כָל יָמָיו מַכְאֹבִים וָכַעַס עִנְיָנוֹ גַּם בַּלַּיְלָה לֹא שָׁכַב לִבּוֹ גַּם זֶה הֶבֶל הוּא. 
(שוב חוזר ואומר כי העיסוק בחוכמה מביא כעס)

כד אֵין טוֹב בָּאָדָם שֶׁיֹּאכַל וְשָׁתָה וְהֶרְאָה אֶת נַפְשׁוֹ טוֹב בַּעֲמָלוֹ גַּם זֹה רָאִיתִי אָנִי כִּי מִיַּד הָאֱלֹהִים הִיא. 
(מוטיב חוזר בקהלת – תיהנה מהחיים עכשיו, ממה שיש)

כה כִּי מִי יֹאכַל וּמִי יָחוּשׁ חוּץ מִמֶּנִּי. 
(כי הנאה זו – היא לך בלבד)

כו כִּי לְאָדָם שֶׁטּוֹב לְפָנָיו נָתַן חָכְמָה וְדַעַת וְשִׂמְחָה וְלַחוֹטֶא נָתַן עִנְיָן לֶאֱסוֹף וְלִכְנוֹס לָתֵת לְטוֹב לִפְנֵי הָאֱלֹהִים גַּם זֶה הֶבֶל וּרְעוּת רוּחַ.
(פסוק מפתח. האדם הטוב לפני אלוהים מקבל גם חוכמה ודעת וגם שמחה, ואילו החוטא מקבל 'עניין' – מילת-מפתח חוזרת בקהלת, דבר לענות בו ולעסוק בו, וממילא, נגיד אנו – להתענות בו. וזוהי החוכמה של אותו אדם שלא הוא נהנה ממנה, אלא משאירה לאחרים).

*

אבל רגע! זה בדיוק מה שאומר קהלת בסוף ספרו, שהוא אסף דברי חוכמה, ואף שלדעת חוקרים רבים כל חלק זה, או לפחות סופו, הם הוספת מאוחרת. נקרא –

ח הֲבֵל הֲבָלִים אָמַר הַקּוֹהֶלֶת הַכֹּל הָבֶל. 
(סיכום חוזר להתחלה)

ט וְיֹתֵר שֶׁהָיָה קֹהֶלֶת חָכָם עוֹד לִמַּד דַּעַת אֶת הָעָם וְאִזֵּן וְחִקֵּר תִּקֵּן מְשָׁלִים הַרְבֵּה. 
(יותר מכל אלה -)

י בִּקֵּשׁ קֹהֶלֶת לִמְצֹא דִּבְרֵי חֵפֶץ וְכָתוּב יֹשֶׁר דִּבְרֵי אֱמֶת. 
(כלומר, חיפש ואסף דברי חוכמה)

וממשיך –
יא דִּבְרֵי חֲכָמִים כַּדָּרְבֹנוֹת וּכְמַשְׂמְרוֹת נְטוּעִים בַּעֲלֵי אֲסֻפּוֹת נִתְּנוּ מֵרֹעֶה אֶחָד. 
(לפי המפרשים רועה אחד – הוא משה. 'דברים כדרבנות' – מקור הביטוי מכאן. וכלומר – דברים מחודדים, המניעים לפעולה)

יב וְיֹתֵר מֵהֵמָּה בְּנִי הִזָּהֵר עֲשׂוֹת סְפָרִים הַרְבֵּה אֵין קֵץ וְלַהַג הַרְבֵּה יְגִעַת בָּשָׂר. 
(שוב דיבור כנגד העיסוק בדברי חוכמה)

יג סוֹף דָּבָר הַכֹּל נִשְׁמָע אֶת הָאֱלֹהִים יְרָא וְאֶת מִצְו‍ֹתָיו שְׁמוֹר כִּי זֶה כָּל הָאָדָם. 
(כאן משמיע לנו דברים חדשים, ועל כן סבורים שזו הוספה מאוחרת)

יד כִּי אֶת כָּל מַעֲשֶׂה הָאֱלֹהִים יָבִא בְמִשְׁפָּט עַל כָּל נֶעְלָם אִם טוֹב וְאִם רָע.
(גם קודם לכן אמר 'על כל אלה יביאך אלוהים למשפט', אבל גם שם סוברים החוקרים שזו הוספה מאוחרת, שכן אין היא עולה עם שאר דברי קהלת).

*

אבן עזרא –

דברי. יש בדברי הקדמונים דברים שהם כדרבונות לבהמה שמיסרים ומפקחים הנפש ויש כמסמרות נטועים הגדולים שיאספו הדלתות שלא יתפרדו וזאת תורת האדם ויש אומרים וכמסרו׳ נטועים דברי בעל אסופות הם הלוקטים מספרים רבים ויחברו מחברות אף על פי שיחלקו כלם לימדם בורא אחד:

*

על 'עניין', מתוך ויקימילון –
על המשמעות "עסק בעניין כלשהו" כותב מנחם זולאי במחקרו "עיוני לשון בפיוטי יניי" על המילה "עניין" הגזורה משורש זה: "לפי זה אירע ל'עניין' מה שאירע ל'דָּבָר'. שניהם לא נתכוונו מעיקרא אלא למילה המדוברת, לעצם פעולת הדיבור, ומכאן עברו לתוכן הדיבור ונעשו בית קיבול לכל דבר ועניין הכלולים בנושא הדיבור". רש"י, בפירושו על ”לַעֲנוֹת בּוֹ“ (קהלת א, פסוק יג) מקשר משמעות זו לפועל עיין.

ובנוגע ל'רעיון' –
"ובדומה לכך 'רעיון' הוא "העניין שאדם הולך אחריו (כצאן אחרי הרועה)". לכן הביטוי 'רעות רוח' או 'רעיון רוח' פירושם "רדיפת דברים ריקים""
מתוך –
https://blog.ravmilim.co.il/2017/10/03/%D7%93%D7%A8-%D7%A0%D7%92%D7%94-%D7%A4%D7%95%D7%A8%D7%AA-%D7%AA%D7%97%D7%AA-%D7%94%D7%A9%D7%9E%D7%A9/

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת גוגל

אתה מגיב באמצעות חשבון Google שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s