קול דבריו כקול המון

בכאן תרבות פרסמו ידיעה על מתרגמת שמתייחסת אל עצמה בגוף שלישי רבים, וניסחו את הידיעה בהתאם בגוף שלישי רבים. תומר פרסיקו העלה צילום של הידיעה לעמוד הפייסבוק שלו, ורבים לא רואים זאת בעין יפה.
גם אני בעבר כתבתי על 'הפוליטיקה של הסמיוטיקה', אפשר לומר. כלומר, על ההתרכזות בפן הלשוני, כאילו הוא חזות הכול, וההפקרה של הצד הממשי, התנאים החומריים, מה שקורה באמת. שם עוד כתבתי שזה בדיוק הפוך למה שאמר מרקס, שצריך להתייחס למבנה הבסיס, הוא המבנה הכלכלי, ולא למבנה העל, הוא המבנה התרבותי. אלא שלאחר מרקס באו הנאו-מרקסיסטים והפכו את הקערה על פיה. תחילה הם אמרו שגם מבנה העל התרבותי הוא חשוב – מה שכנראה הוא נכון, ואני מסכים עם אמירה זו, אבל בהמשך נראה שכל ההתרכזות היא במבנה העל בלבד, וברובדים החיצוניים ביותר שלו, הווה אומר – שפה וסמיוטיקה.
בעיניי, זו בגידה בערכי השמאל החברתי, שצריך לדאוג לחלשים ולמיעוטים, ולא להתהדר בנוצות-טווס מסוגננות של אופני ניסוח.

בכל אופן, אנו בבלוג תנ"כי, ודרישתה של המתרגמת שיתייחסו אליה כרבים הזכירה לי דמות אחת בדניאל, הרי זו הדמות של המלאך הנגלה לדניאל בפרק י', ש'קול דבריו כקול המון'. כמובן, אין פה דימיון בכל פרט, אבל יש פה משהו המזכיר, ואנו נסתפק בזאת.
נקרא את הפרק, שאינו קשה, והוא רק הקדמה לפרק שאחריו, ואדגיש את המילים הרלוונטיות, המתארות את קולו של המלאך –

דניאל י –
תחילה דניאל מתאבל, מתענה וצם שלושה שבועות –

א בִּשְׁנַת שָׁלוֹשׁ לְכוֹרֶשׁ מֶלֶךְ פָּרַס דָּבָר נִגְלָה לְדָנִיֵּאל אֲשֶׁר נִקְרָא שְׁמוֹ בֵּלְטְשַׁאצַּר וֶאֱמֶת הַדָּבָר וְצָבָא גָדוֹל וּבִין אֶת הַדָּבָר וּבִינָה לוֹ בַּמַּרְאֶה. ב בַּיָּמִים הָהֵם אֲנִי דָנִיֵּאל הָיִיתִי מִתְאַבֵּל שְׁלֹשָׁה שָׁבֻעִים יָמִים. ג לֶחֶם חֲמֻדוֹת לֹא אָכַלְתִּי וּבָשָׂר וָיַיִן לֹא בָא אֶל פִּי וְסוֹךְ לֹא סָכְתִּי עַד מְלֹאת שְׁלֹשֶׁת שָׁבֻעִים יָמִים.

ואז נגלה לו החזון, בתאריך כד' בניסן, חזון ממנו הוא נחרד –

ד וּבְיוֹם עֶשְׂרִים וְאַרְבָּעָה לַחֹדֶשׁ הָרִאשׁוֹן וַאֲנִי הָיִיתִי עַל יַד הַנָּהָר הַגָּדוֹל הוּא חִדָּקֶל. ה וָאֶשָּׂא אֶת עֵינַי וָאֵרֶא וְהִנֵּה אִישׁ אֶחָד לָבוּשׁ בַּדִּים וּמָתְנָיו חֲגֻרִים בְּכֶתֶם אוּפָז. ו וּגְוִיָּתוֹ כְתַרְשִׁישׁ וּפָנָיו כְּמַרְאֵה בָרָק וְעֵינָיו כְּלַפִּידֵי אֵשׁ וּזְרֹעֹתָיו וּמַרְגְּלֹתָיו כְּעֵין נְחֹשֶׁת קָלָל וְקוֹל דְּבָרָיו כְּקוֹל הָמוֹן. ז וְרָאִיתִי אֲנִי דָנִיֵּאל לְבַדִּי אֶת הַמַּרְאָה וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ עִמִּי לֹא רָאוּ אֶת הַמַּרְאָה אֲבָל חֲרָדָה גְדֹלָה נָפְלָה עֲלֵיהֶם וַיִּבְרְחוּ בְּהֵחָבֵא. ח וַאֲנִי נִשְׁאַרְתִּי לְבַדִּי וָאֶרְאֶה אֶת הַמַּרְאָה הַגְּדֹלָה הַזֹּאת וְלֹא נִשְׁאַר בִּי כֹּח וְהוֹדִי נֶהְפַּךְ עָלַי לְמַשְׁחִית וְלֹא עָצַרְתִּי כֹּחַ. ט וָאֶשְׁמַע אֶת קוֹל דְּבָרָיו וּכְשָׁמְעִי אֶת קוֹל דְּבָרָיו וַאֲנִי הָיִיתִי נִרְדָּם עַל פָּנַי וּפָנַי אָרְצָה. י וְהִנֵּה יָד נָגְעָה בִּי וַתְּנִיעֵנִי עַל בִּרְכַּי וְכַפּוֹת יָדָי. יא וַיֹּאמֶר אֵלַי דָּנִיֵּאל אִישׁ חֲמֻדוֹת הָבֵן בַּדְּבָרִים אֲשֶׁר אָנֹכִי דֹבֵר אֵלֶיךָ וַעֲמֹד עַל עָמְדֶךָ כִּי עַתָּה שֻׁלַּחְתִּי אֵלֶיךָ וּבְדַבְּרוֹ עִמִּי אֶת הַדָּבָר הַזֶּה עָמַדְתִּי מַרְעִיד. יב וַיֹּאמֶר אֵלַי אַל תִּירָא דָנִיֵּאל כִּי מִן הַיּוֹם הָרִאשׁוֹן אֲשֶׁר נָתַתָּ אֶת לִבְּךָ לְהָבִין וּלְהִתְעַנּוֹת לִפְנֵי אֱלֹהֶיךָ נִשְׁמְעוּ דְבָרֶיךָ וַאֲנִי בָאתִי בִּדְבָרֶיךָ. יג וְשַׂר מַלְכוּת פָּרַס עֹמֵד לְנֶגְדִּי עֶשְׂרִים וְאֶחָד יוֹם וְהִנֵּה מִיכָאֵל אַחַד הַשָּׂרִים הָרִאשֹׁנִים בָּא לְעָזְרֵנִי וַאֲנִי נוֹתַרְתִּי שָׁם אֵצֶל מַלְכֵי פָרָס. יד וּבָאתִי לַהֲבִינְךָ אֵת אֲשֶׁר יִקְרָה לְעַמְּךָ בְּאַחֲרִית הַיָּמִים כִּי עוֹד חָזוֹן לַיָּמִים. טו וּבְדַבְּרוֹ עִמִּי כַּדְּבָרִים הָאֵלֶּה נָתַתִּי פָנַי אַרְצָה וְנֶאֱלָמְתִּי. טז וְהִנֵּה כִּדְמוּת בְּנֵי אָדָם נֹגֵעַ עַל שְׂפָתָי וָאֶפְתַּח פִּי וָאֲדַבְּרָה וָאֹמְרָה אֶל הָעֹמֵד לְנֶגְדִּי אֲדֹנִי בַּמַּרְאָה נֶהֶפְכוּ צִירַי עָלַי וְלֹא עָצַרְתִּי כֹּחַ. יז וְהֵיךְ יוּכַל עֶבֶד אֲדֹנִי זֶה לְדַבֵּר עִם אֲדֹנִי זֶה וַאֲנִי מֵעַתָּה לֹא יַעֲמָד בִּי כֹחַ וּנְשָׁמָה לֹא נִשְׁאֲרָה בִי. יח וַיֹּסֶף וַיִּגַּע בִּי כְּמַרְאֵה אָדָם וַיְחַזְּקֵנִי. יט וַיֹּאמֶר אַל תִּירָא אִישׁ חֲמֻדוֹת שָׁלוֹם לָךְ חֲזַק וַחֲזָק וּבְדַבְּרוֹ עִמִּי הִתְחַזַּקְתִּי וָאֹמְרָה יְדַבֵּר אֲדֹנִי כִּי חִזַּקְתָּנִי. כ וַיֹּאמֶר הֲיָדַעְתָּ לָמָּה בָּאתִי אֵלֶיךָ וְעַתָּה אָשׁוּב לְהִלָּחֵם עִם שַׂר פָּרָס וַאֲנִי יוֹצֵא וְהִנֵּה שַׂר יָוָן בָּא. כא אֲבָל אַגִּיד לְךָ אֶת הָרָשׁוּם בִּכְתָב אֱמֶת וְאֵין אֶחָד מִתְחַזֵּק עִמִּי עַל אֵלֶּה כִּי אִם מִיכָאֵל שַׂרְכֶם.

*
וכאן יש גמרא ידועה –

מגילה ג׳ א (וכן בסנהדרין צג, ב) –
וְרָאִיתִי אֲנִי דָנִיֵּאל לְבַדִּי אֶת הַמַּרְאָה וְהָאֲנָשִׁים אֲשֶׁר הָיוּ עִמִּי לֹא רָאוּ אֶת הַמַּרְאָה אֲבָל חֲרָדָה גְדוֹלָה נָפְלָה עֲלֵיהֶם וַיִּבְרְחוּ בְּהֵחָבֵא מַאן נִינְהוּ אֲנָשִׁים (מי הם האנשים?) אָמַר רַבִּי יִרְמְיָה וְאִיתֵּימָא רַבִּי חִיָּיא בַּר אַבָּא זֶה חַגַּי זְכַרְיָה וּמַלְאָכִי.

והמשך הגמרא עם פירוש שטיינזלץ –
אינהו עדיפי מיניה [הם עדיפים ממנו], מדניאל, ואיהו [ובדברים מסויימים הוא], דניאל, עדיף מינייהו [מהם]. אינהו עדיפי מיניה [הם עדיפים ממנו] — דאינהו נביאי [שהם נביאים] ואיהו לאו [והוא לא] נביא הוא, כי חגי זכריה ומלאכי נשלחו להתנבא לישראל בדבר ה' ואילו דניאל לא היה נביא־שליח ולא נשלח לגלות את חזונותיו לאחרים. ואילו מצד אחר איהו [הוא] עדיף מינייהו [מהם] — דאיהו חזא [שהוא ראה] ואינהו [והם] לא חזו [ראו] את המראה, הרי שכוחו בראיית הסתומות גדול היה משלהם, ושואלים לגופו של ענין:

וכי מאחר שלא חזו [ראו], מאי טעמא איבעיתו [מה טעם נבהלו]? ומדוע ברחו? ומשיבים: אף על גב דאינהו לא חזו מזלייהו חזו [אף על פי שהם עצמם לא ראו, מזלם, נשמתם ראתה] והבחינה בדבר, ולכן הרגישו שיש משהו מבעית במקום, וברחו.

*

ומכאן, בין היתר, למד הרמב"ם את אפיון הנבואה כדבר מחריד –

מורה נבוכים, חלק ב' מ״א:

איני צריך לבאר ה'חלום' מה הוא. אמנם ה'מראה' – והוא אמרו "במראה אליו אתודע" – והיא אשר תקרא 'מראה נבואה' ותקרא גם כן "יד יי" והיא גם כן תקרא 'מחזה' היא ענין איום מחריד יחובר לנביא בעת היקיצה – כמו שהתבאר בדניאל באמרו "ואראה את המראה הגדולה הזאת ולא נשאר בי כח והודי נהפך עלי למשחית ולא עצרתי כח"; ואמר "ואני הייתי נרדם על פני ופני ארצה"; ואמנם דיבור המלאך אליו והעמידו לו – כל זה ב'מראה הנבואה'. ובכמו זה הענין יתבטלו החושים גם כן מפעולתם ויבוא השפע ההוא לכח הדברי וישפע ממנו על הכח המדמה וישלם ויעשה פעולתו. ופעמים תתחיל הנבואה ב'מראה הנבואה' ואחר כן ירבה הרתת ההוא וההתפעלות החזק הנמשך אחר שלמות פעולת המדמה ואז תבוא הנבואה – כמו שבא באברהם אשר בא בתחילת הנבואה ההיא "היה דבר יי אל אברם במחזה" וסופו "ותרדמה נפלה על אברם וגו'" ואחר כן "ויאמר לאברם וגו'": ודע כי כל מי שנזכר מן הנביאים שבאתהו הנבואה – יש מהם מי שייחס זה אל 'מלאך' ומהם מי שייחסו לאלוה אף על פי שהיה על ידי 'מלאך' בלא ספק. כבר כתבו ה'חכמים ז"ל' על זה ואמרו "ויאמר יי לה" – על ידי מלאך". ודע כי כל מי שבא בו כתוב שדיבר עמו 'מלאך' או באהו דבר מהאלוה – שזה לא יהיה בשום פנים אלא ב'חלום' או ב'מראה הנבואה':

להשאיר תגובה

הזינו את פרטיכם בטופס, או לחצו על אחד מהאייקונים כדי להשתמש בחשבון קיים:

הלוגו של WordPress.com

אתה מגיב באמצעות חשבון WordPress.com שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Twitter

אתה מגיב באמצעות חשבון Twitter שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

תמונת Facebook

אתה מגיב באמצעות חשבון Facebook שלך. לצאת מהמערכת /  לשנות )

מתחבר ל-%s